מהי בעצם התהום? היא אינה שאול וגם אינה אגם האש?

מאבדון, דרך ארבה ההתגלות, ועד שחרור השטן

---

לקוראים יהודים ולמאמינים בתחילת דרכם｜שני מושגי רקע פשוטים, אפשר לדלג

התהום

בברית החדשה,

המונח ״תהום／מצולה״ מקביל לעיתים קרובות למילה היוונית:

ἄβυσσος（abyssos）

בבשורות ובספר ההתגלות,

היא קשורה פעמים רבות אל:

רוחות רעות,

כליאה,

הגבלה,

ושחרור.

צריך לשים לב כבר בהתחלה:

התהום אינה שאול,

והיא גם אינה אגם האש.

שלושתם יכולים להיות קשורים אל:

חושך,

משפט,

וכליאה,

אבל במקרא הם אינם אותו מקום.

---

ארבה ההתגלות

התגלות ט׳ מתארת קבוצה מיוחדת מאוד של ״ארבה״.

יש להם:

מראה הדומה לסוסי מלחמה,

פני אדם,

שיער כשל נשים,

שיני אריות,

שריונות ברזל,

וזנבות כשל עקרבים.

הם יוצאים מן:

התהום,

ויש להם מלך:

אבדון／אפוליון.

האם הם רק סמל,

או גם חיים רוחניים ממשיים?

המאמר ישאיר את השאלה הזאת להמשך.

הערת תרגום:
המאמר המקורי נכתב בסינית. אם קיימת אי־התאמה בין התרגום העברי לבין המשמעות המקורית, המשמעות הסינית היא הקובעת.

---

1. כיצד הנצרות המרכזית מבינה בדרך כלל את התהום?

הנצרות המרכזית מבינה בדרך כלל את:

התהום

כמרחב רוחני של:

הגבלה וכליאה של רוחות רעות או כוחות חושך.

אחד הקטעים הישירים ביותר נמצא:

בלוקס ח׳.

כאשר ישוע פוגש קבוצה גדולה של שדים,

הרוחות הרעות מתחננות אליו:

שלא יצווה עליהן להיכנס:

אל התהום.

בספר ההתגלות,

התהום מופיעה שוב ושוב.

לדוגמה:

התהום נפתחת,

וארבה יוצא ממנה;

החיה עולה מן התהום;

וגם השטן נכלא בתהום במהלך:

מלכות אלף השנים.

לכן התהום בדרך כלל אינה מובנת כ:

המקום שבו שוהים המתים באופן רגיל.

אלא יותר כמו:

מרחב כליאה המגביל כוחות רוחניים מסוימים.

---

2. לגבי ארבה ההתגלות, קיימות כמה דרכי פרשנות מרכזיות

יש פרשנים הרואים בהם בעיקר סמל של:

מלחמה,

פלישה,

כוחות חושך,

ומשפט אחרית הימים.

אחרים מדגישים יותר:

את האופי הדמוני שלהם,

ורואים בהם אולי:

צבא ממשי של רוחות רעות.

חוקרים רבים סבורים:

שיוחנן משתמש בדימויים ארציים כגון:

מכת ארבה,

סוסי מלחמה,

צבאות,

וחיות טרף,

כדי לתאר:

משפט אחרית ימים שקשה לבטא בשפה רגילה.

שיאו־יאנג אינו שולל:

שהמשמעויות הסמליות האלה אכן קיימות.

אבל המאמר ממשיך לשאול:

מה אם מאחורי הסמל קיימים באמת חיים רוחניים ממשיים?

---

3. המתח הראשון: מדוע הרוחות הרעות עצמן מפחדות מן התהום?

אם התהום הייתה פשוט:

הבית של הרוחות הרעות,

או בסיס הפעילות שלהן,

מדוע השדים בלוקס מתחננים לישוע:

שלא ישלח אותם לשם?

התגובה שלהם אינה נשמעת כמו:

״אל תחזיר אותנו הביתה.״

אלא יותר כמו:

״אל תכניס אותנו לכלא.״

זה מראה:

שהתהום כנראה אינה עבורן:

מקום פעילות חופשי.

אלא:

מרחב שבו הן מאבדות את חופש הפעולה.

---

4. המתח השני: אם התהום היא ממלכת החושך, מדוע גם השטן עצמו יכול להיכלא בה?

התגלות כ׳ מתארת:

שליח／מלאך היורד מן השמים,

ובידו:

מפתח התהום

וכבל גדול.

הוא תופס:

את התנין,

הנחש הקדמוני,

המלשין,

השטן,

ומשליך אותו:

אל התהום.

אם התהום הייתה מלכתחילה:

הממלכה הפרטית של השטן,

התמונה הזאת הייתה מוזרה מאוד.

הבנה טבעית יותר היא:

התהום היא מקום המסוגל להגביל גם את השטן עצמו.

---

5. המתח השלישי: המוות ושאול נזרקים לאגם האש, אך התהום אינה נזרקת לשם

במאמר הקודם דובר על כך:

שהתגלות כ׳ מתארת בסוף:

את המוות ושאול

נזרקים אל אגם האש.

אבל המקרא אינו אומר:

שהתהום עצמה נזרקת אל אגם האש.

ההבדל הזה ראוי לתשומת לב.

אם:

שאול,

התהום,

ואגם האש

הם למעשה אותו ״גיהינום״,

מדוע רק:

המוות ושאול

צריכים לעבור טיפול סופי?

---

6. אנשים רבים מערבבים בין אמונות עממיות לבין הגאוגרפיה הרוחנית של המקרא

קוראים סינים, למשל,

יכולים להיות מושפעים מאוד מדימויים עממיים כגון:

עולם המתים,

שמונה־עשר מדורי גיהינום,

שערי הרוחות,

גשרי המתים,

ומלכי השאול.

גם בתרבויות אחרות קיימים:

עולמות תחתונים,

ממלכות מתים,

ומקומות עונש מיתולוגיים.

בסרטים,

ספרים,

ומשחקים,

המושגים האלה מתערבבים עוד יותר.

ולכן אנשים רבים קוראים את המקרא

ומתרגמים אוטומטית:

שאול,

תהום,

ואגם האש

למילה אחת:

״גיהינום״.

אבל הדבר עלול לבלבל מאוד את הטקסט.

---

7. צריך להפריד תחילה בין שאול, התהום ואגם האש

בפשטות:

שאול

קשור בעיקר אל:

המתים,

סדר המוות,

ותחום המתים.

התהום

דומה יותר למרחב של:

הגבלה,

כליאה,

וחסימה של כוחות רוחניים מסוימים.

אגם האש

קשור אל:

המשפט הסופי,

המוות השני,

והכרעה סופית.

לכן:

התהום אינה שם אחר לשאול;
ושאול אינו פשוט שלב מוקדם של אגם האש.

---

8. התהום אפילו דומה במובן מסוים ל״גרסה מוגבלת וזמנית של אגם האש״

שיאו־יאנג סבור:

שאם אגם האש מייצג:

משפט סופי ובלתי־הפיך,

אז התהום דומה קצת ל:

גרסה מוגבלת, זמנית ו״מוקטנת״ של אגם האש.

לשניהם יש תכונות של:

כליאה,

אובדן חופש,

והגבלה תחת סמכותו המשפטית של אלוהים.

אבל ההבדל הגדול הוא:

שהתהום עדיין יכולה:

להיפתח.

והחיים הכלואים בה

יכולים, ברשות אלוהים:

להשתחרר באופן זמני.

אגם האש, לעומת זאת,

מייצג:

את ההכרעה הסופית.

---

9. זה גם יכול להסביר מדוע הרוחות הרעות מפחדות כל כך מן התהום

הן אינן מפחדות:

לעבור לדירה אחרת.

הן מפחדות:

להיות מוגבלות רשמית לפני הזמן ולאבד את חופש הפעולה שלהן.

לכן התהום דומה יותר ל:

כלא כבד וזמני.

ואגם האש דומה יותר ל:

פסק דין סופי.

לכן:

התהום אינה גן עדן של רוחות רעות; ייתכן שהיא דווקא מקום שרוחות רעות עצמן חוששות להיכלא בו.

10. המוות ושאול שייכים לסדר שנפל, אבל ייתכן שהתהום אינה שייכת אליו

במאמר הקודם הוצע:

שהמוות ושאול

קשורים לסדר שנוצר בתוך ההיסטוריה לאחר כניסת החטא:

סדר מוות,

תחום מוות,

וסמכויות הקשורות אליו.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שהתהום שונה מאוד.

ייתכן שהיא לא נוצרה:

רק לאחר הנפילה.

אלא:

ייתכן שהיא מרחב משפטי וכליאתי שאלוהים כבר קבע מלכתחילה בתוך סדר הבריאה.

---

11. במילים אחרות, התהום עצמה אינה בהכרח רעה

אם כלא מכיל פושעים,

אין פירוש הדבר:

שהכלא עצמו הוא פשע.

באותו אופן,

אם בתהום כלואים:

מלאכים שנפלו,

רוחות רעות,

ויצורים שמימיים המורדים באלוהים,

אין פירוש הדבר:

שהתהום נוצרה בידי השטן.

אלא ייתכן שהיא:

כלי שאלוהים משתמש בו כדי להגביל חיים נבראים שחטאו.

---

12. זה גם מסביר מדוע התהום אינה חייבת להיזרק בסוף אל אגם האש

אם התהום עצמה:

אינה חלק מן הסדר שנפל,

אלא רק חלק מן הסדר המשפטי של אלוהים,

אז לאחר השלמת המשפט הסופי

ייתכן שהיא פשוט:

לא תהיה נחוצה עוד.

אבל אין הכרח:

לשפוט אותה.

המוות ושאול שונים.

אם הם חלק מתולדות:

החטא והמוות,

אז לפני השמים החדשים והארץ החדשה

הם חייבים:

להיעלם לחלוטין מן הסדר החדש.

---

13. ייתכן שהתהום התקיימה עוד לפני גן עדן

המקרא אינו אומר:

שהתהום נבראה רק לאחר חטאו של אדם.

אם חלק מן המלאכים כבר חטאו:

לפני גן עדן,

אז הגיוני:

שאלוהים כבר קבע מרחב

לכליאת מלאכים שחטאו.

לכן שיאו־יאנג סבור:

שהתהום יכולה להיות:

קדומה יותר מחטאו של אדם.

---

14. ואפילו בשמים החדשים ובארץ החדשה אין הכרח שהיא תושמד

המוות נעלם לבסוף.

גם שאול מטופל.

מפני שבשמים החדשים ובארץ החדשה:

אין עוד מוות.

אבל אם התהום היא:

גבול משפטי בתוך שלטונו של אלוהים

על עולם של נבראים חופשיים,

אין הכרח שהיא:

תושמד.

גם אם בסוף:

לא יהיה עוד שום יצור שצריך להיכלא בה,

עצם קיומה אינו בהכרח:

רשע.

---

15. כאן מופיע היפוך מעניין מאוד

אנשים רבים שואלים:

״האם התהום היא פשוט סוג אחר של שאול?״

אבל שיאו־יאנג סבור:

שאולי הכיוון הפוך:

לא התהום דומה לשאול, אלא שאול דומה לתהום.

---

16. שאול הוא מעין ״תהום־מראה״

התהום מיועדת בעיקר:

לכליאת חיים שמימיים שחטאו.

אבל לאחר חטאו של אדם,

גם בני האדם:

חוטאים,

נכנסים למוות,

ונושאים תוצאות משפטיות.

ואז עולה שאלה:

האם גם עבור בני אדם שחטאו נוצר תחום כליאה הדומה במבנהו לכלא של מלאכים שחטאו?

---

17. ייתכן שהשטן מאשים את האנושות בדיוק לאורך ההיגיון הזה

אם אלוהים יכול לומר למלאכים שחטאו:

״עברתם את הגבול, ולכן תיכלאו״,

אז השטן יכול לכאורה להפנות את אותו היגיון כלפי בני אדם:

״אם גם בני האדם שנבראו בצלם בן־האדם חטאו, גם הם צריכים להיכלא.״

ואפילו:

״אם אתה משתמש בתהום כדי לכלוא מלאכים שחטאו, אז כאשר האנושות נכשלת, גם היא צריכה תחום מוות דומה לתהום שבו יוחזקו בני אדם שחטאו.״

במודל של שיאו־יאנג,

שאול מופיע בתוך ההקשר הזה של:

חטא,

האשמה,

ומוות.

---

18. לכן לא התהום מחקה את שאול, אלא שאול משקף את התהום

כך נוצרת:

תמונת־מראה משפטית מעניינת.

התהום:

מרחב כליאה לחיים רוחניים שחטאו.

שאול:

תחום מוות הקשור לבני אדם שנכנסו למוות.

שניהם נראים כבעלי תכונות של:

הגבלה,

אי־יכולת לצאת בחופשיות,

וכליאה משפטית.

אבל המקור שלהם יכול להיות:

שונה לחלוטין.

---

19. הדבר יוצר גם ״תמונת־מראה של מאסר״

מצד אחד:

בן־האדם ישוע נכנס:

לשאול.

ומצד שני:

השטן נכלא:

בתהום.

שניהם נכנסים:

למרחבים מגבילים.

אבל האופן שבו הם:

יוצאים

שונה לחלוטין.

---

20. בן־האדם נכנס לשאול, אך מפני שהוא ללא חטא אי אפשר להחזיק בו לצמיתות

ישוע באמת:

מת.

והוא באמת נכנס:

לתחום המוות.

אבל מעשי השליחים אומר:

שלא היה אפשר שהמוות יחזיק אותו.

שיאו־יאנג סבור:

שהסיבה ישירה מאוד:

הוא:

ללא חטא.

לכן:

שאול יכול להחזיק חוטאים, אבל אין לו סמכות חוקית להחזיק לצמיתות את בן־האדם החף מחטא.

---

21. ישוע אינו מקבל ״שחרור על תנאי״; הוא יוצא כמנצח קדוש

תחיית ישוע אינה:

מנהל כלשהו שמרחם עליו

ומאפשר לו לצאת לזמן מוגבל.

אלא:

לסדר המשפטי של המוות עצמו אין זכות להחזיק אותו לנצח.

לאחר שהוא יוצא,

הוא אפילו מכריז:

שמפתחות המוות ושאול בידיו.

לכן בן־האדם אינו יוצא משאול:

כאסיר שקיבל חנינה זמנית.

אלא:

כמנצח.

---

22. כניסת השטן לתהום היא בדיוק ההפך

בהתגלות כ׳,

השטן:

נתפס,

נכבל,

נזרק לתהום,

נסגר בפנים,

ונחתם.

הוא אינו יכול:

לצאת בכוחות עצמו.

רק לאחר שמלאו אלף השנים,

הוא:

משוחרר.

---

23. לכן ״יציאת השטן מן הכלא״ דומה יותר לשחרור זמני ברשות אלוהים

וכך מתקבלת תמונת־מראה ברורה:

בן־האדם אינו יכול להישאר כלוא בשאול מפני שהוא ללא חטא;
השטן, מפני שהוא אשם, יכול לצאת מן התהום רק כאשר אלוהים מאפשר זאת.

יציאת ישוע:

מוכיחה את קדושתו וניצחונו.

יציאת השטן:

היא רק:

שחרור זמני ברשות.

אפשר אפילו להשתמש באנלוגיה מוגבלת של:

״שחרור על תנאי״.

---

24. הדבר גם מוכיח שהשטן נמצא תמיד תחת סמכותו המשפטית של אלוהים

השטן יכול:

להאשים את האנושות,

להחזיק בכוח המוות,

להשפיע על אומות,

ולהתנגד לבן־האדם.

אבל הוא עדיין יצור:

שאלוהים יכול לתפוס,

לכבול,

לכלוא,

ואפילו לקבוע:

מתי יוכל לשוב לפעול.

לכן השטן מעולם לא היה:

אל חשוך השווה לאלוהים.

25. אז מה בדיוק הם אותם ״ארבה״ שבתוך התהום?

עכשיו חוזרים באמת:

להתגלות ט׳.

הארבה האלה מוזרים מאוד.

הם דומים:

לסוסים המוכנים למלחמה;

על ראשיהם משהו הדומה:

לכתרי זהב;

פניהם דומות:

לפני אדם;

שערם:

כשיער נשים;

שיניהם:

כשיני אריות;

חזותם:

כשריונות ברזל;

וזנבותיהם:

כזנבות עקרבים.

ברור שזה אינו תיאור פשוט של:

ארבה טבעי רגיל.

---

26. גם פרשנות מרכזית בדרך כלל אינה רואה בהם סתם חרקים

פרשנים רבים רואים בהם:

כוחות דמוניים,

צבאות אחרית ימים,

כוחות משפט,

או אסון פוליטי־צבאי.

לכל אחת מן הקריאות האלה יש:

בסיס מקראי מסוים.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שצריך להשאיר פתוחה גם אפשרות אחרת:

ייתכן שהם גם החיים הרוחניים שיוחנן ראה באמת.

---

27. סמל אינו שווה בדיה

במאמרים הקודמים על:

שרפים,

ארבע החיות,

והחיה של צורר המשיח,

הוצע:

שהדימויים הארציים

אינם בהכרח רק דרך:

לדמיין את השמים.

ייתכן גם:

שהארץ עצמה משקפת:

אב־טיפוס שמימי.

לכן גם אם ארבה ההתגלות מסמל:

מלחמה,

משפט,

ורשע,

אין פירוש הדבר:

שהצורה הממשית שלהם אינה קיימת.

---

28. הצורה המורכבת שלהם יכולה אפילו לשקף מבנה רוחני ממשי

אם מלאכים באמת מסוגלים:

להתחבר,

להיפרד,

ולהופיע בצורות מורכבות,

אז חיים המשלבים:

פני אדם,

שיני אריה,

סוסי מלחמה,

כנפיים,

וזנב עקרב

אינם חייבים להיות רק:

קולאז׳ ספרותי.

ייתכן שהם באמת:

חיים רוחניים מורכבים מאוד.

---

29. ייתכן שארבה אלה קשורים בעיקר למלאכים שנפלו בבראשית ו׳

בראשית ו׳ מתאר:

את ״בני האלוהים״

עוברים גבול

ולוקחים:

מבנות האדם.

במסורת היהודית של תקופת בית שני,

הקטע הזה נקרא זמן רב כ:

חציית גבול בידי מלאכים.

פטרוס ב׳ ויהודה גם מתארים:

מלאכים שחטאו

ונשמרים במאסר

לקראת משפט.

לכן שיאו־יאנג סבור:

שחלק מן החיים הכלואים בתהום יכולים להיות בדיוק מלאכים שנפלו לאחר שחצו גבולות באופן חמור ולכן נכלאו מראש.

---

30. ואולי נכללים שם גם סוגים שונים של חיים מעורבים

אם בראשית ו׳ אכן כולל:

חציית גבול בין חיים שמימיים לארציים,

אז אפשר לשאול:

האם חיים מעורבים,

או צורות חיים חריגות שנוצרו מכך,

יכולים להיות קשורים בדרך כלשהי

אל הארבה המורכב של התגלות ט׳?

שיאו־יאנג סבור:

שכדאי לשקול זאת.

אבל המקרא אינו אומר ישירות:

שהחיים בבראשית ו׳

הם אותם ארבה בהתגלות ט׳.

לכן זהו:

חלק מן המודל של שיאו־יאנג.

---

31. נפילת המלאכים אינה חייבת להיות אירוע קבוצתי יחיד

כאשר השטן מופיע בגן עדן,

ברור שכבר היה:

מתנגד לאלוהים.

לכן לפחות חלק מחטאי המלאכים

כנראה התרחשו:

לפני חטא אדם וחוה.

זה אומר:

שנפילת המלאכים אינה חייבת להיות:

יום אחד,

קבוצה אחת,

ואירוע אחד בלבד.

---

32. ייתכן שמלאכים נפלו בקבוצות ובשלבים שונים

זה יכול לכלול:

מלאכים שמרדו עוד לפני גן עדן;

מלאכים שהצטרפו מאוחר יותר למחנה השטן;

מלאכים שחצו גבולות באופן חמור בבראשית ו׳;

ואולי גם:

חיים רוחניים שחטאו בשלבים אחרים של ההיסטוריה.

הדבר יכול להסביר:

מדוע חלק מן הרוחות הרעות:

עדיין פועלות בחופש יחסי,

ואחרות:

כבר כלואות.

---

33. לכן גם מלאכים שנפלו יכולים להימצא במצבים משפטיים שונים

לא כל המלאכים שנפלו מקבלים:

אותו יחס.

חלקם אולי:

עדיין מחזיקים במרחב פעולה מוגבל;

חלקם:

מוגבלים לאזורים מסוימים;

חלקם:

כבר כלואים;

ואחרים:

ממתינים למשפט האחרון.

הדבר שוב מראה:

ששלטונו של אלוהים על כוחות החושך אינו כאוס; קיימות רמות שונות של הגבלה משפטית.

---

34. התהום דומה ל״אזור כליאה כבד בעולם הרוח״

זו רק אנלוגיה מוגבלת.

אבל היא יכולה לעזור להבין:

שהתהום אינה:

״גן עדן של רוחות רעות״.

אלא יותר כמו:

מקום המיועד לכליאת:

חיים רוחניים מסוכנים במיוחד,

שחצו גבולות באופן חמור,

ועדיין לא נכנסו:

למשפט הסופי של אגם האש.

לכן:

הרוחות הרעות מפחדות להיכנס לשם.

---

35. זה הופך את שחרור ארבה ההתגלות למשמעותי הרבה יותר

אם מדובר רק:

בסמל לארבה רגיל,

פתיחת התהום היא בעיקר:

תמונה חזונית.

אבל אם הם גם:

חיים רוחניים שנפלו ונכלאו באמת,

אז פתיחת התהום פירושה:

שאלוהים מסיר באופן זמני חלק מן ההגבלות שהוטלו קודם על כוחות חושך מסוימים.

---

36. הם אינם בורחים מן הכלא בכוחות עצמם

הנקודה הזאת חשובה.

אין מדובר:

ברוחות רעות שהצליחו סוף־סוף לפרוץ את חותמו של אלוהים

ולהפיל את כלא השמים.

להפך.

התגלות מראה שוב ושוב:

מתי המקום נסגר,

מתי הוא נפתח,

ומתי ניתן לכוחות לפעול,

הכול נמצא:

תחת סמכות גבוהה יותר.

לכן:

גם כאשר כוחות החושך משוחררים, הם עדיין פועלים בתוך הגבולות שאלוהים מרשה.

---

37. הדבר דומה מאוד לדפוס שבספר איוב

בספר איוב,

השטן יכול:

להאשים,

ולתקוף.

אבל הוא אינו יכול:

לקבוע בעצמו את כל הגבולות.

אלוהים קובע במפורש:

עד היכן מותר לו להגיע,

ומה אסור לו לעשות.

אם הדפוס הזה חל גם על:

התהום,

קל יותר להבין:

ששחרור רוחות רעות

אינו אומר:

שאלוהים איבד את ריבונותו.

38. לחותמות, לשופרות ולקערות בהתגלות עשויים להיות גם שלבים ומשמעויות מאוחרים יותר

לפי הרצף הישיר של ההתגלות,

ארבה התהום מופיע:

לאחר תקיעת השופר החמישי.

אבל שיאו־יאנג מציע בנוסף:

ששבע החותמות,

שבעת השופרות,

ושבע הקערות

אינם בהכרח רק:

רצף ליניארי חד־פעמי.

לאחר שובו של ישוע,

חלק מן התמונות יכולות להיכנס:

לשלב היסטורי חדש

ולשכבת התאמה חדשה.

---

39. במילים אחרות, לאותה תמונה נבואית יכול להיות יותר מתפקיד אחד

בנבואות המקרא קיימים לעיתים:

מימוש קרוב,

השלמה רחוקה יותר,

אב־טיפוס היסטורי,

והשלמה סופית.

לכן שיאו־יאנג סבור:

שגם לאחר שמראה מסוים בהתגלות

ממלא את תפקידו הראשון,

אין הכרח:

שיאבד לחלוטין כל משמעות עתידית.

---

40. שחרור ארבה התהום יכול לקבל התאמה חדשה בסוף מלכות אלף השנים

התגלות כ׳ אומר במפורש:

שהשטן נכלא במהלך אלף השנים:

בתהום.

לאחר שמלאו אלף השנים,

השטן:

משוחרר.

לכן שיאו־יאנג סבור:

שהתמונה בהתגלות ט׳ של:

פתיחת התהום

ושחרור חיים חשוכים

יכולה להיכנס שוב,

לאחר מלכות אלף השנים,

אל:

התאמה היסטורית חדשה.

---

41. ייתכן שלא רק השטן לבדו משתחרר

אם בתוך התהום קיימים גם:

מלאכים שנפלו ונכלאו,

חיים רוחניים מסוג ארבה,

וסוגים שונים של חיים חשוכים מורכבים,

אז לאחר אלף השנים,

כאשר השטן משתחרר,

האם הוא היחיד:

שיוצא מן הכלא?

שיאו־יאנג סבור:

שלא בהכרח.

---

42. ייתכן שהדבר מייצג מרחב פעילות מוגבל המחודש עבור מחנה החושך כולו

השטן הוא:

המנהיג.

לכן ההתגלות מתמקדת בכך:

שהשטן יוצא להטעות את האומות.

אבל מאחורי זה יכול לעמוד:

מחנה חושך שלם שהיה נתון לדיכוי ולהגבלה, ומקבל שוב רשות מוגבלת לפעול.

כך:

ארבה התהום בהתגלות ט׳

והשחרור הסופי בהתגלות כ׳

יכולים ליצור:

הקבלה חדשה.

---

43. אבל מדוע אלוהים בכלל משחרר שוב את השטן?

זו אולי השאלה החשובה ביותר במאמר.

אם השטן כבר:

כלוא,

והמשיח כבר:

מולך,

מדוע לא להשאיר אותו:

נעול לעולם?

ברור שאלוהים:

מסוגל לעשות זאת.

לכן השאלה אינה:

״האם אלוהים מסוגל לשלוט בשטן?״

אלא:

״מדוע אלוהים בוחר בכוונה לתת לו שוב מרחב פעילות?״

---

44. ייתכן שאלוהים מאפשר לשטן להביא את ההאשמה שלו עד סופה

אם השטן ממשיך להאשים:

שהאנושות אינה אמינה,

שבני אדם נאמנים רק כאשר הסביבה טובה,

ושבריאת אדם בצלם בן־האדם הייתה:

החלטה שגויה,

אז שחרורו האחרון דומה במובן מסוים ל:

״אם עדיין יש לך טענה — תביא אותה עד הסוף.״

תן לו:

להטעות,

לפתות,

לאסוף,

ולנסות להוכיח את טענתו.

עד שלבסוף:

מי צודק

ומי טועה

יתגלה לחלוטין.

---

45. לאחר תחיית בן־האדם, לא חסרה לאלוהים עילה לשפוט את המלאכים שנפלו

המשיח כבר:

ניצח את המוות,

הוכיח שבן־האדם ראוי,

והפך את ההאשמה המרכזית של השטן נגד בן־האדם:

לחסרת בסיס.

לכאורה,

אלוהים יכול היה:

לסיים את התיק במהירות.

אבל הוא לא עשה זאת.

---

46. מפני שנשארת עוד שאלה: האם בני אדם באמת יכולים להיות נאמנים?

השטן אפילו יכול לטעון:

״ברור שישוע יכול לנצח, מפני שהוא עצמו אלוהים.״

אבל מה לגבי:

אנשים רגילים?

האם בני אדם שנבראו:

בצלם בן־האדם

יכולים באמת:

להבשיל בתוך חירות אמיתית

ולהישאר נאמנים עד הסוף?

---

47. לכן ההיסטוריה עדיין צריכה להשלים קבוצה של 144,000 מנצחים

שיאו־יאנג סבור:

ש־144,000 אינם:

מספר האנשים הכולל שיינושעו.

מי שבאמת:

מוצדק באמונה

ומאמין שישוע המשיח הוא המושיע היחיד,

יסוד ישועתו נמצא:

במשיח.

144,000 דומים יותר:

לקבוצה מתוך כל הדורות,

שהיא:

הבוגרת ביותר,

הקדושה ביותר,

הנאמנה ביותר,

והדומה ביותר לישוע.

---

48. עצם קיומם הוא ראיה קבוצתית נגד האשמת השטן

אם השטן אומר:

לבני אדם יש חירות,

ולכן הם בהכרח יבגדו;

בני אדם חלשים מדי,

ולכן אי אפשר להיות נאמנים עד הסוף;

עצם בריאת האדם בצלם בן־האדם

הייתה טעות;

אז עצם קיומם של 144,000

נעשה:

ראיה קבוצתית נגדית.

מפני:

לאן שהשה הולך, הם הולכים אחריו.

49. לכן השחרור האחרון של השטן הוא גם סינון אחרון

שיאו־יאנג סבור:

ששחרור השטן

אינו רק:

לאפשר לשטן לפעול בפעם האחרונה.

הוא גם:

לאפשר לכיוון החיים האנושי

להתגלות בפעם האחרונה.

קדושים שבאמת אוהבים את האדון והבשילו,

גם כאשר הפיתוי מופיע שוב,

עדיין:

בוחרים במשיח.

ואילו עוינות חבויה

גם היא:

נחשפת.

---

50. אלוהים אינו רוצה להכניס לנצח ״נוצרים שטניים בסתר״

הביטוי:

״נוצרים שטניים בסתר״

אינו מתייחס:

לאנשים שמכריזים בפומבי שהם עובדים את השטן.

אלא ייתכן דווקא לאנשים:

שכלפי חוץ מאמינים במשיח,

מכירים את המקרא,

משתתפים בעבודת הקודש,

ואפילו חיים בסביבה הנשלטת בידי המשיח,

אבל בעומק חייהם עדיין שומרים:

את ההיגיון של השטן.

לדוגמה:

קנאה באופן שבו אלוהים מחלק תפקידים;

מאבק על מקום;

סירוב לקבל את הגדרתו של אלוהים;

אי־קבלה של זכותו של אלוהים להחליט:

מי ישא איזו רמת כבוד;

ואפילו השאלה:

״למה דווקא המנצחים ראויים לזה?״

---

51. הסינון האחרון מונע מן הכיוונים החבויים להישאר חבויים

מה שאלוהים אינו רוצה

אינו:

חיים בעלי חירות.

אלא:

נאמנות חיצונית

שבעומקה עדיין מסרבת לקבל אותו.

לכן הניסיון האחרון יכול לגרום לכך:

שהנאמנים יתגלו עוד יותר כנאמנים,

והמורדים:

יחשפו גם הם את עצמם.

---

52. אלוהים אינו רוצה ליצור נאמנות נצחית רק באמצעות ״היעדר אפשרויות״

אם השטן היה נשאר כלוא לעולם,

וכל אפשרות למרד הייתה נעלמת לעולם,

אז העובדה שחיים:

אינם חוטאים

לא בהכרח הייתה מוכיחה:

שהם כבר הבשילו.

ייתכן פשוט:

שאין להם הזדמנות.

שיאו־יאנג סבור:

שאלוהים אינו מחפש בסוף:

אנשים שבוחרים בו רק מפני:

שלא נותרה שום דרך שנייה.

---

53. חיים בוגרים באמת הם חיים שגם כאשר קיימת דרך שנייה, כבר אינם רוצים ללכת בה

וזה מחזיר אותנו:

לבגרות החיים.

בגרות אינה:

אובדן חירות.

אלא להפך:

החירות עדיין קיימת,

אבל החיים הבשילו עד:

שאינם צריכים עוד לחטוא או לעזוב את אלוהים כדי להוכיח שהם חופשיים.

כך ארבע החיות והשרפים.

וכך גם:

144,000 המנצחים.

---

54. לכן התהום מייצגת ״הגבלה חיצונית״, ואילו המנצחים מייצגים ״בגרות פנימית״

אלוהים יכול:

לכלוא את השטן.

זה נקרא:

הגבלה חיצונית.

אבל אלוהים אינו יוצר נאמנות רק באמצעות:

נעילת דלת.

בגרות אמיתית היא:

שגם אם הדלת נפתחת,

החיים:

אינם רוצים לצאת אחריו.

---

55. זהו גם הקשר העמוק ביותר בין התהום לבין הבשלת החיים

התהום יכולה:

להגביל חטא.

אבל היא אינה יכולה:

לגרום ליצור לאהוב את אלוהים.

כבלים יכולים:

לעצור את השטן מלפעול.

אבל הם אינם יכולים:

לגרום לשטן לחזור בתשובה.

באותו אופן,

כללים חיצוניים יכולים:

להגביל את התנהגות האדם.

אבל הם אינם בהכרח:

משנים את החיים.

---

56. לכך יש גם השלכה ישירה על מוסדות הקהילה

לקהילה כמובן דרושים:

גבולות,

סדר,

הגנה,

ומשמעת.

אבל אם קבוצה יכולה לשמור על ציות חיצוני

רק באמצעות:

פיקוח,

לחץ,

בושה,

פחד,

ושליטה סמכותנית,

אז זה עדיין שייך בעיקר:

להגבלה חיצונית.

ואין זה שווה אוטומטית:

לבגרות החיים.

---

57. קהילה בוגרת אינה סוגרת כל יציאה

טיפוח אמיתי אינו יוצר:

אדם שקורס מיד

ברגע שהוא יוצא ממערכת מסוימת.

אלא:

חיים הלומדים בהדרגה:

להבחין,

להיות נאמנים,

ולבחור במשיח.

עד שלבסוף,

גם כאשר:

איש אינו מפקח,

הם עדיין רוצים:

ללכת בכיוון של אלוהים.

---

58. הדבר שוב מראה שחירות אינה אויבת מלכותו הנצחית של אלוהים

כאשר אנשים חושבים על:

יציבות נצחית,

הם נוטים להניח:

שבסוף אלוהים חייב לבטל לחלוטין:

את הרצון החופשי.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שהשחרור האחרון של השטן בהתגלות כ׳

יכול דווקא לרמוז:

שאלוהים רוצה:

חירות שנבחנה והבשילה.

לא:

דלת שרותכה לצמיתות,

ולא:

קדושים מכניים.

59. התהום יכולה לכלוא רשע, אבל הנצח האמיתי אינו יכול להישען רק על דלתות כלא

אם יציבות השמים החדשים והארץ החדשה

נובעת רק מכך:

שכל החיים הרעים נעולים,

וכל האחרים פשוט אינם יכולים לבחור דבר אחר,

אז זו עדיין רק:

שלום תחת שליטה חיצונית.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שאלוהים רוצה לבנות:

סדר חיים עמוק יותר.

כלומר:

חירות נשארת, אבל החיים הבשילו עד שאינם רוצים עוד לחטוא או למרוד.

---

60. זו יכולה להיות המשמעות האמיתית של שחרור השטן בפעם האחרונה

שחרורו האחרון של השטן

נראה מבחוץ כמו:

חזרת המשבר.

אבל אם השחרור הזה גורם לכך:

שהעוינות החבויה תיחשף לחלוטין,

והנאמנות הבוגרת תתגלה לחלוטין,

אז תקופה קצרה של חוסר יציבות

יכולה דווקא לשרת:

את היציבות הנצחית האמיתית.

---

61. אפשר להשאיר מקום גם לפרשנות המרכזית וגם למודל של שיאו־יאנג

הפרשנות המרכזית רואה:

בתהום:

מצולה שבה נכלאות רוחות רעות;

ובארבה של ההתגלות:

סמל של:

משפט אחרית הימים,

כוחות חושך,

או צבא דמוני.

לקריאות האלה יש:

בסיס מקראי ברור למדי.

שיאו־יאנג אינו צריך לשלול:

את המשמעויות הסמליות האלה.

---

62. שיאו־יאנג פשוט שואל עוד צעד אחד קדימה

אם:

התהום באמת קיימת,

הארבה יכולים להיות גם חיים רוחניים ממשיים,

ומלאכים שנפלו באמת נמצאים במצבי כליאה שונים,

אז:

סמל

ומציאות

אינם חייבים להיות:

בחירה של או־או.

שיאו־יאנג מציע עוד:

ייתכן שהתהום היא:

כלא משפטי רוחני שאלוהים קבע מלכתחילה;

שאול הוא:

תחום כליאת מוות שנוצר לאחר חטאו של אדם ומשקף במבנהו את התהום;

הארבה יכולים להיות:

מלאכים שנפלו וחיים רוחניים מעורבים שנכלאו;

ושחרורו האחרון של השטן יכול להיות:

השלב האחרון של האשמה,

סינון,

וגילוי כיוון החיים.

סיכום｜מה שאלוהים באמת רוצה אינו נצח הנשמר רק באמצעות דלתות כלא

קל מאוד להסתקרן מן התהום:

מה בדיוק יש בתוכה?

מי הוא אבדון?

האם הארבה האלה באמת:

מלאכים שנפלו?

כל השאלות האלה ראויות למחקר.

אבל אם עוצרים רק ב:

גאוגרפיה רוחנית,

צורת מפלצות,

ולוח זמנים של אחרית הימים,

קל לפספס:

את שאלת החיים העמוקה שהתּהום יכולה להעלות.

התהום מוכיחה:

שאלוהים מסוגל:

להגביל את הרשע.

הוא יכול:

לסגור את התהום,

לכבול את השטן,

ולהגביל מלאכים שנפלו.

לכן הבעיה מעולם לא הייתה:

שאלוהים אינו מסוגל לשלוט בכוחות החושך.

השאלה הראויה באמת היא:

אם אלוהים יכול להשאיר את השטן כלוא לעולם, מדוע הוא משחרר אותו שוב בסוף?

שיאו־יאנג סבור:

שאחת התשובות החשובות יכולה להיות:

סינון.

לתת לשטן:

להביא את האשמתו עד הסוף.

לתת לקמים מן המתים:

לבחור עד הסוף.

לתת לכך:

שהחיים הנאמנים באמת

והמרד החבוי

יתגלו לחלוטין.

התהום יכולה:

לכלוא רשע,

אבל אינה יכולה:

ליצור נאמנות.

הארבה יכולים להיות מוגבלים.

גם השטן יכול להיות מוגבל.

אבל הגבלה חיצונית לעולם אינה יכולה להחליף:

בגרות חיים.

חיים בוגרים באמת

אינם הולכים אחרי אלוהים רק מפני:

שאין שום דרך אחרת.

אלא:

גם אם התהום נפתחת שוב,
גם אם השטן משתחרר שוב,
גם אם הדרך האחרת שוב מונחת לפניהם,
הם עדיין בוחרים בחופשיות בשה.

לכן שאלת האמונה האמיתית שהמאמר משאיר בסוף

אולי אינה:

״מתי אלוהים ינעל את התהום לצמיתות?״

אלא:

״אם דלת הכלא תיפתח שוב — האם אני עדיין ארצה לצאת אחריה?״

אלוהים יכול להשתמש:

בתהום

כדי להגביל רשע.

אבל מה שהוא רוצה להביא אל הנצח

אינו:

קבוצה של אנשים שנשארת נאמנה רק מפני:

שהדלת סגורה היטב.

אלא:

קבוצה שגם אם דלת הכלא נפתחת שוב,
כבר הבשילה עד שאינה רוצה עוד לחטוא,
ואינה רוצה עוד לעזוב את הסדר שאלוהים הגדיר.