מה הם בעצם המוות ושאול? האם לא היה מוות לפני גן עדן? האם חיי נצח הם קללה?

מחטאו של אדם, דרך שלטון השטן על כוח המוות, ועד השלכת המוות ושאול אל אגם האש

---

לקוראים יהודים ולמאמינים בתחילת דרכם｜שני מושגי רקע פשוטים, אפשר לדלג

מוות

״מוות״ במקרא אינו מתייחס רק ל:

הפסקת פעימות הלב,

או לכך שהגוף מאבד את חייו.

הוא קשור גם באופן הדוק אל:

חטא,

ריחוק מאלוהים,

משפט,

ותחייה מן המתים.

פאולוס אף מכנה את המוות:

האויב האחרון שיושמד.

לכן הבנת המוות במקרא

עמוקה יותר מתופעה ביולוגית בלבד.

---

שאול

בברית הישנה,

״שאול״ קשור בדרך כלל למילה העברית:

שְׁאוֹל（Sheol）

ובברית החדשה מופיעה לעיתים קרובות המילה היוונית:

ᾅδης（Hades；האדס）

בדרך כלל במשמעות של:

תחום המתים.

חשוב לשים לב:

שאול אינו שווה לאגם האש.

בהתגלות אף מתואר:

שבסוף גם ״המוות ושאול״ עצמם

יושלכו אל אגם האש.

וזו בדיוק אחת השאלות שהמאמר מבקש לברר.

הערת תרגום:
המאמר המקורי נכתב בסינית. אם קיימת אי־התאמה בין התרגום העברי לבין המשמעות המקורית, המשמעות הסינית היא הקובעת.

---

1. כיצד הנצרות המרכזית מבינה בדרך כלל את המוות?

ההבנה הבסיסית ביותר היא:

המוות הוא אחת התוצאות המרכזיות

של כניסת החטא לעולם.

בספר בראשית,

אלוהים מזהיר את אדם:

שאם יאכל מעץ הדעת טוב ורע,

מות ימות.

ברומים ה׳,

פאולוס ממשיך ואומר:

שהחטא נכנס לעולם דרך אדם אחד,

והמוות בא דרך החטא.

לכן בתיאולוגיה הנוצרית,

המוות בדרך כלל אינו רק:

״כך הטבע פועל מלכתחילה.״

אלא הוא קשור עמוקות אל:

נפילת האנושות.

---

2. שאול מובן בדרך כלל כ״תחום המוות״

המוות דומה יותר ל:

מצב,

תוצאה.

שאול, לעומת זאת,

מובן ביתר קלות כ:

תחום,

מקום.

לכן ההבנה הרגילה היא:

אדם מת,

ואז נכנס לתחום המתים.

הבנה זו כשלעצמה אינה בעייתית.

אבל אם ממשיכים לקרוא בהתגלות,

הדבר מתחיל להיעשות מוזר.

---

3. בסוף ההתגלות ״המוות״ ו״שאול״ עצמם נזרקים יחד לאגם האש

התגלות כ׳ מתארת שלאחר הכס הלבן הגדול:

המוות ושאול

מושלכים אל אגם האש.

המשפט הזה ראוי לתשומת לב רבה.

אם:

המוות הוא רק מושג מופשט,

ושאול הוא רק מקום,

מדוע הכתוב מתאר את שניהם כ:

דברים שאפשר לטפל בהם,

להשליך אותם,

ולבסוף להביא אותם אל קיצם?

כמובן,

אפשר להבין זאת כ:

האנשה סמלית חזקה מאוד.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שייתכן שהשאלה אינה מסתיימת כאן.

---

4. ההתגלות אפילו מתארת את ״המוות״ כמעט כדמות ממשית

כאשר החותם הרביעי נפתח בהתגלות ו׳,

מופיע סוס חיוור.

ולמי שיושב עליו

יש שם:

מוות.

ואחריו:

שאול.

זו תמונה מוזרה מאוד.

לא נאמר רק:

״מישהו מביא מוות.״

אלא:

הרוכב עצמו נקרא ״מוות״.

ושאול הולך אחריו.

---

5. האם ״פרש המוות״ הוא באמת רק האנשה?

הפרשנות המרכזית יכולה בהחלט לומר:

זו:

האנשה ספרותית.

כמו שאנשים אומרים:

המוות דופק בדלת,

החכמה קוראת,

החטא רובץ לפתח.

להסבר הזה יש היגיון.

שיאו־יאנג אינו שולל:

שההתגלות באמת משתמשת רבות בסמלים.

אבל במאמר הקודם על:

שרפים,

כרובים,

וארבע החיות,

כבר עלתה שאלה מתודולוגית הראויה להמשך:

משמעות סמלית אינה בהכרח אומרת שאין מאחוריה מציאות ממשית.

---

6. דבר יכול להיות בו־זמנית ״סמל וגם מציאות ממשית״

אנחנו רגילים בקלות לחשוב:

או־או.

או מקום,

או חיים.

או סמל,

או מציאות.

אבל העולם השמימי במקרא

לא תמיד חייב להתחלק בצורה כזאת.

לדוגמה,

הכס ביחזקאל

יכול באמת להיות:

כס.

ובכל זאת ארבע החיות יכולות גם להרכיב:

כס／מרכבה／מבנה נשיאה חי.

בדניאל,

פרס יכולה להיות:

אימפריה אמיתית.

ובאותו זמן קיים גם:

שר מלכות פרס.

לכן:

תחום,

מערכת,

וסמכות ארצית

אינם חייבים לשלול:

מנהל רוחני שמאחוריהם.

---

7. גם למוות ולשאול עשויים להיות כמה רבדים

לכן שיאו־יאנג מציע:

שאולי אין להבין את המוות ושאול רק כ:

תופעה＋מקום.

ייתכן שהם כוללים בו־זמנית:

מצב של מוות,

סדר של מוות,

תחום המוות,

סמכות המוות,

ואולי אף:

חיים רוחניים האחראים לניהול סדר המוות הזה.

אין פירוש הדבר:

ש״מקום פתאום הפך למלאך.״

אלא יותר:

תחום, תפקיד, סמכות ומנהל יכולים לחפוף זה לזה מאוד בשפת המקרא.

---

8. אז האם המוות ושאול הם מלאכים?

המקרא אינו אומר במפורש:

״המוות הוא מלאך.״

או:

״שאול עצמו הוא מלאך.״

אבל שיאו־יאנג סבור:

שההתגלות מתארת:

את המוות כרוכב,

ואת שאול הולך אחריו;

ואחר כך את שניהם נזרקים אל אגם האש.

לכן לפחות נשארת האפשרות:

שמאחורי ״המוות״ ו״שאול״ קיימים גם יצורים רוחניים נבראים בעלי אישיות, תפקיד וסמכות ניהול.

9. ההתגלות כבר נותנת דוגמה לכך ש״לתחום יש מנהל מלאכי״

התגלות ט׳ מזכירה:

שלתהום יש:

שליח／מלאך

המשמש מלך עליה.

שמו:

אבדון／אפוליון.

התהום אינה זהה לשאול,

ואין לערבב בין השתיים.

שאול דומה יותר:

לתחום שבו מוחזקים בעיקר בני אדם שחטאו,

וממתינים למשפט.

הוא דומה במובן מסוים:

לבית כלא.

ולפי המודל של שיאו־יאנג,

סמכות ניהולו נפלה באופן זמני

בידי כוחות השטן.

במילים אחרות,

השטן אינו:

״בורא שאול״

ואינו מחזיק בריבונות הסופית עליו.

אלא:

תחת רשותו הזמנית של אלוהים, ובמיוחד לאחר חטאו של אדם, הוא קיבל סוג של סמכות ניהולית מוגבלת ומיוצגת.

הדבר יכול גם לעזור להסביר:

מדוע עברים ב׳ יכול לדבר על:

המלשין／השטן כמי שהחזיק בכוח המוות;

ואילו התגלות א׳ אומרת:

שמפתחות המוות ושאול נמצאים בסופו של דבר ביד ישוע המשיח.

אין כאן בהכרח סתירה.

לעומת זאת,

תפקיד התהום נראה יותר כמו:

בית כלא מיוחד לרוחות שנפלו.

התגלות ט׳ וכ׳ מראות:

קשר ישיר מאוד בין התהום

לבין:

רוחות רעות כלואות

והשטן.

---

10. השטן הוא תפקיד אחר

כאן צריך להימנע מלערבב הכול יחד.

עברים ב׳ אומר:

שהשטן／המלשין החזיק:

בכוח המוות.

אבל:

להחזיק בכוח המוות

אינו אומר:

שהשטן עצמו הוא ״המוות״.

כמו שמלך שולט במדינה

אינו:

המדינה עצמה.

לכן במודל של שיאו־יאנג אפשר להבחין זמנית כך:

השטן:

המקטרג／המנהל שקיבל סמכות הקשורה למוות;

המוות:

סדר המוות עצמו, ואולי גם תפקיד או ישות רוחנית אחרת;

שאול:

תחום המוות, ואולי גם סמכות ניהולית מקבילה.

---

11. אז מדוע השטן בכלל קיבל ״כוח מוות״?

כאן צריך לחזור אל:

אדם.

אם האדם לא חטא,

על סמך מה היה לשטן כל כוח הקשור למות בני האדם?

שיאו־יאנג סבור:

שאפשר להבין זאת לאורך ההיגיון המשפטי של המקרא:

האדם חטא;

המוות נעשה תוצאה חוקית;

השטן, בתפקיד מקטרג,

קיבל בסיס להאשמה;

וכוחות החושך קיבלו בתוך סדר המוות

סוג מוגבל של:

ניהול,

משפט,

או סמכות ביצוע.

---

12. מפתחות שאול לא נחטפו מידי אלוהים בכוח

הנקודה הזאת חשובה מאוד.

שיאו־יאנג אינו אומר:

שהשטן היה חזק עד כדי כך

שהביס את אלוהים,

חטף את שאול,

ואז השתלט על המוות.

להפך.

אם השטן אכן קיבל סמכויות מסוימות הקשורות למוות,

זה יכול לקרות רק תחת ההנחה:

שהאל העליון עדיין מחזיק בריבונות הסופית.

זה דומה יותר:

למנהל־נציג

שקיבל סמכות מוגבלת במסגרת סדר משפטי.

לכן:

סמכות מואצלת ביד השטן אינה אומרת שהבעלות הסופית שייכת לשטן.

---

13. לכן גם ה״מפתחות״ נעשים משמעותיים מאוד

ישוע שקם מן המתים מכריז בהתגלות:

שבידיו:

מפתחות המוות ושאול.

אם המפתחות הם רק:

סמל שאין בו שום שינוי היסטורי,

אז עצם ההדגשה:

שהמשיח שקם עכשיו מחזיק במפתחות

נעשית מעניינת מאוד.

שיאו־יאנג סבור:

העובדה שהמפתחות נמצאים עכשיו ביד ישוע משאירה באופן טבעי אפשרות שבעבר הם לא הופעלו ישירות בידי בן־האדם.

---

14. אם המפתחות לא היו קודם בידי בן־האדם, אין פירוש הדבר שישוע אינו אלוהים

זו נקודה שבה אנשים נופלים בקלות לחשיבה של:

שחור או לבן.

יש שיאמרו:

אם מפתחות המוות ושאול הועברו אי־פעם לאחרים,

אז ישוע לא יכול להיות אלוהים.

אבל זה אינו מתחייב.

מפני שצריך להבחין בין:

מי ישוע במהותו,

לבין:

איזה סמכויות שלטון הוא מחזיק בפועל בתוך תולדות הגאולה

כבן־האדם, המשיח והאדם השני.

אלוהים יכול בהחלט למסור באופן זמני:

סמכות ניהול,

סמכות משפטית,

וסמכות ביצוע

לנבראים,

מבלי לאבד אף שמץ:

מריבונותו העליונה.

---

15. לאחר התחייה ישוע ״לוקח בחזרה״ את המפתחות

במודל של שיאו־יאנג,

ישוע אינו נעשה אלוהים רק ברגע הזה.

הוא תמיד היה:

דבר אלוהים.

אבל כבן־האדם,

הוא באמת נכנס:

אל המוות.

והמוות לא היה מסוגל לכלוא אותו,

מפני שלא היה בו חטא.

ואז ישוע:

מגלה לראשונה בפני הבריאה את אלוהותו,

קם מן המתים,

ולוקח בחזרה:

את מפתחות המוות ושאול.

זה דומה ל:

יורש האמיתי של נכס

הנכנס בעצמו לתחום שנמסר זמנית לניהולו של נציג,

ולבסוף מחזיר לידיו:

את סמכות הניהול.

---

16. אבל אז עולה שאלה נוספת: מתי בכלל התחיל המוות?

רומים ה׳ אומר:

החטא נכנס לעולם דרך אדם אחד, והמוות דרך החטא.

קורינתים א׳ ט״ו גם קושר ישירות:

את המוות

אל:

אדם.

לכן ההבנה הנוצרית הבסיסית היא:

לאחר חטא אדם,

המוות נכנס אל האנושות.

אבל אם הולכים אחורה עוד יותר,

השאלה נעשית גדולה הרבה יותר:

האם לפני חטאו של אדם באמת לא היה שום מוות?

17. כמעט התרגלנו לראות במוות חלק הכרחי מן החיים

כמעט כל חברה אנושית רגילה אל:

לידה,

גדילה,

זקנה,

מוות.

לכן אנחנו נוטים לחשוב באופן טבעי:

אם יש חיים, הם בהכרח ימותו.

המוות קיים כל כך הרבה זמן,

עד שקשה לנו אפילו לדמיין:

עולם בלי מוות.

אבל ייתכן שהמקרא מכריח אותנו לשאול מחדש:

האם המוות באמת היה הנורמה מלכתחילה?

---

18. דבר שקיים זמן רב אינו בהכרח הדבר שהיה נורמלי מלכתחילה

וזו אינה רק שאלה על מוות.

בני אדם נוטים בקלות לבלבל בין:

״קיים זמן רב״

לבין:

״כך תוכנן מלכתחילה״.

לדוגמה:

אי־צדק קיים זמן רב,

אבל אין פירוש הדבר שאי־צדק הוא נורמלי;

שחיתות קיימת זמן רב,

אבל אין פירוש הדבר ששחיתות היא נורמלית;

מלחמות קיימות זמן רב,

אבל אין פירוש הדבר שמלחמה היא נורמלית.

אז גם:

אם המוות קיים זמן רב,

האם זה מחייב שהמוות היה חלק הכרחי

מן החיים שאלוהים ברא מלכתחילה?

---

19. המקרא אפילו מכנה את המוות במפורש ״אויב״

פאולוס אומר בקורינתים א׳ ט״ו:

שהאויב האחרון שיושמד

הוא:

המוות.

המשפט הזה חשוב מאוד.

אם המוות היה פשוט:

חלק נורמלי, טוב והכרחי

מסדר הבריאה הנצחי של אלוהים,

ואף חלק ממה שאלוהים ראה כ״טוב מאוד״,

מדוע בסוף הוא צריך:

להישמד?

מנקודת מבט זו,

המוות נראה יותר כמו:

סדר עוין שנכנס להיסטוריה,

קיים באופן זמני,

ולבסוף מובא אל קיצו.

---

20. אבל יצירות מודרניות רבות הופכות את הטענה ואומרות: ״חיי נצח הם הקללה״

רומנים,

סרטים,

וסדרות

אוהבים מאוד רעיון אחד:

בסוף, חיי נצח עצמם נעשים קללה.

אדם חי:

מאות שנים,

אלפי שנים,

אנשים סביבו ממשיכים לעזוב,

והוא עצמו לעולם אינו מסוגל להגיע לסוף.

סיפורים כאלה באמת מעלים:

שאלות עמוקות.

אבל צריך לשאול עוד שאלה:

האם חיי הנצח עצמם הם הקללה, או שהעולם שמוארך בלי סוף הוא זה שמקולקל?

---

21. אם חיי נצח פירושם להיות בורג במערכת לעולם, זה אכן נשמע נורא

אם ״חיי נצח״ פירושם רק:

לעבוד בלי סוף,

להיות מנוצל בלי סוף,

לשלם חשבונות בלי סוף,

להיות בורג במערכת של הון ומדינה בלי סוף,

אז:

חיי נצח כאלה באמת דומים:

לעונש שאין ממנו יציאה.

לכן השאלה האמיתית אינה:

״כמה זמן אתה חי?״

אלא:

״באיזה סדר אתה חי לנצח?״

---

22. חיי הנצח של המקרא אינם הארכה אינסופית של העולם הנוכחי

חיי הנצח שאליהם מכוון המקרא

אינם:

העולם של היום × אינסוף.

לא מדובר:

בשימור נצחי של:

עמל,

אי־צדק,

ניצול,

שחיתות,

ופחד מן המוות.

המקרא חוזר שוב ושוב אל מערכת אחרת של תמונות:

היום השביעי,

מנוחה,

יובל,

שיקום,

מלכות אלף השנים,

שמים חדשים וארץ חדשה,

ואלוהים השוכן עם בני האדם.

לכן השאלה של חיי הנצח במקרא אינה:

״איך ממשיכים להחזיק מעמד לנצח?״

אלא:

כיצד החיים חוזרים לסדר שאלוהים באמת התכוון אליו.

---

23. העבודה עצמה אינה קללה

עוד לפני חטאו של אדם,

כבר נמסרו לאדם:

עבודה,

שמירה,

וממשל.

לכן:

פעילות,

יצירה,

ניהול,

ועבודה

אינן כשלעצמן קללה.

מה שנכנס אחרי הנפילה הוא:

קוצים,

זיעת אפיים,

קושי,

חוסר איזון,

ועמל.

לכן מנוחה אינה:

לעולם לא לעשות דבר.

אלא:

לא להיות נשלט עוד על ידי עמל הנובע מן הקללה.

---

24. האם החברה שאליה התרגלנו היום היא באמת ״חברה נורמלית״?

גם כאן בני אדם רגילים לראות:

עבודה שכירה,

ניצול מתמשך,

פערי עושר,

ניצול סמכות,

אי־צדק מוסדי,

ושחיתות פוליטית

כ:

״ככה העולם עובד.״

מפני שכל דור נולד

אל עולם שבו הדברים האלה כבר קיימים.

אבל:

דבר שקיים זמן רב אינו בהכרח תואם את העיצוב המקורי של אלוהים.

25. אחת הבעיות הגדולות של האנושות היא שאנו חיים זמן רב כל כך בתוך חריגות, עד שלבסוף אנו קוראים לחריגה ״נורמה״

ייתכן שגם זה חלק חשוב מאוד מן:

הבשלת החיים.

חיים ילדותיים נוטים לקבל:

כולם חיים כך,

לכן כנראה זה נורמלי.

חיים בוגרים מתחילים לשאול:

כיצד אלוהים הגדיר את החיים מלכתחילה?

אם:

גן עדן,

השבת,

שנת היובל,

מלכות המשיח,

ושמים חדשים וארץ חדשה

מצביעים כולם לעבר סדר אחר,

אז ייתכן שחלק גדול ממה שאנחנו רגילים אליו היום

הוא רק:

אשליית נורמליות

שנוצרה אחרי זמן רב בעולם שנפל.

---

26. גם מוסדות קהילתיים יכולים להכניס פנימה את ההיגיון של העולם שנפל

הבעיה אינה קיימת רק ב:

ממשלות,

חברות,

ושווקי הון.

גם מוסדות קהילתיים יכולים בלי לשים לב להעתיק:

מעמד,

היררכיה,

מדדי ביצוע,

עבודת יתר,

ריכוז כוח,

ולחץ של שירות.

ואף להשתמש בביטוי:

״להקריב למען האדון״

כדי להצדיק:

שחיקה שאינה בריאה מלכתחילה.

---

27. אם הקהילה רק מלמדת אנשים לשאת יותר טוב את העול, היא עלולה להתרחק מן המנוחה שעליה דיבר ישוע

ישוע אומר:

״בואו אלי כל העמלים והעמוסים, ואני אתן לכם מנוחה.״

אבל הוא לא ממשיך רק ואומר:

״תמסרו לי את הלחץ.״

אלא:

״קחו עליכם את עולי ולמדו ממני.״

הנקודה הזאת חשובה מאוד.

---

28. ״לבוא אל ישוע ולקבל מנוחה״ מעולם לא היה רק להאמין בישוע＋להתפלל ולהפקיד בידיו את הלחץ

אמונה במשיח,

תפילה,

והפקדה בידיו

כולן חשובות.

אבל ישוע עצמו קושר:

את קבלת המנוחה

עם:

נשיאת עולו

ולימוד דרכו.

לכן מנוחה אמיתית

נוגעת גם אל:

חיקוי חייו השלמים של ישוע.

---

29. מנוחה אמיתית פירושה ללמוד כיצד ישוע חי

ללמוד ממנו:

כיצד הוא רואה את האב,

כיצד הוא רואה כסף,

כיצד הוא רואה כוח,

כיצד הוא רואה את ערך האדם,

כיצד הוא מתמודד עם פיתוי,

כיצד הוא מתמודד עם עומס,

וכיצד הוא מסרב לקצב השגוי של העולם.

לכן:

להאמין בישוע הוא השער אל המנוחה; ללכת בעקבות ישוע הוא ללמוד בהדרגה כיצד לחיות את המנוחה.

---

30. אדם יכול כבר להיות נושע, ועדיין לא לדעת כיצד לנוח

גם כאן צריך להבחין בין:

ישועה

לבין:

בגרות.

מי שבאמת:

מוצדק באמונה

ומאמין שישוע המשיח הוא המושיע היחיד,

יסוד ישועתו הוא:

המשיח.

לא העובדה:

שהוא כבר הבשיל לחלוטין.

אבל אדם נושע עדיין יכול:

להיות חרד,

להשוות את עצמו לאחרים,

לעבוד עד שחיקה,

להימשך לכוח,

ולחיות לפי קצב העולם.

לכן:

ישועה

אינה שווה:

בגרות מלאה.

---

31. בגרות פירושה ללמוד בהדרגה להבחין בין ״הנורמה של אלוהים״ לבין ״הנורמה של העולם שנפל״

אולי זהו בעצם הנושא האמיתי של המאמר:

בגרות החיים.

בגרות אינה רק:

לדעת יותר תיאולוגיה,

להתפלל יותר זמן,

או לשרת יותר.

בגרות כוללת גם:

ללמוד מחדש:

מהם החיים שאלוהים רואה כנורמליים.

ולא:

לקבל כל דבר שקיים בעולם

כאילו הוא בהכרח נורמלי.

---

32. אז האם באמת היה מוות לפני גן עדן?

עכשיו חוזרים לשאלה הקשה ביותר.

רומים קושר באופן ברור מאוד:

את מות האדם

אל:

חטאו של אדם.

לכן לפחות דבר אחד אפשר לומר בביטחון:

סדר המוות שהאנושות חווה כיום קשור עמוקות לחטאו של אדם.

אבל:

האם זה אומר שלפני אדם:

כל בעלי החיים,

כל החרקים,

כל המיקרואורגניזמים,

וכל הצמחים

לא חוו שום צורה של מוות ביולוגי?

33. אולי צריך להבחין בין שלוש רמות של ״מוות״

הרמה הראשונה:

חטא אדם הכניס את המוות אל האנושות.

זהו הציר המקראי הברור ביותר.

הרמה השנייה:

שיאו־יאנג סבור:

שלפני חטאו של אדם עדיין לא התקיים:

סדר המוות כפי שאנחנו מכירים אותו כיום,

הבנוי מחטא,

האשמה,

מוות,

וסמכות שאול.

הרמה השלישית:

האם כל הצמחים ובעלי החיים לפני אדם

לא חוו שום מוות ביולוגי כלל?

זו כבר:

השערה רחבה יותר בתחום מודל הבריאה.

---

34. גם עץ החיים יוצר מתח נוסף הראוי למחשבה

לאחר חטא אדם,

אלוהים אומר:

פן ישלח האדם את ידו,

ייקח גם מעץ החיים,

יאכל,

ויחיה לעולם.

זה לפחות מראה:

שאין הכרח להבין את חיי הנצח של האדם כאילו:

אדם היה במהותו יצור שאי אפשר למות ממנו.

ייתכן יותר:

שהוא היה יכול להמשיך לחיות בתוך:

סדר החיים שאלוהים סיפק.

לכן:

״אין מוות״

אינו חייב לומר:

שהנברא עצמו בלתי־ניתן להשמדה מטבעו.

אלא אולי:

שלפני חטא אדם, כל החיים היו מחוברים ברציפות אל אלוהים כמקור החיים.

---

35. הדבר גם הופך את ״עץ החיים״ למשהו עמוק יותר מהארכת חיים בלבד

עץ החיים אולי אינו:

עץ בריאות פלאי.

הוא מזכיר:

שהחיים הנבראים עצמם

אינם:

״אהיה אשר אהיה״

ואינם מקור הקיום של עצמם.

החיים האמיתיים עדיין באים:

מאלוהים.

נברא יכול לחיות זמן רב

לא מפני:

שהוא עצמו מהות החיים,

אלא מפני:

שהוא ממשיך לחיות בתוך סדר החיים שאלוהים מספק.

---

36. אם באמת לא היה שום מוות לפני גן עדן, מה עושים עם המאובנים?

אם מאמצים מודל קיצוני יותר:

שלפני חטאו של אדם

לא היה שום מוות בכל הבריאה,

אז כמויות עצומות של:

מאובני בעלי חיים,

שרידי מוות,

ושכבות קבורה גיאולוגיות

יוצרות בעיה גדולה מאוד.

כלומר:

האם כל תיעוד המוות הזה חייב להיות ממוקם לאחר חטאו של אדם?

---

37. האם המבול, ואפילו שינויים גדולים בארץ לאחר בבל, קשורים לכך?

אם המודל שלמעלה נכון,

אז אפשר לשאול:

האם מבול נח,

ואפילו פיזור האנושות לאחר בבל

— ששיאו־יאנג קושר גם לשינויים גדולים בארץ／גאוגרפיה —

השתתפו ב:

קבורה נרחבת,

יצירת שכבות,

וריכוז מאובנים?

אבל כאן כבר נכנסים אל:

גאולוגיה,

תיארוך,

מודלים של מבול,

ורישום המאובנים.

המאמר הנוכחי אינו מרחיב בכך.

---

38. השאלה החשובה יותר היא האם ״סדר המוות״ השתנה באופן יסודי לאחר אדם

גם אם כרגע לא פותרים:

בן כמה כל מאובן,

עדיין אפשר לשאול:

האם לאחר חטאו של אדם השתנה באופן יסודי מקומו של המוות בתוך סדר האנושות והבריאה?

שיאו־יאנג סבור:

שכן.

מפני שהחטא לא רק גרם לכך:

שתוחלת החיים מתקצרת.

ייתכן שהוא גם פתח:

סדר שלם של:

משפט,

מוות,

שאול,

וסמכות הקטרוג.

---

39. לכן ״המוות נכנס לעולם״ יכול להיות דבר גדול בהרבה ממה שאנחנו מדמיינים

אין מדובר רק בכך:

שליבו של האדם הראשון הפסיק לפעום.

זה גם יכול לומר:

שהאנושות הוכנסה אל:

סדר חדש — סדר המוות.

האדם חטא;

המוות נעשה תוצאה חוקית;

השטן קיבל בסיס להאשמה;

כוחות החושך קיבלו סמכות;

שאול נעשה תחום המתים;

והמוות החל באמת למשול:

בצאצאי אדם.

---

40. כאשר ישוע נכנס אל המוות, הכול התחיל להתהפך

יש הבדל יסודי אחד בין ישוע לכל בני האדם האחרים:

הוא:

ללא חטא.

לכן המוות יכול להחזיק באופן חוקי:

חוטאים.

אבל אין לו סיבה אמיתית להחזיק לנצח:

את בן־האדם החף מחטא.

מעשי השליחים אף אומר:

שלא היה אפשר שהמוות יחזיק אותו.

לכן:

כאשר המוות פגש את ישוע,

הוא פגש:

חיים שסדר המוות עצמו

אינו מסוגל לטפל בהם בדרך הרגילה.

41. תחיית ישוע אינה רק ״אדם מת שחזר לחיים״

אם המודל של שיאו־יאנג נכון,

משמעות התחייה גדולה בהרבה מ:

נס.

ישוע:

נכנס אל המוות,

והמוות לא הצליח להחזיק אותו;

הוא יצא,

ולקח בחזרה:

את מפתחות המוות ושאול.

לכן תחיית ישוע גם אומרת:

שכל סדר המוות התחיל להתהפך בידי בן־האדם.

---

42. לכן גם אם נוצרים עדיין מתים, המוות כבר אינו הבעלים הסופי שלהם

מי שמאמין באמת במשיח היום

עדיין יכול לחוות:

מוות גופני.

אבל האמונה הנוצרית אינה מכריזה:

״אחרי האמונה בישוע הגוף לעולם לא מת מיד.״

אלא:

המוות כבר אינו יכול להיות האדון האחרון.

מפני שמי שמחזיק עכשיו במפתחות הסופיים

הוא:

ישוע המשיח שקם מן המתים.

---

43. גם כאן נמצאת היציבות של הצדקה באמונה

שיאו־יאנג סבור:

שישוע כבר:

ניצח את המוות,

לקח בחזרה את מפתחות המוות ושאול,

ונעשה:

ערב הישועה.

לכן מי שבאמת:

מוצדק באמונה

ומאמין:

שישוע המשיח הוא המושיע היחיד,

ייוושע.

יסוד הישועה אינו:

שהאדם כבר אינו חוטא כלל

או הגיע לבגרות מלאה.

אלא:

ביטחון בכך שהמשיח כבר השלים עבורו את הישועה.

---

44. אבל הישועה אינה סוף הבשלת החיים

העובדה שהמוות הובס בידי המשיח

אינה אומרת:

שלנוצרי אין עוד מה ללמוד.

להפך.

דווקא מפני:

שהישועה יציבה,

החיים יכולים להתחיל באמת:

להבשיל.

בגרות אינה:

לנסות להרוויח את הזכות לא להיזרק לאגם האש.

אלא:

שאדם שכבר שייך למשיח לומד בהדרגה לחיות את חיי המשיח.

וזה כולל:

ללמוד מנוחה אמיתית.

---

45. בסוף ההתגלות האנושות אינה ״לומדת לקבל את המוות״; המוות עצמו נעלם

בהתגלות כ׳,

המוות ושאול נזרקים אל:

אגם האש.

ובהתגלות כ״א,

כאשר מופיעים שמים חדשים וארץ חדשה,

נאמר במפורש:

שלא יהיה עוד מוות.

הסדר הזה חשוב מאוד.

אלוהים אינו אומר לאנושות הנצחית:

״עכשיו תתבגרו ותלמדו לקבל את המוות.״

אלא:

בסוף אלוהים מסיר את המוות עצמו.

---

46. לכן המוות מעולם לא היה חבר נורמלי בסדר הנצחי

אם בסוף המוות:

מושמד,

נזרק לאגם האש,

ונעלם מן השמים החדשים והארץ החדשה,

אז לפחות אפשר לראות כיוון תיאולוגי חזק מאוד:

המוות אינו נורמה הכרחית במלכותו הנצחית של אלוהים.

הוא דומה יותר:

לסדר שנכנס לתוך ההיסטוריה שנפלה,

הותר לזמן מוגבל,

ולבסוף מובא אל קיצו.

---

47. הדבר גם הופך מחדש את השאלה ״האם חיי נצח הם קללה?״

אם חיי נצח פירושם:

להיות מנוצל לנצח,

להיות חרד לנצח,

לעבוד עד שחיקה לנצח,

לחיות בתוך מוסדות מושחתים לנצח,

ולהיאבק זה בזה לנצח,

אז:

חיי נצח באמת נשמעים נורא.

אבל ההבטחה המקראית

אינה:

חיי נצח מהסוג הזה.

---

48. השאלה האמיתית אינה ״מוות או חיי נצח״ אלא ״קללה או מנוחה״

אם אדם:

לעולם לא מת,

אבל חי לנצח בתוך:

עבדות,

ניצול,

בדידות,

פחד,

חטא,

ואי־צדק,

אז חיי נצח כאלה באמת יכולים להיות:

קללה נצחית.

אבל אם חיי הנצח הם:

היום השביעי,

יובל,

צדקה ומשפט,

שיקום,

שמים חדשים וארץ חדשה,

ואלוהים השוכן עם בני האדם,

אז המשמעות של:

חיי נצח

שונה לחלוטין.

49. הקללה האמיתית אולי אינה ״לחיות יותר מדי זמן״

הקללה האמיתית אולי היא:

שהחיים נשארים לנצח בתוך סדר שגוי.

לכן:

המוות

אינו בהכרח פתרון השחרור הסופי.

הדבר שבאמת צריך טיפול

הוא:

אותו סדר שנפל

שהפך את החיים ל:

משהו שאדם אינו רוצה לחיות בו לאורך זמן.

---

50. גם הברכה האמיתית אינה רק ״לעולם לא למות״

רק:

לא למות

עדיין אינו מספיק.

הברכה האמיתית קרובה יותר ל:

שהחיים נכנסים סוף־סוף אל המנוחה שאלוהים רצה לתת לברואיו מלכתחילה.

לא:

בלי חירות.

לא:

לשבת לנצח בלי לעשות דבר.

לא:

עולם בלי שום עבודה.

אלא:

לא להיות נשלט עוד בידי:

מוות,

פחד,

קוצים,

ניצול,

שחיתות,

וחטא.

---

51. הדבר גם הופך את ״המנוחה״ למדד חשוב של בגרות החיים

חיים לא־בוגרים אולי שואלים רק:

״איך אני יכול לא למות?״

אחרי עוד בגרות הם מתחילים לשאול:

״למה העולם נעשה כזה?״

ובהמשך:

מתחילים ללמוד:

את עול ישוע.

ולבסוף,

החיים עשויים להבשיל עד:

שאינם קוראים עוד:

לחריגות של העולם שנפל

״הנורמה של אלוהים״.

---

52. בגרות אינה בריחה מן המציאות, אלא היכרות מחודשת עם המציאות

אין פירוש הדבר:

שנוצרים אינם צריכים עוד:

לעבוד,

להתמודד עם מוסדות,

ולשאת אחריות.

אלא:

שהם מתחילים לדעת:

שהעולם שבו אנחנו חיים היום

אינו:

הגרסה הסופית.

לכן אפשר:

לחיות בתוכו,

בלי:

להפוך אותו לקדוש.

אפשר:

לעבוד,

בלי להפוך את העמל לאדון;

אפשר:

להשתמש במערכות,

בלי להפוך את המערכת לאמת;

אפשר:

להתמודד עם המוות,

בלי לראות בו:

את האדון הסופי של החיים.

---

53. גם הקהילה אינה צריכה רק ללמד אנשים ״לסבול חריגות טוב יותר״

אם מערכת קהילתית רק אומרת למאמינים:

להשתדל יותר,

להיות עסוקים יותר,

לסבול יותר,

לשרת יותר,

ולהקריב יותר,

אבל אינה מובילה אותם אל:

דרכו של ישוע,

עולו של ישוע,

ומנוחתו של ישוע,

אז אדם עלול פשוט:

לעבור מעול אחד של העולם

אל:

עול אחר של מערכת קהילתית.

קהילה בוגרת צריכה לעזור לאדם:

לזהות מחדש את הנורמה של אלוהים.

---

54. ישוע גם לא אומר לאדם לשאת לנצח את עול העולם

הוא אומר:

קחו עליכם:

את עולי.

לכן מה שהנוצרי באמת צריך ללמוד

אינו:

איך לשאת את כל לחצי העולם בצורה יפה יותר.

אלא:

מה צריך לשאת,

ומה צריך להניח;

מהי נאמנות,

ומהו רק ניצול בידי מערכת;

מהי הקרבה אמיתית,

ומהו רק אדם שלוקח:

קללה

ועוטף אותה מחדש בתווית:

״רוחניות״.

---

55. השלכת המוות ושאול אל אגם האש אולי מכריזה: הסדר השגוי לא יתקיים לנצח

אם המוות היה רק:

נורמה טבעית,

אז אלוהים היה צריך בסוף רק ללמד את האדם:

להסתגל אליו.

אבל קצה ההתגלות אינו:

הסתגלות למוות.

אלא:

טיפול במוות.

לא:

לחיות עם שאול לנצח.

אלא:

שאול מוסר את המתים שבו,

ואחר כך גם הוא עצמו מובא אל קיצו.

זוהי תמונה של:

שיקום עמוק ומוחלט.

---

סיכום｜מהי באמת הקללה, ומהי באמת הברכה?

האנושות חיה זמן רב כל כך בעידן המוות,

עד שהתחילה לקרוא:

למוות

נורמלי.

חיינו זמן רב כל כך בתוך עמל,

עד שאנחנו קוראים:

לעבודת יתר

״המציאות״.

חיינו זמן רב כל כך בתוך אי־צדק,

עד שאנחנו קוראים:

לשחיתות

״טבע האדם״

או:

״נורמלי״.

ואפילו לאחר שנכנסים לקהילה,

אפשר לקחת:

מערכת קהילתית כבדה אחרת

ולקרוא לה:

״להקריב למען האדון״.

ואז לבסוף,

אפילו:

חיי נצח

מתחילים להפחיד אנשים.

מפני שחיי הנצח שאנחנו מדמיינים

הם לעיתים קרובות רק:

העולם של היום,

מוארך לנצח.

אבל ישוע לא אומר:

״בואו אלי, ואני אלמד אתכם כיצד להחזיק מעמד כך לנצח.״

הוא אומר:

״בואו אלי, ואני אתן לכם מנוחה.״

והמנוחה הזאת

אינה רק:

אחרי שמאמינים בישוע,

להתפלל מדי פעם ולהפקיד בידיו את הלחץ.

הוא ממשיך ואומר:

קחו עליכם את עולי, ולמדו ממני.

לכן חיי נצח אמיתיים

אינם:

הארכה אינסופית של החיים הישנים.

אלא:

חיים הלומדים בהדרגה:

כיצד ישוע חי.

אם חיי נצח הם רק:

להיות עבד לנצח,

להיות בורג לנצח,

ולהישחק לנצח בידי חטא ומערכות,

אז:

חיי נצח באמת יכולים להיראות כמו קללה.

אבל אם חיי נצח הם:

היום השביעי,

מנוחה,

יובל,

שיקום,

צדק,

שמים חדשים וארץ חדשה,

ואלוהים השוכן עם בני האדם,

אז אולי הקללה האמיתית מעולם לא הייתה:

לחיות יותר מדי זמן.

אלא:

שהחיים נשארים בתוך סדר שגוי.

והברכה האמיתית

אינה רק:

לעולם לא למות.

אלא:

שהחיים מבשילים עד שהם מסוגלים להיכנס אל המנוחה האמיתית של אלוהים.

לכן חיים בוגרים באמת

אינם רק מאמינים:

״לאן אלך אחרי שאמות?״

אלא מתחילים ללמוד מחדש, לפי הגדרתו של אלוהים:

מהו עולם המוות,
ומהו באמת עולם החיים;
מהי רק חריגה שכבר התרגלנו אליה,
ומהי הנורמה האמיתית שהבורא אוהב.