מדוע הופיעו מלאכים שנפלו? האם לשטן הייתה אי־פעם הזדמנות לחזור בתשובה?

התנגדותו של השטן מעולם לא הייתה כלפי האב, אלא כלפי ישוע בן־האדם

---

לקוראים יהודים ולמאמינים בתחילת דרכם | שני מושגי רקע פשוטים, אפשר לדלג

השטן

המילה ״שטן״ (Satan; בעברית: שָׂטָן) נושאת משמעות של:

יריב,

מאשים.

בספר איוב ובספר זכריה,

השטן מופיע באופן ברור מאוד בתפקיד של:

מאשים.

הוא:

מערער,

מאשים,

מנסה,

ומבקש להוכיח:

שנאמנות האדם לאלוהים אינה אמינה.

בברית החדשה ובספר ההתגלות,

השטן נקרא גם:

השטן／המשטין,

השטן הקדמון,

הנחש הקדמוני,

והתנין הגדול,

והוא נקשר להתנגדות למשיח, להטעיית העולם ולמלאכים שנפלו.

---

בן־האדם

״בן־האדם״ הוא אחד הכינויים שבהם ישוע מרבה להשתמש לגבי עצמו.

כבר בדניאל ז׳ מופיע:

״כבן־אדם״

הבא אל עתיק היומין

ומקבל:

שלטון,

כבוד,

ומלכות.

לכן ״בן־האדם״ אינו רק מצביע על כך:

שישוע באמת נעשה אדם.

הוא נושא גם רקע של:

ייצוג שלטונו של אלוהים,

קבלת מלכות,

וקבלת סמכות.

הערת תרגום:
המאמר המקורי נכתב בסינית. אם קיימת אי־התאמה במשמעות בין התרגום העברי לבין המקור, משמעות המקור הסיני היא הקובעת.

---

1. כיצד הנצרות המרכזית מבינה בדרך כלל את נפילת המלאכים?

הנצרות המרכזית קושרת בדרך כלל את השטן והמלאכים שנפלו אל:

גאווה,

מרד,

אי־כניעה לאלוהים,

וניסיון לרומם את עצמם.

בין הקטעים המצוטטים לעיתים קרובות נמצאים:

ישעיהו י״ד,

יחזקאל כ״ח,

לוקס י׳,

פטרוס השנייה ב׳,

איגרת יהודה,

והתגלות י״ב.

אבל יש להבחין:

ישעיהו י״ד מדבר במישרין על מלך בבל;

ויחזקאל כ״ח מדבר במישרין על מלך צור.

לכן השאלה אם שני הקטעים האלה רומזים גם אל השטן

לא קיבלה תשובה אחידה לאורך ההיסטוריה הפרשנית.

ובכל זאת,

הרעיון:

״השטן נפל בגלל גאווה״

נשאר הבנה נפוצה מאוד במסורת הנוצרית.

---

2. אפשרות אחרת: נפילת מלאכים לא חייבת להיות אירוע יחיד

מסורת עתיקה אחרת

מקשרת את:

״בני האלוהים״

בבראשית ו׳

עם חציית גבולות מצד ישויות שמימיות.

קריאה כזאת בולטת במיוחד בספרות היהודית מתקופת הבית השני,

וגם חלק מן המסורות הנוצריות מקבלות:

שבראשית ו׳ עשוי לתאר ישויות שמימיות נבראות

שנפלו בגלל:

תאווה,

חציית גבולות,

והרס סדר הבריאה שאלוהים קבע.

אם כך,

״מלאכים שנפלו״

אינם חייבים להיות:

קבוצה אחת שביום מסוים מרדה כולה יחד ועזבה את אלוהים.

ייתכנו:

זמנים שונים,

רמות שונות,

וסיבות שונות של נפילה.

---

3. אבל כמה שאלות עדיין ראויות לבחינה מחודשת

אם הסיפור הוא רק:

השטן מרד בגאווה בראשית ההיסטוריה,

ולכן גורש מאז לחלוטין מן השמים,

אז כמה קטעים מאוחרים במקרא יוצרים מתח מעניין.

ראשית:

מדוע השטן בספר איוב עדיין יכול לבוא לפני אלוהים?

שנית:

מדוע בזכריה השטן עדיין עומד לפני אלוהים כדי להאשים את יהושע הכהן הגדול?

שלישית:

אם השטן כבר איבד לנצח את מקומו בשמים, מדוע התגלות י״ב מתארת שלב מאוחר שבו הוא מושלך ורק אז ״לא נמצא עוד מקומם בשמים״?

מכאן עולה שאלה ישירה:

האם השטן גורש כבר בתחילת הדרך, או שרק בשלב מאוחר יותר איבד את הזכות להיכנס אל התחום השמימי?

---

4. מתח שני: אם השטן ידע שישוע הוא אלוהים, מדוע עדיין דחף אותו אל הצלב?

הרוחות הרעות בארבע הבשורות

ברור שידעו שישוע מיוחד ביותר.

הן מכנות אותו:

קדוש האלוהים,

בן האלוהים,

בן האל העליון.

לכן השאלה אינה:

האם הרוחות לא ידעו שישוע בא מן השמים.

השאלה האמיתית היא:

עד כמה הן הבינו מי הוא באמת?

אם השטן ידע מראש באופן מלא:

שהישוע העומד לפניו

הוא עצמו:

הדבר שהיה בראשית,

אלוהים,

ושהוא עתיד לקום מן המתים,

אז בחירתו:

לנסות אותו,

להתנגד לו,

להיכנס ביהודה,

ולדחוף את האירועים לעבר הצלב,

נעשית קשה מאוד להסבר.

---

5. מתח שלישי: אם ישוע היה אלוהים מלכתחילה, מדוע רק לאחר התחייה אמר ״כל סמכות ניתנה לי״?

לאחר תחייתו ישוע מכריז:

שכל הסמכות בשמים ובארץ

ניתנה לו.

המשפט הזה ראוי לתשומת לב.

אם קוראים את הסיפור רק מן הסוף,

קל לומר:

״הוא תמיד היה אלוהים, ולכן כמובן תמיד הייתה לו כל סמכות.״

אבל הטקסט בכל זאת מצמיד במיוחד בין:

התחייה

לבין:

קבלת כל הסמכות.

לכן צריך לפחות להבחין בין:

מי ישוע הוא במהותו,

לבין:

מה שהוא השלים בפועל בהיסטוריה כבן־האדם, המשיח והאדם השני.

---

6. מתח רביעי: מדוע ישוע שקם מדגיש במיוחד שהוא מחזיק במפתחות המוות והשאול?

המשיח שקם מן המתים מכריז בספר ההתגלות:

שהוא מחזיק ב:

מפתחות המוות והשאול.

אם המפתחות האלה מעולם לא היו קשורים לשום העברה היסטורית של סמכות,

מדוע הדבר מודגש במיוחד לאחר התחייה?

שיאו־יאנג סבור:

שאין כאן רק הצהרה מופשטת חסרת רקע היסטורי.

ייתכן שהיא מצביעה על:

העברה אמיתית של סמכות הניהול על המוות והשאול

בעקבות תחיית המשיח.

---

7. הדרשות של ימינו לפעמים קוראות את כל ההיסטוריה לאחור מתוך ״נקודת המבט של אלוהים״

הנוצרים כיום כבר יודעים:

שישוע יקום,

שהוא דבר אלוהים,

שהשטן יפסיד,

ושהמוות עצמו יבוטל לבסוף.

לכן בקריאת המקרא קל להניח בלי לשים לב:

שכל הדמויות בתוך הסיפור ידעו באותו זמן את כל מה שאנחנו יודעים היום.

אבל הדבר אינו הכרחי.

אפילו התלמידים עצמם לא הבינו תחילה:

מדוע ישוע חייב למות.

לכן אי אפשר פשוט להניח:

שהשטן וכל המלאכים ידעו מראש את מלוא תכנית הגאולה.

---

8. השטן אינו אלוהים; אין לו ״נקודת מבט אלוהית״

זהו אחד היסודות החשובים ביותר במודל של שיאו־יאנג.

השטן יכול:

להתבונן,

להסיק,

לנסות,

להאשים,

ולנחש מה אלוהים יעשה בהמשך.

אבל הוא אינו:

יודע־כול.

לשטן אין נקודת מבט של אלוהים.

תשובה שהתגלתה במלואה לקהילה מאוחר יותר

אינה מוכיחה:

שהשטן ידע אותה כבר אלפי שנים קודם.

עצם העיקרון של:

התגלות הדרגתית

מראה שאלוהים לא חשף ביום הראשון של ההיסטוריה את כל סודותיו בבת אחת.

---

9. לפי המודל של שיאו־יאנג, לפני התחייה המלאכים ידעו שבן־האדם מיוחד ביותר, אך לא ידעו שהוא עצמו אלוהים

כאן המודל של שיאו־יאנג שונה מאוד מן ההבנה הנוצרית המקובלת.

שיאו־יאנג סבור:

שלפני שישוע קם מן המתים,

הישויות המלאכיות הנבראות עדיין לא ידעו במלואו:

שבן־האדם עצמו הוא אלוהים.

אין פירוש הדבר:

שהן חשבו שהוא אדם רגיל.

להפך.

הן כבר ידעו שהוא:

ההתגלות הנראית של YHWH,

שליח YHWH,

שר צבא YHWH,

מלכיצדק,

נציגו הנראה היחיד של האל העליון,

ודמות שמימית בעלת סמכות הייצוג הגבוהה ביותר.

אבל:

לדעת שהוא מייצג את אלוהים אינו אותו דבר כמו לדעת שהוא עצמו אלוהים.

10. גם הכינוי ״בן האלוהים״ אינו מוכיח בהכרח שהרוחות כבר הבינו את מלוא אלוהותו

הרוחות הרעות מכנות את ישוע:

בן האלוהים.

הדבר אכן מראה:

שהן הכירו בזהותו המיוחדת מאוד.

אבל בעולם הקדום,

הביטוי ״בן האלוהים״

לא היה מוגבל בהכרח למשמעות אחת בלבד:

״שווה לאב במהותו האלוהית.״

לכן שיאו־יאנג סבור:

שכאשר הרוחות קוראות:

״בן האלוהים״,

ייתכן שהן מבטאות בעיקר:

הכרה בבן־האדם השמימי והייחודי שקיבל מן האל העליון את הסמכות הגבוהה ביותר.

ובכל זאת הן עדיין אינן מבינות:

שהוא עצמו הדבר שהיה בראשית.

---

11. כך מניע המרד של השטן נעשה לפתע מובן יותר

אם השטן יודע:

שהאל העליון הוא האל המוחלט,

אבל אינו יודע:

שבן־האדם עצמו הוא אלוהים,

אז הפסיכולוגיה האפשרית שלו אינה:

״אני רוצה להביס את האל העליון הכול־יכול.״

אלא:

״אינני מקבל מדוע האל העליון בחר דווקא בבן־האדם לייצג אותו.״

זהו מניע מרד שונה לחלוטין.

---

12. לפי שיאו־יאנג, ההתנגדות של השטן מעולם לא הייתה כלפי האל העליון עצמו

שיאו־יאנג סבור:

שהדמות שהשטן לא קיבל באמת

הייתה תמיד:

בן־האדם שהאל העליון בחר.

השטן יודע:

שהאל העליון עצמו אינו בר־תחרות.

אבל ייתכן שהוא חשב:

שבן־האדם הוא רק:

הנציג העליון ביותר,

האהוב ביותר,

והמוסמך ביותר

של האל העליון.

ולכן השאלה האמיתית שלו הייתה:

״למה דווקא בן־האדם הפשוט הזה?״

---

13. דווקא הפשטות של בן־האדם עשויה להיות חלק מן הבעיה

אם חלק מן המלאכים הבכירים נושאים:

זוהר רב יותר,

כוח רב יותר,

וצורות מעוררות יראה יותר,

אז העובדה שדמות אנושית פשוטה לכאורה נעשית:

נציגו היחיד של האל העליון

ומפקד צבאות השמים,

יכולה להיות קשה מאוד לקבלה עבור חלק מהם.

במיוחד אם תפיסת ה״אלוהי״ שלהם היא:

ככל שזוהר יותר,

חזק יותר,

ומפואר יותר —

כך ראוי יותר לייצג את אלוהים.

ואז בן־האדם נראה:

פשוט מדי.

---

14. ייתכן שהעימות האמיתי היה: מי רשאי להגדיר מה פירוש ״ראוי״?

השטן יכול לחשוב:

מי שחזק יותר — ראוי יותר.

מי שמפואר יותר — ראוי יותר.

מי שיש לו ותק רב יותר — ראוי יותר.

אבל האל העליון בוחר:

בן־האדם.

לכן העימות העמוק אינו רק:

מאבק על כוח.

אלא:

האם נברא מוכן לקבל שלאל העליון יש זכות להגדיר בעצמו מי ראוי לייצג אותו?

---

15. בריאת האדם יכולה להיות אחת מנקודות ה״שבר״ הגדולות ביותר של השטן

אם חלק מן המלאכים הבכירים כבר לא היו מרוצים מכך:

שבן־האדם שולט בעולם השמימי,

אז בריאת האדם בבראשית

יכולה להחריף עוד יותר את העימות.

לפי המודל של שיאו־יאנג,

האנושות לא קיבלה סתם צורה אנושית מקרית.

אלא:

האדם נברא בצלמו ובדמותו של בן־האדם — נציגו היחיד של האל העליון.

כלומר:

אלוהים לא החליף את בן־האדם.

להפך:

הוא לקח את הצורה שהוא אוהב

והפיץ אותה לאורך כל האנושות.

---

16. לכן השטן יכול לרצות עוד יותר להוכיח: הצלם הזה אינו אמין

כאן דפוס ההאשמה בספר איוב נעשה מעניין במיוחד.

השטן שואל:

האם איוב ירא את אלוהים באמת,

או רק מפני:

שאלוהים מברך אותו?

כלומר:

השטן אוהב לנסות להוכיח:

שנאמנות האדם אינה אמיתית.

שיאו־יאנג סבור:

שהדפוס הזה יכול היה להיות קיים כבר בגן עדן.

---

17. פיתוי גן עדן אולי לא היה רק ״לגרום לשני אנשים לחטוא״

אם האדם נברא בצלם בן־האדם,

אז כאשר השטן מצליח לפתות את אדם וחוה,

התוצאה אינה רק:

שנוספו שני חוטאים.

ייתכן שהשטן גם משתמש בכך כטיעון:

״אמרת שהחיים שנבראו בצלמו ובדמותו של בן־האדם הם טובים מאוד? עכשיו תראה — הם אינם אמינים.״

לכן כאשר השטן מאשים את האנושות,

הוא גם מאשים בעקיפין:

את בן־האדם.

כאילו ברקע הוא מתרברב:

״אפילו בן־האדם, המייצג את האל העליון, אינו אמין!״

---

18. לאחר חטא אדם וחוה, ההאשמה של השטן אכן קיבלה בסיס ממשי

אדם וחוה באמת חטאו.

והמוות באמת נכנס להיסטוריה האנושית.

כלומר:

לשטן היה עכשיו בסיס ממשי להאשמה.

לא מפני:

שהמציא אשמה שאינה קיימת.

אלא:

שהאדם באמת חטא.

ולכן המוות נעשה:

תוצאה אמיתית של החטא.

---

19. לפי המודל של שיאו־יאנג, כאן הוענקה סמכות ניהול מוגבלת על המוות והשאול

שיאו־יאנג אינו סבור:

שהשטן יצר את המוות.

והוא גם אינו סבור:

שהשטן יצר שאול עצמאי שיכול להתחרות באלוהים.

האל העליון נשאר תמיד:

הריבון הסופי.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שלאחר חטא האדם,

השטן הצליח להשיג:

בסיס משפטי להאשמה.

ולכן ייתכן שאלוהים הרשה לו או לכוחותיו לקבל:

סמכות מסוימת,

מוגבלת,

זמנית,

וכפופה לחלוטין לריבונות העליונה של אלוהים

בתחום:

המוות והשאול.

20. זו ״סמכות חוקית מוגבלת״, לא מצב שבו השטן ניצח את אלוהים בכוח

אפשר לסדר את ההיגיון כך:

האדם חוטא;

המוות נעשה תוצאה חוקית;

השטן מקבל בסיס להאשמה;

וכוחות החושך מקבלים בתוך סדר המוות

מידה מסוימת של:

סמכות ביצוע,

ניהול,

ואפילו תפקיד דמוי־שיפוט.

לכן:

לא השטן היה חזק כל כך עד שחטף מאלוהים את השאול.

אלא יותר כמו:

לאחר שהאשמתו קיבלה בסיס, הותרה לו תקופה של סמכות חוקית מוגבלת.

---

21. הדבר יכול להסביר מדוע השטן עדיין מופיע בשמים בברית הישנה

אם בתקופת הברית הישנה עדיין היה לשטן:

מעמד חוקי מסוים כמאשים,

אז התמונות בספר איוב ובספר זכריה

נעשות פחות מוזרות.

הוא כבר:

מתנגד,

גאה,

ומתנגד לבן־האדם,

אבל עדיין לא:

איבד כל זכות גישה לשמים.

לכן:

נפילה

ו:

גירוש סופי מן השמים

אינם חייבים להיות אותו רגע בדיוק.

---

22. כאן מגיעה שאלת הכותרת: האם לשטן הייתה פעם אפשרות לחזור בתשובה?

אם לפני תחיית המשיח

השטן עדיין:

יכול היה להיכנס אל השמים,

להאשים,

ולהחזיק במעמד חוקי מסוים,

אז שיאו־יאנג סבור:

שכדאי לפחות לשקול אפשרות:

האם פסק הדין הסופי של השטן עדיין לא הושלם לחלוטין באותה תקופה?

כלומר:

למרות שהוא כבר התנגד בחומרה לבן־האדם,

האם עדיין נותרה לו:

אפשרות אחרונה להפסיק את המרד?

---

23. הרבה מן המשלים של ישוע פועלים באופן מפתיע גם כאשר מיישמים את עקרונותיהם על מלאכים שנפלו

המשלים של ישוע נמסרו כמובן בראש ובראשונה:

לבני אדם בזמנו.

ובמקרים רבים הם פונים במיוחד אל:

פרושים,

מנהיגים דתיים,

ואנשים שאינם שמחים כאשר חוטאים מקבלים חסד.

אבל שיאו־יאנג שם לב:

שחלק מן העקרונות הפנימיים של המשלים

מתאימים באופן מפתיע גם ל:

מלאכים שנפלו.

---

24. הבן הגדול במשל הבן האובד דומה לקנאתו של ״מי שבא קודם״

הבן הגדול נשאר כל הזמן בבית האב.

אבל כאשר הבן האובד חוזר,

והאב מקבל אותו,

הבן הגדול כועס.

שאלתו הפנימית היא למעשה:

״למה הוא?״

אני שירתתי זמן רב יותר.

למה דווקא מי שנכשל

מקבל קבלת פנים גדולה כל כך?

לפי שיאו־יאנג,

הדבר דומה מאוד להלך רוח אפשרי של מלאכים בכירים כלפי האנושות.

---

25. גם משל הפועלים בכרם מציג אותו עיקרון

הפועלים שבאו מוקדם

רואים שמי שבאו מאוחר יותר מקבלים נדיבות,

ולכן הם מתלוננים.

אבל בעל הכרם לא קיפח אותם.

הבעיה האמיתית הייתה:

שהם אינם מוכנים לקבל שלבעל הכרם יש זכות להיות נדיב יותר כלפי אחרים.

אם המלאכים נבראו לפני בני האדם,

ייתכן שחלקם יכולים לשאול:

״אנחנו היינו כאן לפניהם; למה אלוהים מעניק לאנושות חסד רב כל כך?״

---

26. ייתכן שהמשלים מראים שהבעיה האמיתית אינה ״האם אלוהים קיפח אותך״

שיאו־יאנג סבור:

שהשאלה המרכזית שמלאך שנפל צריך לענות עליה היא:

האם אלוהים באמת קיפח אותו?

אם לא,

האם הוא מוכן לקבל:

שלאלוהים יש זכות להעניק חסד רב יותר לאחר?

אם התשובה עדיין היא:

לא,

מה שנחשף הוא:

קנאה

וסירוב לקבל את ריבונות אלוהים.

---

27. לכן לפני הצלב ייתכן שלשטן עדיין נשארה הזדמנות אחרונה לעצור

שיאו־יאנג סבור:

שהשירות הציבורי של ישוע

לא היה רק:

בשורה לבני אדם.

ייתכן שכל התהליך גם אפשר:

לעולם השמימי הנברא

לראות:

איזה סוג של שליט הוא בן־האדם באמת.

הוא:

מרפא,

מרחם,

משרת,

סולח,

אינו מנצל כוח לרעה,

ואפילו מוכן:

לרחוץ את רגלי תלמידיו.

אם השטן הטיל בתחילה ספק:

בכך שבן־האדם ראוי,

אז חייו של ישוע

עונים לו שלב אחר שלב.

---

28. אבל השטן בחר לבסוף לדחוף את ההתנגדות עד הקצה

בסעודה האחרונה

מגיע רגע מכריע.

יוחנן מתאר:

שהשטן נכנס ביהודה.

ואז ישוע אומר ליהודה:

״את אשר אתה עושה — עשה מהר.״

מבחינת הטקסט,

הדיבור הישיר מופנה אל יהודה.

אבל השטן כבר נכנס בו.

לכן שיאו־יאנג סבור:

שאפשר לראות במשפט הזה גם:

רשות לכך שהשטן שמאחורי יהודה ידחוף את בחירתו עד לתוצאה הסופית.

---

29. ישוע אינו מצווה על השטן לחטוא, אלא מאפשר לו לבצע עד הסוף את הבחירה שכבר עשה

ישוע אינו אומר:

לשטן להפוך לרשע.

השטן כבר התנגד לו.

המשמעות לפי המודל של שיאו־יאנג דומה יותר ל:

״אם אתה עדיין מתעקש לבחור בדרך הזאת, אז תן לבחירתך להגיע עד סופה.״

וכך:

הצלב

נעשה ההימור האחרון והגדול ביותר של השטן.

30. השטן יכול היה לחשוב: אם אהרוג את בן־האדם, אוכיח שהוא אינו ראוי

אם השטן עדיין לא ידע:

שבן־האדם עצמו הוא אלוהים,

אז הוא יכול היה לחשוב:

שגם אם בן־האדם מיוחד ביותר,

הוא עדיין בסופו של דבר:

נציג אלוהי שקיבל סמכות מן האל העליון.

אם אפשר:

להשפיל אותו,

לדחות אותו,

להרוג אותו,

ולהכניס אותו אל תחום המוות,

אז אולי הדבר יוכיח:

״הוא אינו מיוחד וראוי כפי שאתם אומרים.״

לכן מבחינת השטן,

הצלב יכול היה להיראות תחילה כ:

הוכחת הכישלון הסופית של בן־האדם.

כאילו:

בן־האדם אינו ראוי לייצג את האל העליון.

---

31. אבל הצלב נעשה דווקא ראיית ההרשעה של המלאכים שנפלו

בראש ובראשונה,

הצלב הוא כמובן:

ליבת ישועת החוטאים.

ישוע שופך את דמו

כדי שמי שמאמין בו:

יוצדק באמונה,

יקבל סליחה,

וייכנס לישועה.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שלצלב יש גם ממד קוסמי נוסף:

הוא מביא את עוינותם של המלאכים שנפלו כלפי בן־האדם למצב של גילוי מלא, עד שכבר אין להם תירוץ.

---

32. אותו צלב מוציא שתי הכרעות שונות לחלוטין

למי שמאמין במשיח:

הצלב הוא גאולה.

למלאכים שנפלו המתעקשים להתנגד לבן־האדם:

הצלב נעשה ראיית הרשעה.

מפני שהם אינם רק:

מחזיקים בלב אי־שביעות רצון.

הם דוחפים אותה עד:

הריגת בן־האדם בפועל.

לכן:

אותו צלב מציל חוטאים מצד אחד, ומצד שני חושף עד הסוף את כוחות החושך המתנגדים לבן־האדם.

---

33. ואז מתרחשת הטעות הגדולה ביותר של השטן: בן־האדם קם מן המתים

אם ישוע היה רק:

הנציג הנברא הגבוה ביותר,

המוות עדיין היה אמור להיות מסוגל:

להחזיק אותו.

אבל:

אין בו חטא.

והוא באמת:

יוצא מן המוות.

ברגע הזה,

כל הסיפור מתהפך.

---

34. לפי המודל של שיאו־יאנג, התחייה היא הרגע שבו עולם המלאכים מבין לראשונה במלואו: בן־האדם עצמו הוא אלוהים

שיאו־יאנג סבור:

שזהו אחד הרגעים החשובים ביותר בכל המחלוקת השמימית.

עד אז הישויות הנבראות הבינו:

שבן־האדם הוא הנציג העליון של האל העליון.

אבל בעקבות התחייה מתגלה:

הוא אינו רק הנציג העליון ביותר של האל העליון.

הוא עצמו:

דבר אלוהים.

כלומר:

אותם מלאכים שחשבו שהם מתנגדים רק:

לנציג של אלוהים,

מגלים לבסוף:

שהם התנגדו כל הזמן לדברו של אלוהים עצמו.

---

35. ״לדעת שהוא מייצג את אלוהים״ ו״לדעת שהוא עצמו אלוהים״ נפרדים כאן באופן מוחלט

לפני התחייה,

בן־האדם יכול היה להיות מובן כ:

הנציג העליון,

נציגו היחיד של האל העליון,

ההתגלות הנראית של YHWH,

ושר צבאות השמים.

אבל לאחר התחייה

מתגלה תשובה עמוקה יותר:

הוא אינו רק מייצג את אלוהים; הוא עצמו אלוהים.

לפי שיאו־יאנג,

זו יכולה להיות:

הטעות הקטלנית ביותר בכל ההיסטוריה של מרד השטן.

---

36. התחייה גם מראה שהמוות אינו יכול להחזיק באופן חוקי בבן־האדם חסר החטא

שיאו־יאנג סבור:

שהמוות והשאול מחזיקים בבני אדם בגלל:

חטא.

אבל ישוע:

באמת נעשה אדם,

ובכל זאת:

לא חטא.

לכן כאשר הוא נכנס אל המוות,

סמכות המוות פוגשת בפעם הראשונה:

אדם שאין כל אשמה חוקית שבאמצעותה ניתן להחזיק בו.

ולכן:

המוות אינו יכול לשמור אותו לנצח.

---

37. ישוע לא רק יוצא מן השאול; הוא גם לוקח בחזרה את מפתחות המוות והשאול

זו נקודה מרכזית במודל של שיאו־יאנג.

ישוע שקם אינו רק:

מי שהצליח לברוח מן המוות.

הוא גם מכריז:

שהוא מחזיק ב:

מפתחות המוות והשאול.

לכן שיאו־יאנג סבור:

כאשר ישוע נכנס לתחום המוות, הוא לוקח בחזרה את מפתחות הניהול שניתנו קודם לכן באופן מוגבל לכוחות החושך.

---

38. הדבר דומה ליורש של בעל העסק שחוזר ואומר: ״זה היה שלי מלכתחילה״

אפשר להשתמש במשל פשוט.

בעל עסק מוסר תחום מסוים

באופן זמני לניהולו של סוכן.

אבל הסוכן מתחיל:

לחרוג מסמכותו

ולהתנגד ליורש האמיתי.

לבסוף,

יורשו היחיד של בעל העסק

נכנס בעצמו אל אותו תחום.

הוא אינו:

גונב מבחוץ דבר שלא היה שלו.

אלא פשוט מכריז:

״זה היה שלי מלכתחילה.״

---

39. השטן לא יצר את המוות; הוא רק החזיק לזמן־מה בסמכות מואצלת מוגבלת

לכן השטן מעולם לא היה:

בורא המוות.

והשאול אינו:

יקום חלופי שהשטן יצר.

סמכותו הייתה תמיד:

מוגבלת,

זמנית,

ומותנית ברשות.

וכאשר היורש האמיתי מגיע,

אפשר:

לקחת בחזרה את סמכות הניהול.

40. לכן גם ההכרזה ״כל סמכות בשמים ובארץ ניתנה לי״ מקבלת משקל היסטורי עמוק יותר

במהותו,

ישוע מעולם לא הפסיק להיות:

דבר אלוהים.

אבל כ:

בן־האדם,

האדם השני,

המשיח,

והאדם שניצח בשלמות,

הוא באמת השלים בתוך ההיסטוריה:

ניסיון,

ציות,

צלב,

מוות,

ותחייה.

לכן קבלת כל הסמכות בשמים ובארץ

אינה:

״אדם רגיל ששודרג פתאום לאלוהים.״

אלא:

דבר אלוהים שהיה בראשית, אשר בתור בן־האדם השלים ניצחון היסטורי אמיתי ונכנס רשמית אל מלכותו המלאה.

---

41. אי אפשר לערבב בין ״מי הוא תמיד היה״ לבין ״מה הוא השלים בתוך ההיסטוריה האנושית״

זוהי הבחנה חשובה מאוד להבנת המאמר כולו.

ישוע:

במהותו

היה תמיד:

דבר אלוהים.

אבל ישוע:

כבן־האדם

עדיין השלים באמת:

היסטוריה שלמה.

לכן:

הוא לא נעשה אלוהים:

בגלל התחייה.

אלא:

התחייה גילתה לעולם הנברא את האלוהות האמיתית שהייתה חבויה בתוך צורתו האנושית הפשוטה.

---

42. לפי המודל של שיאו־יאנג, זהו גם המפנה שבו השטן מאבד רשמית את מקומו בשמים

עכשיו אפשר לחזור אל השאלה מתחילת המאמר:

מדוע:

בברית הישנה השטן עדיין יכול להיכנס אל השמים,

אבל בספר ההתגלות הוא מושלך משם?

שיאו־יאנג סבור:

שהתשובה קשורה אל:

צלב המשיח

ותחייתו.

לפני התחייה,

השטן עדיין יכול:

להאשים,

להתנגד,

ולהטיל ספק בזכותו של בן־האדם לייצג את האל העליון.

אבל לאחר התחייה,

התשובה כבר נחשפה.

---

43. לאחר שזהות בן־האדם נחשפת, המשך ההתנגדות נעשה חסר תירוץ

אם התחייה מגלה:

שבן־האדם עצמו הוא אלוהים,

אז השטן אינו יכול עוד לומר:

״רק התנגדתי לנציג לא ראוי.״

הטיעון האחרון הזה קורס.

ולכן:

אין לו עוד מקום חוקי בשמים להמשיך להאשים.

כך שיאו־יאנג קורא את התמונה החזקה בהתגלות י״ב:

התנין ומלאכיו מושלכים, ולא נמצא להם עוד מקום בשמים.

---

44. אין פירוש הדבר שרק באותו רגע השטן ״נעשה רע״

הוא כבר:

התנגד,

האשים,

וניסה.

מה שמשתנה אינו:

שהשטן לפתע עובר מטוב לרע.

אלא:

לאחר ניצחון המשיח, מעמד ההאשמה שהיה עדיין מותר לו באופן זמני מבוטל רשמית.

כך אפשר לשים באותו תהליך היסטורי:

את תמונת הברית הישנה:

״עדיין נכנס לשמים״

ואת תמונת ההתגלות:

״אין לו עוד מקום״.

---

45. הדבר גם מסביר מדוע התנין בהתגלות נראה כה מובס ונואש

התנין בספר ההתגלות אינו:

מלך חדש, בטוח בעצמו, העומד לכבוש את אלוהים.

הוא נראה יותר כמו:

מי שנחשף,

הושלך,

איבד את מקומו,

ויודע:

שזמנו קצר.

שיאו־יאנג סבור:

שזו בדיוק התוצאה ההגיונית לאחר:

הצלב והתחייה.

---

46. מה שהתנין מאבד אינו רק ״קרב אחד״

הוא מאבד:

את טיעונו נגד בן־האדם;

את מעמדו החוקי בשמים;

את מפתחות המוות והשאול;

וגם את הטעות המרכזית שלו:

״בן־האדם הוא רק נציג של אלוהים.״

לכן התנין בהתגלות

נראה:

דחוף,

כועס,

ונואש כל כך.

---

47. זה עשוי להסביר מדוע סטיות כריסטולוגיות מתמקדות שוב ושוב בישוע

לאורך ההיסטוריה הנוצרית,

הרבה תפיסות כריסטולוגיות שאינן תואמות את האמונה הנוצרית המרכזית

אינן מתחילות דווקא בהכחשה:

שיש אב,

אל עליון,

או בורא.

מה שחוזר שוב ושוב להיות:

מוקטן,

מוגדר מחדש,

או מוחלש

הוא:

אלוהותו ומעמדו הייחודי של ישוע המשיח.

---

48. מוקד המחלוקת אינו לעיתים ״האם האב קיים״ אלא ״האם ישוע באמת אלוהים״

יש הרואים בישוע:

הנברא הגבוה ביותר;

מלאך מיוחד;

ישות אלוהית משנית;

נביא בלבד;

אדם שאומץ על ידי אלוהים;

או אדם בעל שליחות ייחודית שאינו באמת שותף לאלוהות האב.

לכן אחד הוויכוחים המרכזיים ביותר בהיסטוריה הנוצרית הוא:

האם ישוע רק מייצג את אלוהים, או שהוא עצמו אלוהים?

---

49. הדבר דומה מאוד לטעות הראשונית של השטן במודל של שיאו־יאנג

אם המודל של שיאו־יאנג נכון,

הטעות הגדולה של השטן לפני התחייה הייתה:

לראות בבן־האדם את נציגו היחיד, העליון והמיוחד ביותר של האל העליון — ובכל זאת לחשוב שהוא אינו אלוהים עצמו.

אם כך,

לאחר התחייה,

אחת ההטעיות החשובות ביותר שירצה להפיץ בקרב בני אדם

יכולה להמשיך להיות:

אותה טעות בדיוק.

לכן:

אם הטעות הגדולה ביותר של השטן הייתה להמעיט בזהותו האמיתית של בן־האדם, ייתכן שגם לאחר מכן הוא ירצה במיוחד לגרום לאנושות להמשיך לטעות באותה נקודה.

50. אבל נראה שישוע אינו מסתפק בכך שרק הוא עצמו ניצח

בנקודה הזאת,

לכאורה הסיפור כבר יכול להסתיים.

בן־האדם:

לא חטא;

ניצח את הניסיון;

ניצח את המוות;

קם;

גילה את אלוהותו;

לקח בחזרה את מפתחות המוות והשאול;

והשטן גורש מן השמים.

אבל בהתגלות י״ד מופיעה שוב:

קבוצה מיוחדת של 144,000.

שיאו־יאנג סבור:

שהדבר מראה:

שישוע אינו מסתפק בכך:

שרק הוא עצמו יהיה המנצח היחיד.

---

51. הוא רוצה להבשיל קבוצה שלמה של אנשים שבאמת נעשים דומים לו

התגלות י״ד מתארת את 144,000.

אחד המשפטים החשובים ביותר הוא:

לכל מקום שהשה הולך, הם הולכים אחריו.

שיאו־יאנג מבין את הקבוצה הזאת כ:

מנצחים בעלי אמונה ברמה מלאה ונאמנות מוחלטת.

לא אנשים שאישיותם נמחקה.

אלא:

אנשים שבתוך רצון חופשי

הבשילו עד:

שכיוון חייהם כולו הולך אחרי השה.

---

52. 144,000 אינם המספר הכולל של הנושעים

צריך להבהיר זאת היטב.

לפי שיאו־יאנג:

144,000 אינם אומרים:

שרק האנשים האלה נושעים.

מפני ש:

ישועה

ו:

ניצחון

אינם אותו דבר.

ליבת הישועה היא:

הצדקה באמונה

וקבלת ישועתו של המשיח.

ואילו ניצחון עוסק גם ב:

בגרות החיים,

רמת הנאמנות,

שכר,

שלטון,

והיכולת לשאת תפקיד.

שיאו־יאנג סבור:

שישוע באמצעות מותו ותחייתו

לקח בחזרה:

את מפתחות המוות והשאול.

לכן מי שבאמת:

מוצדק באמונה

ומאמין בישוע המשיח כמושיע היחיד,

נכנס לישועה.

144,000 אינם עונים על השאלה:

״מי רשאי להיוושע?״

אלא:

מי הבשיל עד למצב של אמונה מלאה ונאמנות מוחלטת כמנצח?

אפשר לסכם בפשטות:

הישועה קובעת אם אדם שייך למשיח; הניצחון עוסק במידה שבה חייו הבשילו בתוך המשיח.

---

53. ישועה אינה שווה בגרות, וגם אינה אומרת שכולם ימלכו עם המשיח באותה מידה

לפי המודל של שיאו־יאנג,

מי שמוצדק באמונה

יכול להינצל מאגם האש.

אבל אין פירוש הדבר:

שכל נושע בוגר באותה מידה,

קדוש באותה מידה,

או מסוגל למלוך עם המשיח באותה רמת אחריות.

144,000 אינם:

״מספר המקומות בגן עדן״.

אלא יותר כמו:

קבוצה של יורשים ומנצחים הדומים ביותר לישוע, הבוגרים ביותר, הקדושים ביותר, והמסוגלים לשאת את רמת האחריות הגבוהה ביותר.

הם אינם רק:

נגאלים על ידי המשיח.

חייהם גם מעוצבים יותר ויותר:

בדמות בן־האדם.

ולכן הם יכולים:

למלוך עם המשיח.

לפי שיאו־יאנג,

144,000 עונים יותר על השאלה:

מי הבשיל עד כדי יכולת לשאת את השלטון והנחלה שהמשיח מפקיד?

ולא:

מי בלבד רשאי להיוושע?

---

54. ישוע אינו רק אומר: ״תראו, אני יכול״

אם ההאשמה הראשונית של השטן הייתה:

שהאנושות שנבראה בצלם בן־האדם אינה אמינה,

אז ניצחונו של ישוע עצמו כבר מוכיח:

שבן־האדם ראוי.

אבל 144,000 יוצרים תשובה נוספת:

״לא רק אני יכול; אני יכול גם להביא קבוצה שלמה של נבראים למצב שבו הם באמת נעשים דומים לי.״

שיאו־יאנג סבור:

שביום משפט הכס הלבן

ייתכן שיהיו מאמינים או קמים לתחייה שיטענו:

נאמנות מוחלטת אינה אפשרית;

אמונה מלאה אינה אפשרית;

יצור חלש בעל רצון חופשי אינו יכול להיות נאמן לאלוהים במאה אחוז.

אבל עצם קיומם של 144,000

יהיה:

עדות

וראיה נגדית.

מפני שהם מוכיחים:

לא שהאדם הנברא והחלש אינו מסוגל לנאמנות מלאה, אלא שיש מי שלא רצה ללכת עד אותה רמת קדושה ובגרות.

---

55. 144,000 הם ראיה קבוצתית נגד שתי הטענות: ״בן־האדם אינו ראוי״ ו״האנושות אינה אמינה״

אם השטן הטיל בתחילה ספק:

בכך שבן־האדם ראוי לייצג את האל העליון,

ולאחר מכן ניסה להוכיח:

שהאנושות שנבראה בצלמו ובדמותו אינה אמינה,

אז עצם קיומם של 144,000

נעשה ראיה קבוצתית נגד שתי ההאשמות.

מפני שהם אינם רק:

נאמנים עד הסוף.

הם גם נעשים בחייהם יותר ויותר דומים ל:

ישוע בן־האדם.

לכן מה שהם מוכיחים אינו רק:

״בני אדם יכולים להיות נאמנים.״

אלא גם:

״החיים שבן־האדם מייצג אינם טעות; בני אדם שנבראו בצלמו ובדמותו אכן יכולים להבשיל ולהיעשות דומים לישוע.״

---

56. בין ארבע החיות ל־144,000 מופיע אפילו מקביל יפה מאוד

ארבע החיות ביחזקאל:

לאן שהרוח הולכת,

לשם הן הולכות.

144,000 בהתגלות:

לאן שהשה הולך,

לשם הם הולכים אחריו.

לכן שיאו־יאנג רואה כאן מקביל יפה:

ארבע החיות הן חיים נאמנים בעולם המלאכים, המסונכרנים במידה עמוקה עם אלוהים.

144,000 הם מנצחים אנושיים המסונכרנים במידה עמוקה עם השה.

---

57. ״נאמנות מוחלטת״ אינה מבטלת את החירות

כאן חוזרים שוב ל:

רצון חופשי.

כאשר שיאו־יאנג מדבר על:

אמונה מלאה

ונאמנות מוחלטת,

אין כוונתו:

שאלוהים מחק את יכולת הבחירה.

אלא:

שאחרי אינספור בחירות,

אדם הבשיל באמת עד:

שהוא עדיין מסוגל לחטוא, אך אינו רוצה עוד לחטוא.

לפי המודל הזה,

נאמנות כזאת יקרה יותר מ:

״לא בגדתי מפני שלא הייתה לי שום אפשרות לבגוד.״

---

58. ייתכן שזו גם הסיבה ש־144,000 צריכים להיאסף במלואם

אם 144,000 הם רק:

סמל כללי ל״הרבה נוצרים טובים״,

ייתכן שלשלמות המספר עצמו אין משמעות מיוחדת.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שייתכן ש־144,000 מייצגים:

קבוצה ממשית של מנצחים שצריכה להגיע לשלמות.

והם לא בהכרח מרוכזים רק בדור האחרון.

ייתכן שהם כוללים:

מנצחים בוגרים ונאמנים לאורך דורות רבים,

הנאספים לבסוף אל קבוצה שלמה של 144,000.

לפי שיאו־יאנג,

הדבר חשוב במיוחד מפני שבמשפט הכס הלבן

אנשים מתקופות שונות יכולים להציע תירוצים שונים:

הסביבה הייתה קשה מדי;

הדור היה חשוך מדי;

האמת לא הייתה ברורה מספיק;

הרדיפה הייתה גדולה מדי;

הפיתוי היה חזק מדי;

נולדתי בתקופה גרועה מדי.

אבל אם בכל תקופה היו מנצחים,

התירוצים האלה נחלשים.

מפני שקיומם של 144,000 מוכיח:

לא רק בתקופה אחת טובה ניתן להיות נאמן; גם בתנאים היסטוריים שונים היו אנשים שהגיעו לבגרות, קדושה ונאמנות לבן־האדם.

לכן הצורך להשלים את 144,000

אינו רק:

למלא מספר.

אלא גם ליצור לאורך ההיסטוריה האנושית:

מערכת שלמה מספיק של עדות וראיה נגדית.

59. לפי המודל של שיאו־יאנג, 144,000 אינם רק עדים אלא גם שופטים המייצגים את המשיח

שיאו־יאנג סבור:

ש־144,000 אינם רק:

מנצחים,

הולכים אחרי השה,

ונושאים אחריות שלטונית.

הם יכולים גם להיות:

מי שמייצגים את המשיח בהוצאת משפט.

מפני שהם נחשבים:

לאנשים מן הדורות השונים

שהם בין:

הדומים ביותר לישוע,

הבוגרים ביותר,

הקדושים ביותר,

והנאמנים ביותר.

אם אנשים כאלה משתתפים בשיפוט העולם,

קשה יותר לומר להם:

״אתם לא מבינים את הנסיבות שלי.״

מפני שגם הם היו:

בני אדם נבראים,

חיו בתקופות שונות,

פגשו ניסיונות שונים,

ונשאו לחצים שונים,

ובכל זאת הגיעו אל:

נאמנות,

בגרות,

וניצחון.

לכן לפי שיאו־יאנג,

הם אינם רק:

עדים

וראיה נגדית.

הם גם יכולים להיות:

שופטים אנושיים היכולים לייצג בצורה העמוקה ביותר את שיפוטו של המשיח כלפי האנושות.

כך, במשפט הכס הלבן,

המשפט אינו רק:

אלוהים המכריז גזר דין מלמעלה.

אלא גם:

אנשים הדומים ביותר לבן־האדם

העומדים לצד המשיח ומראים:

שהעולם כבר אינו יכול לתרץ את עצמו.

---

60. השאלה האמיתית בהתגלות ה׳ היא: ״מי ראוי?״

יוחנן רואה:

מגילה בידו של היושב על הכס.

אבל השאלה היא:

מי ראוי:

לפתוח את המגילה

ולהתיר את חותמיה?

בשמים,

בארץ,

ומתחת לארץ

לא נמצא:

מי שראוי.

ולכן יוחנן בוכה.

ואז:

השה מופיע.

---

61. ההתגלות אינה אומרת רק: ״הוא ראוי מפני שהוא בן האלוהים״

השבח השמימי מדגיש במיוחד:

שהשה ראוי

גם מפני:

שהוא נשחט

וקנה בדמו אנשים לאלוהים.

כלומר:

״ראוי״ בספר ההתגלות

אינו רק:

זהות מופשטת.

הוא כולל גם:

היסטוריה אמיתית שהושלמה.

---

62. ישוע לא נעשה אלוהים מפני שמת

צריך להבחין כאן היטב.

שיאו־יאנג סבור:

שישוע היה כבר בראשית:

דבר אלוהים.

הוא לא:

הצליח כל כך יפה על הצלב,

ולכן האב קידם אותו לדרגת אלוהים.

לא.

הוא:

היה אלוהים מלכתחילה.

---

63. ובכל זאת, כבן־האדם הוא באמת הוכיח בתוך ההיסטוריה שהוא ראוי

זהו הצד השני שחשוב לא פחות.

הוא היה:

דבר אלוהים.

אבל הוא באמת:

נעשה אדם,

נוסה,

סבל,

נדחה,

ציית לאב,

הלך אל הצלב,

נכנס למוות,

וקם מן המתים.

לכן הוא אינו רק:

ראוי במהותו.

הוא גם:

הראה באופן היסטורי, לעיני כל עולם הנבראים, שהוא ראוי.

---

64. וכך מתקבלת תשובה לשאלה הראשונית של השטן: ״למה בן־האדם?״

אם המודל של שיאו־יאנג נכון,

כל הסיפור של המלאכים שנפלו

יכול היה להתחיל משאלה אחת:

״למה בן־האדם?״

למה הוא שולט בנו?

למה הוא מייצג את האל העליון?

למה האנושות נבראת בצלמו ובדמותו?

למה בני האדם יכולים לקבל גאולה גם לאחר שנכשלו?

ולמה הוא יקבל בסוף את המלכות?

---

65. הצלב והתחייה הם הדרך שבה האל העליון מאפשר לכל הבריאה לראות את התשובה

התשובה אינה רק:

״מפני שאני אומר שהוא ראוי, אז תשתקו.״

להפך.

אלוהים מאפשר לבן־האדם:

להיכנס באמת אל ההיסטוריה.

באמת:

לחיות,

לשרת,

להיות מנוסה,

לסבול,

לציית,

למות,

ולקום.

ואז:

מלאכים,

בני אדם,

וכל עולם הנבראים

יכולים לראות:

את התוצאה.

---

66. כמו היורש היחיד של בעל החברה שנכנס לחברה מלמטה, ורק בסוף מגלה מי הוא באמת

שיאו־יאנג סבור:

שההסתרה של זהותו המלאה של ישוע כבן־האדם

דומה במידה מסוימת ל:

יורשו היחיד של בעל חברה, שבוחר לא לחשוף מיד את זהותו האמיתית ומתחיל לעבוד מן הדרגים הנמוכים.

עמיתיו יודעים רק:

שהוא שונה,

שהבעלים מעריך אותו מאוד,

אבל אינם יודעים:

שהוא למעשה בנו היחיד של הבעלים והיורש היחיד.

ואז חלק מן העובדים מתחילים:

לדחות אותו,

להחרים אותו,

להתעלל בו,

ואפילו לנסות להכשיל אותו.

רק בסוף נחשפת הזהות האמיתית:

האדם שבו זלזלתם ושנגדו נלחמתם כל הזמן — הוא בנו היחיד של הבעלים והיורש היחיד.

שיאו־יאנג סבור:

שלשגיאת השטן והמלאכים שנפלו לגבי בן־האדם

יכול להיות מבנה דומה.

הם חשבו:

שהם מתנגדים רק:

לנציג העליון שהאל העליון בחר.

אבל בסוף הם מגלים:

שהוא עצמו דבר אלוהים.

---

סיכום | השאלה האחרונה אינה רק מי חטא, אלא מי מקבל את הגדרתו של אלוהים

שיאו־יאנג סבור:

שהדבר נוגע בבעיה העמוקה ביותר של המלאכים שנפלו.

ייתכן שהם לא יכלו לקבל

לא רק:

מצווה מסוימת.

אלא:

את עצם העובדה שלאל העליון יש זכות להגדיר:

מי מייצג אותו,

מי יורש את נחלתו,

ומי מקבל איזה מקום.

וכאן גם:

״I AM״

מקבל לפי שיאו־יאנג עומק נוסף.

אלוהים אינו רק אומר:

״אני הוא.״

הוא גם שומר לעצמו:

את זכות ההגדרה הסופית לגבי:

עצמו,

בן־האדם,

הנבראים,

החסד,

וסדרי הכבוד.

המבחן האמיתי של נברא אינו:

״האם יש לך כוח? האם אתה חזק או מצליח מספיק?״

אלא:

כאשר הגדרתו של אלוהים שונה מן הציפיות שלך, האם אתה עדיין מוכן לומר: אתה האדון.

הבן האובד חוזר,

ולאב יש זכות להשיב לו:

בגד,

טבעת,

ומקום.

הפועלים שבאו מאוחר נכנסים לכרם,

ולבעל הכרם יש זכות לתת לפי טובו.

גם בן־האדם אינו מורם

מפני שכל הנבראים הצביעו בעדו.

אלא מפני:

ש־I AM

רשאי להגדיר:

מי הוא זה שבו הוא חפץ,

את מי הוא קובע,

ואת מי הוא מרומם.

ובסופו של דבר,

ייתכן שחיים בוגרים באמת

כבר אינם שואלים:

״למה בן־האדם הפשוט הזה?״

אלא מבינים:

אלוהים אינו מנהל את הנצח לפי השוואות, ותק וקנאה של נבראים.

הוא מנהל אותו לפי:

טובו,

חכמתו,

והגדרתו שלו.

והחירות האמיתית

אינה לכפות על אלוהים לקבל את הגדרתו של הנברא.

אלא:

כאשר קיימת עדיין אפשרות אמיתית לסרב,

להכיר בחופשיות:

אתה האדון, אתה האלוהים!
אדוני, לך הזכות להגדיר את עצמך, וגם להגדיר מי אני נועד להיות.