האם הברית החדשה נכתבה כמעט כולה על ידי סופרים יהודים?

מן הבשורה על־פי מתי, מעשי השליחים, שאול, האיגרת אל העברים, הבשורה על־פי יוחנן ועד ספר ההתגלות — הם לא ביקשו מכם לשכוח את התנ״ך, אלא לשאול מחדש: האם החמצנו את מי שהתנ״ך הצביע עליו כל הזמן?

כמה מונחים מן הברית החדשה עבור קוראים יהודים — אפשר לדלג

המאמר הזה נכתב בעיקר עבור יהודים שמתעניינים בישוע, בברית החדשה ובשאלת המשיח. לכן מוסברים כאן רק כמה מונחים שיופיעו שוב ושוב בגוף המאמר, ושמשמעותם בשפה הנוצרית עלולה להיות פחות מוכרת.

הברית החדשה (New Testament): השם שבו נוצרים מכנים את קובץ הספרים מן הבשורה על־פי מתי ועד ספר ההתגלות. המונח ״ברית חדשה״ פירושו בראש ובראשונה ברית חדשה — רעיון שכבר מופיע בירמיהו ל״א, שם יהוה מבטיח לכרות ברית חדשה עם בית ישראל ועם בית יהודה. לכן ״הברית החדשה״ במאמר הזה אינה אומרת שהתנ״ך היהודי ״התיישן״, אלא שהנצרות טוענת שהברית החדשה שעליה דיברו הנביאים החלה להתגשם בישוע המשיח.

כריסטוס / Christos — המשיח: המילה ״כריסטוס״ אינה שם משפחה של ישוע. זוהי המילה היוונית המקבילה ל־Mashiach — משיח, המשוח. לכן ״ישוע המשיח״ פירושו למעשה: ישוע הוא המשיח.

הבשורה (Gospel): פירושה ״בשורה טובה״. בברית החדשה היא אינה מצטמצמת ל״איך להינצל אחרי המוות״, אלא כוללת את ההכרזה שמלכות אלוהים קרבה, שהמשיח כבר בא פעם אחת, מת וקם מן המתים, ושהוא עתיד לשוב ולהשלים את מלכותו.

הקהילה / הכנסייה (Church): בראש ובראשונה לא בניין דתי ולא זרם נוצרי מודרני, אלא קהילה של אנשים שנקראו ונאספו יחד. המאמינים הראשונים בישוע היו יהודים, והקהילה הראשונה צמחה בירושלים.

שליח (Apostle): אדם שנשלח בשליחות. שנים־עשר השליחים היו תחילה קבוצה של תלמידים יהודים שישוע עצמו בחר, והם נעשו עדים מרכזיים לחייו, למותו ולתחייתו.

גויים (Gentiles): מונח מקובל בברית החדשה לעמים שאינם יהודים. אחת השאלות המרכזיות אצל שאול היא כיצד הגויים מצטרפים לישועה שמביא משיח ישראל.

הערת תרגום חשובה:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. ייתכן שבתרגום לעברית נפלו טעויות, אי־דיוקים או הבדלי ניסוח. במקרה של הבדל במשמעות, המשמעות של המקור הסיני היא הקובעת.

---

אילו היינו חוזרים למאה הראשונה, כנראה שהם לא היו מתחילים ב״הצטרפו לנצרות״

לדעת שיאו־יאנג, נוצרי סיני ממלזיה, כאשר אומרים כיום ״נצרות״ קל מאוד לחשוב מיד על:

כנסיות,

זרמים,

תרבות אירופית,

חג המולד,

אמנות מערבית,

ואפילו ההיסטוריה הפוליטית של מדינות נוצריות.

אבל אילו היינו באמת חוזרים למאה הראשונה,

ויושבים בירושלים עם קבוצה של יהודים שהאמינו בישוע,

סביר שהם לא היו אומרים קודם לאחיהם היהודים:

״עזבו את הסיפור היהודי והצטרפו לדת חדשה של גויים.״

קרוב יותר להניח שהם היו אומרים:

״אנחנו מאמינים שהמשיח שישראל חיכתה לו כבר בא.״

ואז מתחילים לדבר על:

אברהם,

משה,

דוד,

תהילים,

הנביאים,

המקדש,

תחיית המתים,

ומלכות אלוהים.

זה קרוב הרבה יותר לעולם המקורי של הברית החדשה.

כמובן, המאמינים בישוע במאה הראשונה לא הסכימו ביניהם על כל שאלה.

מה עושים עם ברית המילה?

האם גויים צריכים לקיים את התורה במלואה?

כיצד יהודים וגויים המאמינים במשיח צריכים לחיות יחד?

הוויכוחים האלה היו אמיתיים ולעיתים חריפים.

ובכל זאת, כאשר קוראים יחד את מתי, מעשי השליחים, איגרות שאול, האיגרת אל העברים, יוחנן וספר ההתגלות,

אפשר לזהות כמה מסרים מרכזיים שחוזרים שוב ושוב.

---

המסר הראשון — מתי: ״ייתכן שהמשיח שחיכיתם לו כבר בא״

הבשורה על־פי מתי פותחת בכך שהיא ממקמת את ישוע בתוך הקו של:

אברהם + דוד + המשיח

המחבר אינו מתחיל בפילוסופיה יוונית.

הוא גם אינו אומר לקורא היהודי:

״הסיפור של ישראל הסתיים.״

להפך.

כבר מן ההתחלה הוא אומר:

כדי להבין את ישוע, צריך להבין את ישראל.

ישוע הוא מצאצאי אברהם.

מצאצאי דוד.

והוא מוצג כמשיח.

לכן השאלה הראשונה שמתי מציב בפני קורא יהודי אינה:

״האם אתה רוצה להצטרף לנצרות?״

אלא:

״האם ישוע הוא באמת מי שישראל חיכתה לו?״

---

ישוע גם אינו מציג את עצמו כמי שבא למחוק את משה

במתי ישוע אומר במפורש שהוא לא בא לבטל את:

התורה והנביאים,

אלא:

למלא / להשלים.

מה בדיוק משמעות ה״השלמה״ הזאת — על כך יש מחלוקות בתוך הנצרות עצמה.

אבל לכל הפחות אין כאן אמירה פשוטה של:

״משה טעה, ועכשיו ישוע מחליף אותו.״

הכיוון קרוב יותר ל:

״הסיפור של משה והנביאים מגיע אל תכליתו במשיח.״

זה הבדל חשוב מאוד.

כי אם קורא יהודי מניח מראש שהמסר של הברית החדשה הוא:

משה נכשל, ולכן אלוהים המציא דת חדשה,

ייתכן שכבר מן ההתחלה הוא מתווכח עם גרסה שאינה בדיוק מה שהטקסט עצמו טוען.

---

אבל מתי מעמיק עוד יותר: כיצד המשיח יכול להיות גם ״בן דוד״ וגם ״אדונו של דוד״?

ישוע שואל את הפרושים:

של מי המשיח בן?

והם עונים:

של דוד.

התשובה הזאת מבוססת היטב בתנ״ך.

אבל אז ישוע מצטט את תהילים ק״י:

״נְאֻם יהוה לַאדֹנִי: שֵׁב לִימִינִי…״

ואז שואל:

אם דוד קורא למשיח ״אדוני״, כיצד הוא יכול להיות רק בנו של דוד?

לפתע השאלה אינה רק:

מה המשיח יעשה?

אלא:

מי הוא המשיח?

הוא אכן מצאצאי דוד,

אבל נדמה שהוא גם:

גדול מדוד.

והשאלה הזאת תחזור שוב באיגרת אל העברים.

---

המסר השני — מעשי השליחים: ״האמונה בישוע לא התחילה כעזיבת אלוהי ישראל״

אם מסתכלים רק על הנצרות בעולם המודרני,

קל לקבל את הרושם:

האמונה בישוע הייתה מלכתחילה דת אירופית.

אבל תחילת מעשי השליחים מציגה עולם אחר לגמרי.

המרכז הראשוני אינו:

רומא,

לונדון,

פריז,

או אמריקה.

הוא:

ירושלים.

---

המאמינים הראשונים בישוע היו יהודים

כיפא / פטרוס היה יהודי.

יוחנן היה יהודי.

יעקב היה יהודי.

שאול / פאולוס היה יהודי.

התלמידים הראשונים המשיכו:

להיכנס למקדש,

לצטט את משה,

לצטט את דוד,

לצטט את הנביאים,

ולדבר על תקוות ישראל.

לכן הוויכוח הקדום סביב ישוע לא היה פשוט:

״נוצרים נגד יהודים״.

הוא היה קרוב יותר ל:

״יהודים שמאמינים שישוע הוא המשיח מול יהודים שאינם מאמינים בכך״.

כלומר, בראשיתו זה היה:

ויכוח משיחי בתוך העולם היהודי.

---

אפילו הדרשה הציבורית הראשונה של כיפא בנויה על כתבי ישראל

במעשי השליחים ב׳,

כיפא אינו קם ואומר:

״היום מתחילה דת חדשה.״

הוא מצטט את:

יואל.

ואת:

תהילים של דוד.

ואז הוא מכריז:

ישוע שנצלב,

אלוהים הקים אותו מן המתים,

והציג אותו כ:

אדון ומשיח.

לכן מה שהתלמידים הראשונים אומרים אינו:

״שכחו את דוד.״

אלא:

״קראו את דוד מחדש.״

---

במעשי השליחים ג׳ ישוע מוחזר ישירות לסיפורם של אברהם ומשה

כיפא מדבר אל אחיו היהודים על:

אלוהי אברהם,

יצחק,

ויעקב,

על:

הנביאים,

על:

משה,

ועל:

הבטחת אברהם שכל משפחות האדמה יתברכו.

במילים אחרות,

הוא אינו ממקם את ישוע:

מחוץ לסיפור ישראל.

אלא מכריז:

הסיפור של ישראל ממשיך בו.

---

אפילו נאומו האחרון של סטפנוס הוא כמעט סקירה של כל תולדות ישראל

במעשי השליחים ז׳,

סטפנוס עובר דרך:

אברהם,

יוסף,

משה,

יציאת מצרים,

המדבר,

המשכן,

דוד,

ושלמה.

למה?

מפני שהמאמינים הראשונים בישוע לא חשבו:

״הסיפור של ישוע אינו קשור לכל אלה.״

להפך.

הם חשבו:

אי אפשר להבין באמת את ישוע בלי להציב אותו בתוך ההיסטוריה של אברהם, משה, דוד והנביאים.

---

המפנה הגדול במעשי השליחים אינו היעלמות היהודים — אלא כניסת הגויים

כיפא מתחיל להיפגש עם גויים.

שאול יוצא אל העולם הלא־יהודי.

ואז עולה שאלה גדולה:

אם גוי מאמין במשיח ישראל, האם עליו קודם להפוך ליהודי?

ועידת ירושלים במעשי השליחים ט״ו עוסקת בדיוק בזה.

לכן השאלה הקדומה אינה:

״האם היהודים צריכים להצטרף לנצרות של הגויים?״

אלא כמעט להפך:

״כיצד גויים יכולים להצטרף לקהילה משיחית שהתחילה בתוך ישראל?״

זה שינוי זווית חשוב מאוד.

המסר השלישי — שאול: ״כניסת הגויים אינה אומרת שאלוהים החליף את ישראל״

אם קורא יהודי חושש:

אז הגויים נכנסו במספרים גדולים — האם אלוהים פשוט ויתר על ישראל?

שאול מתמודד ישירות עם השאלה הזאת ברומים ט׳–י״א.

הוא אפילו שואל:

״האם אלוהים דחה את עמו?״

והתשובה שלו היא:

חס וחלילה.

והאדם שאומר זאת הוא בעצמו יהודי.

שאול אינו אומר:

״פעם הייתי יהודי, ועכשיו עזבתי את ישראל.״

הוא עדיין מתאר את עצמו כ:

ישראלי,

מזרע אברהם,

ומשבט בנימין.

---

הדימוי של שאול אינו ״עץ חדש מחליף עץ ישן״, אלא ״ענפי גויים מורכבים לעץ הקיים״

ברומים י״א מופיע דימוי עץ הזית.

שאול אינו אומר:

אלוהים כרת את עץ ישראל ונטע עץ גויי חדש בשם ״הנצרות״.

להפך:

העץ המקורי עדיין קיים.

חלק מן הענפים נשברו בגלל חוסר אמונה,

והמאמינים מן הגויים דומים ל:

ענפי זית בר

שהורכבו פנימה.

ואז שאול מזהיר את הגויים:

אל תתגאו על הענפים המקוריים.

כי:

לא אתם נושאים את השורש — השורש נושא אתכם.

אילו המשפט הזה היה נשמר ברצינות לאורך ההיסטוריה הנוצרית,

ייתכן שחלק גדול מן היחס האנטי־יהודי של נוצרים מעולם לא היה מתפתח כפי שהתפתח.

---

שאול אף משאיר מקום לתקווה עתידית לישראל

רומים י״א אינו מסתיים ב:

״לישראל כבר אין שום תפקיד.״

להפך.

שאול מדבר על:

קהות חלקית,

כניסת הגויים,

ועל סוד הקשור לעתיד ישראל.

יש מסורות נוצריות שונות לגבי משמעות ״כל ישראל ייוושע״,

אבל קשה מאוד לקרוא את שאול כאילו הוא אומר:

״אלוהים ביטל את ישראל לצמיתות.״

לכן אילו שאול היה צריך לומר היום משפט אחד ליהודים,

כנראה שהוא לא היה:

״אלוהים החליף אתכם.״

אלא משהו קרוב יותר ל:

״הגויים נכנסים מפני שהם מורכבים לתוך הסיפור שכבר התחיל עם ישראל.״

---

המסר הרביעי — האיגרת אל העברים: ״משה, הכהונה, המקדש והקורבנות אינם טעות — אולי הם הכנה״

האיגרת אל העברים מיוחדת במיוחד עבור קורא יהודי.

כמעט כל הספר עוסק ב:

אברהם,

מלכי־צדק,

משה,

יהושע,

אהרן,

הכהן הגדול,

המשכן,

קודש הקודשים,

דם,

קורבנות,

ברית,

ומנוחה.

היא אינה פשוט זורקת את כל הדברים האלה הצידה.

היא שואלת:

אל מה כל אלה מצביעים?

---

אפילו השם ״הברית החדשה״ עצמו בא מנביא יהודי

כאשר האיגרת אל העברים מדברת על:

ברית חדשה,

היא מצטטת בהרחבה את:

ירמיהו ל״א.

וירמיהו מדבר במקור על כך שיהוה יכרות ברית חדשה עם:

בית ישראל

ו:

בית יהודה.

לכן מושג ״הברית החדשה״ לא התחיל כ:

״אלוהים יוצר דת חדשה לגויים.״

הוא התחיל כ:

הבטחה נבואית לישראל.

---

הטענה הרדיקלית של האיגרת אל העברים היא שעבודת הקודש של ישראל אולי תמיד הצביעה אל מציאות גדולה יותר

המשכן היה אמיתי.

הכהונה הייתה אמיתית.

יום הכיפורים היה אמיתי.

גם הקורבנות היו אמיתיים.

אבל לפי המחבר:

הם אינם התכלית הסופית.

הם כמו:

דגם,

צל,

והקדמה,

המכוונים אל:

עבודה גדולה יותר של המשיח.

לכן מנקודת המבט של האיגרת אל העברים,

ישוע אינו בא להשפיל את משה.

אלא:

משה בנה בנאמנות את הדגם שהצביע מראש אליו.

---

ושוב, תהילים ק״י מחבר בין מלך לבין כהן

אותו מזמור אומר מצד אחד:

״נְאֻם יהוה לַאדֹנִי: שֵׁב לִימִינִי.״

ומצד שני:

״אַתָּה־כֹהֵן לְעוֹלָם עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק.״

ואז עולה השאלה:

מדוע מלך משיחי הקשור לדוד הוא גם כהן לעולם?

מדוע מלכות וכהונה,

שבדרך כלל היו מוסדות מובחנים,

מתרכזות לבסוף באותה דמות?

התשובה של האיגרת אל העברים היא:

ישוע המשיח.

אין צורך לקבל את התשובה מיד.

אבל אפשר לפחות לבדוק:

כיצד המחבר מגיע אליה מתוך התנ״ך עצמו.

---

המסר החמישי — יוחנן: ״השאלה הקשה ביותר היא מי בעצם ישוע״

בבשורה על־פי יוחנן,

השאלה כבר אינה רק:

האם ישוע הוא משיח אנושי?

כבר מן ההתחלה קיומו נדחף אל:

בראשית.

ומשם מגיעות כמה טענות קשות מאוד עבור קורא יהודי.

---

מדוע אברהם ״ראה״ את ישוע?

ישוע אומר:

אברהם שמח לראות את יומו — וראה.

ואז מוסיף:

״בטרם היות אברהם, אני הוא.״

אפשר לדון במשפט הזה בדרכים שונות אם לוקחים אותו לבדו.

אבל ספר בראשית עצמו אומר שוב ושוב:

יהוה נראה אל אברהם.

ואז עולה שאלה טבעית:

האם יש קשר בין יהוה שאברהם ״ראה״ לבין דברי ישוע שאברהם ראה את יומו?

---

אצל ישעיהו השאלה נעשית ישירה עוד יותר

ישעיהו ו׳ אומר:

ישעיהו ראה את:

יהוה צבאות.

השרפים קוראים לפניו:

״קדוש, קדוש, קדוש.״

אבל יוחנן י״ב מצטט את ישעיהו,

ואז אומר:

ישעיהו ראה את כבודו של ישוע.

בשלב הזה כבר קשה לצמצם את השאלה ל:

״האם ישוע היה רב טוב?״

השאלה הופכת ל:

איזה מקום נותנת הברית החדשה לישוע בתוך אמונת ישראל באל אחד?

---

השילוש אינו ״שלושה אלים״

רק כאן באמת צריך להסביר בקצרה את השפה הנוצרית.

הנצרות הקלאסית אינה טוענת:

האב הוא אל אחד,

ישוע הוא אל אחר,

ורוח הקודש אל שלישי.

הטענה הרשמית היא:

יש אל אחד בלבד.

אך יש הבחנה אמיתית בין האב, הבן ורוח הקודש.

שיאו־יאנג מציע צעד נוסף:

בקטעים שבהם התנ״ך מדבר על:

האל הבלתי נראה

הוא מזהה בעיקר את האב,

ואילו הופעות שבהן יהוה:

נראה לבני אדם,

מדבר בסמכות מלאה בשם יהוה,

ומתגלה באופן שניתן לראותו,

עשויות לדעתו להיות:

הבן לפני התגשמותו כבשר.

זוהי מערכת פרשנית רחבה יותר מן הניסוח הבסיסי של תורת השילוש,

ולא כל הנוצרים יסכימו איתה במלואה.

אבל גם בלי לקבל את המודל הזה,

יוחנן עדיין מכריח את הקורא להתמודד עם השאלות:

מדוע אברהם ראה אותו?

מדוע משה כתב עליו?

מדוע ישעיהו ראה את כבודו?

המסר השישי — ההתגלות: ״גם בסוף הסיפור ישראל לא נמחקת״

אם משמעות הברית החדשה הייתה פשוט:

היהודים דחו את ישוע, ולכן אלוהים ביטל את ישראל והחליף אותה בנצרות של גויים,

קשה מאוד להסביר את ספר ההתגלות.

מפני שבסוף הברית החדשה עדיין מופיעים:

שנים־עשר השבטים,

ציון,

ירושלים,

שירת משה,

השה,

שנים־עשר השליחים,

וירושלים החדשה.

---

ובאמצע החשוב של ספר ההתגלות מופיעה דווקא ״אישה״

בהתגלות י״ב,

יוחנן רואה:

אישה.

היא:

לבושה בשמש,

הירח תחת רגליה,

ועל ראשה עטרת שנים־עשר כוכבים.

היא יולדת בן זכר,

והבן הזה עתיד:

לרעות את כל הגויים בשבט ברזל.

הדימוי הזה מהדהד בבירור את:

תהילים ב׳

ואת מלכות המשיח.

הדרקון מנסה לבלוע את הילד,

הילד נלקח אל אלוהים ואל כיסאו,

ואחר כך הדרקון רודף את האישה.

---

דמות האישה מזכירה מאוד את ישראל

בבראשית ל״ז, בחלומו של יוסף,

מופיעים:

שמש,

ירח,

וכוכבים.

והם קשורים ישירות ל:

משפחת יעקב / ישראל.

לכן שיאו־יאנג סבור שהאישה בהתגלות י״ב מייצגת בראש ובראשונה:

את ישראל.

מפני שהמשיח יוצא מתוך ההיסטוריה שלה.

אין פירוש הדבר שכל הנוצרים מפרשים את הסמל באותה דרך.

יש הרואים באישה:

את כלל עם אלוהים,

את מרים,

או סמל רב־שכבתי.

אבל הזיהוי עם ישראל נשען לפחות על רקע חזק מאוד מבראשית.

---

ואם להתגלות יש מבנה כיאסטי או סימטרי, האישה נמצאת במקום חשוב מאוד

חוקרים שונים הציעו חלוקות שונות של ספר ההתגלות:

מבנה כיאסטי,

מקביל,

או סימטרי.

אין חלוקה אחת שמקובלת על כולם.

אבל אם מקבלים מודלים שמציבים את:

פרק י״ב או פרקים י״ב–י״ד

באזור מרכזי או בנקודת מפנה של הספר,

מתקבלת תמונה מעניינת:

ליד מרכז ההתגלות איננו רואים:

״הכנסייה הגויית מחליפה את ישראל״

אלא:

אישה

משיח

דרקון

מלחמה בשמים

ושאר זרעה של האישה

אם האישה מייצגת בעיקר את ישראל,

אז אפשר לומר:

גם בלב העימות האסכטולוגי, ישראל עדיין עומדת במקום חשוב מאוד.

---

ירושלים החדשה מחברת ישירות בין שנים־עשר השבטים לשנים־עשר השליחים

בסוף ספר ההתגלות,

בירושלים החדשה,

על שנים־עשר השערים נמצאים שמות:

שנים־עשר שבטי ישראל.

ועל שנים־עשר היסודות נמצאים שמות:

שנים־עשר שליחי השה.

זו תמונה מעניינת מאוד.

היא אינה:

שנים־עשר השליחים מוחקים את שנים־עשר השבטים.

וגם לא:

ישראל והשליחים נשארים שני סיפורים נפרדים לנצח.

אלא:

שנים־עשר שבטים + שנים־עשר שליחים

מופיעים:

באותה עיר.

לכן קשה לצמצם את סוף ההתגלות ל:

״הנצרות ניצחה לבסוף את היהדות.״

התמונה קרובה יותר ל:

סיפור ישראל, סיפור המשיח וסיפור העמים מתכנסים לבסוף יחד.

---

אם מצמצמים את המסר של התלמידים הראשונים לשש שורות

מתי

״ייתכן שהמשיח שחיכיתם לו כבר בא.״

הוא בן דוד,

אבל גם:

אדונו של דוד.

---

מעשי השליחים

״זו לא הייתה דת שהומצאה פתאום על־ידי גויים.״

המאמינים הראשונים בישוע היו יהודים.

והם חשבו:

הסיפור של ישראל ממשיך בו.

---

שאול

״כניסת הגויים אינה אומרת שאלוהים החליף את ישראל.״

הגויים אינם השורש החדש.

הם:

ענפים שהורכבו לתוך עץ הזית הקיים.

---

האיגרת אל העברים

״משה, הכהונה, המשכן והקורבנות עשויים להיות הכנה למשיח.״

השאלה איננה:

משה או ישוע?

אלא:

האם משה עצמו הכין את הדרך אליו?

---

יוחנן

״השאלה הגדולה ביותר היא מה היחס בין ישוע לבין יהוה.״

אברהם ראה אותו.

משה כתב עליו.

ישעיהו ראה את כבודו.

לכן ייתכן שהוא הרבה יותר ממשיח אנושי רגיל.

---

ההתגלות

״גם בסוף הסיפור ישראל עדיין שם.״

האישה,

שנים־עשר השבטים,

ציון,

שירת משה,

ירושלים,

וירושלים החדשה

כולם עדיין קיימים.

---

לדעת שיאו־יאנג, גם נוצרים רבים כיום לא באמת הבינו את הנקודה הזאת

שיאו־יאנג עצמו נוצרי,

אבל הוא אינו חושב שעצם השם ״נוצרי״ פירושו שהאדם באמת מבין את הברית החדשה.

להפך.

לדעתו, נוצרים מודרניים רבים מבינים את הברית החדשה באופן שטחי.

הם מכירים:

״ישוע אוהב אותך״,

חג המולד,

״ללכת לגן עדן״,

וכנסייה ביום ראשון.

אבל הם מכירים הרבה פחות:

אברהם,

משה,

יציאת מצרים,

המשכן,

הכהונה,

מלכות דוד,

הנביאים,

תחיית המתים,

מלכות אלוהים,

מלכות המשיח,

ירושלים החדשה,

והשמים החדשים והארץ החדשה.

---

חלק מן ״התרבות הנוצרית״ שנוצרה מאוחר יותר אינו זהה לברית החדשה

לדוגמה:

חג המולד.

הברית החדשה אכן מספרת על לידת ישוע,

אבל אינה מצווה לחגוג אותה בכל שנה ב־25 בדצמבר.

התאריך, המנהגים והצורות התרבותיות התפתחו לאורך זמן, ובאזורים שונים גם הושפעו ממנהגים מקומיים קיימים.

לכן:

תרבות חג המולד של ימינו אינה זהה לאמונה בישוע במאה הראשונה.

---

גם ״למות וללכת לגן עדן״ אינו הסוף המלא של הברית החדשה

נוצרים מודרניים רבים מצמצמים את הישועה למשפט:

״האמינו בישוע כדי ללכת לגן עדן אחרי המוות.״

אבל הברית החדשה מצביעה שוב ושוב על:

תחיית המתים,

מלכות אלוהים,

מלכות המשיח,

משפט,

שמים חדשים וארץ חדשה,

ואלוהים השוכן עם בני האדם.

לכן שיאו־יאנג סבור שחלק מן הדימויים המאוחרים, שנוצרו בהשפעת פילוסופיה יוונית, תרבות עממית או מסורות דתיות,

עשויים אפילו להסתיר את:

המבנה היהודי מאוד של הברית החדשה — תחייה + מלכות + בריאה חדשה.

אין פירוש הדבר שה״שמים״ אינם קיימים כלל בברית החדשה,

אלא:

הם אינם סוף הסיפור כולו.

לכן יהודי שמכיר באמת את התנ״ך עשוי לפעמים להבין את הברית החדשה מהר יותר מנוצרים גויים מסוימים

זו אפשרות ששיאו־יאנג רוצה במיוחד להעלות.

אם אתה כבר מכיר:

פסח,

שבת,

כהונה,

מקדש,

דוד,

הנביאים,

ירושלים,

והיסטוריית ישראל,

אז כשאתה קורא:

שה,

ייתכן שתחשוב מיד על:

פסח.

כשאתה קורא:

כהן גדול,

ייתכן שתחשוב על:

יום הכיפורים וקודש הקודשים.

כשאתה קורא:

בן דוד,

תחשוב על:

מלכות ומשיח.

וכשאתה קורא:

ירושלים החדשה,

יהיה לך קשה יותר לצמצם אותה רק ל:

״הנשמה עולה לשמים.״

לכן הרקע היהודי אינו בהכרח רק מכשול לקריאת הברית החדשה.

הוא יכול להיות גם:

יתרון בקריאה.

אין פירוש הדבר שיהודי יקבל אוטומטית את ישוע.

שאלות קשות עדיין נשארות:

הצלב,

זהות ישוע,

השילוש,

התורה,

והגויים.

אבל לפחות בשאלה:

מה בעצם מדברים מחברי הברית החדשה?

קורא יהודי שמכיר היטב את התנ״ך

עשוי לפעמים להבין מהר יותר ממאמין גויי שמכיר בעיקר תרבות כנסייתית מאוחרת.

---

אז האם תלמידי ישוע במאה הראשונה באמת רצו שהיהודים יעזבו את אלוהי ישראל?

כאשר קוראים את הטקסטים האלה יחד,

קשה להגיע למסקנה פשוטה כזאת.

הם לא חשבו:

אברהם כבר לא חשוב.

אלא:

הבטחת אברהם מגיעה במשיח אל העמים.

הם לא חשבו:

משה טעה.

אלא:

עבודתו של משה הכינה לקראת השלמה גדולה יותר.

הם לא חשבו:

דוד כבר מיושן.

אלא:

בן דוד האמיתי כבר הופיע.

הם לא חשבו:

אפשר לזרוק את הנביאים.

אלא:

הנביאים דיברו על מה שמתרחש כעת.

והם בוודאי לא חשבו:

אלוהים פשוט מחק את ישראל מן הסיפור.

מפני שבסוף הברית החדשה,

עדיין מופיעים:

שמות שנים־עשר שבטי ישראל.

---

לכן אולי השאלה הראשונה שיהודי צריך לשאול היום איננה ״האם עליי להצטרף לנצרות?״

לפחות לא בהתחלה.

קודם יש שאלה עמוקה יותר:

״מה ראו אותם יהודים מן המאה הראשונה שהאמינו בישוע?״

מדוע הם העזו להאמין:

שאדם שנצלב בידי רומא

הוא:

המשיח?

מדוע כיפא מצטט את יואל ודוד?

מדוע שאול אומר שאלוהים לא דחה את ישראל?

מדוע האיגרת אל העברים קושרת את המשכן והכהונה לישוע?

מדוע יוחנן מעז לומר:

ישעיהו ראה את כבודו של ישוע?

ומדוע ההתגלות עדיין מחברת בסוף:

ישראל, המשיח, ירושלים והעמים

בתוך אותו סיפור?

---

אולי כל מה שהם באמת רצו לומר היה דבר אחד

לא:

״שכחו שאתם יהודים.״

לא:

״שכחו את התנ״ך.״

ולא:

״האמינו באל של גויים.״

אלא:

״קראו מחדש את הכתובים שלכם.״

ושאלו:

את מי באמת ראה אברהם?

למה משה הכין את הדרך?

מדוע דוד קורא למשיח ״אדוני״?

את כבודו של מי ראה ישעיהו?

מתי תתגשם הברית החדשה שעליה דיבר ירמיהו?

ומי הוא המלך המשיח שבתהילים?

---

אם כל השאלות האלה באמת מצביעות לבסוף על אותו אדם,

אז ההכרזה של תלמידי ישוע הראשונים לא הייתה:

״הסיפור היהודי הסתיים.״

אלא:

״הסיפור של ישראל נכנס לפרק החשוב ביותר שלו.״

והם האמינו שמרכז הפרק הזה הוא:

ישוע המשיח.

בבואו הראשון,

הוא בא כ:

המשיח הסובל.

ולפי התקווה שהברית החדשה משאירה בסופה,

הוא עתיד לשוב כ:

המלך בכבודו.