האם בשמים החדשים ובארץ החדשה באמת אין חוקים ומוסדות?

אם עולם הנצח אינו זקוק להמון כללים כדי לשמור על הסדר, למה הקהילה של היום זקוקה לכל כך הרבה מוסדות?

---

לקוראים יהודים ולמאמינים בתחילת דרכם | כמה מונחי מפתח, אפשר לדלג

תנ״ך (Tanakh / תנ״ך)

זהו הכינוי היהודי לכתבי הקודש העבריים, המקבילים למה שהנוצרים מכנים בדרך כלל ״הברית הישנה״, והם כוללים את התורה, הנביאים והכתובים.

השמים החדשים והארץ החדשה

העולם המתואר בהתגלות כ״א–כ״ב לאחר החידוש הסופי של אלוהים.

ירושלים החדשה, נהר החיים, עץ החיים, הגויים וכס האלוהים והשה מופיעים כולם בתמונה הסופית הזאת.

אלף השנים

התגלות כ׳ מתארת את המשיח ואת הקדושים מולכים במשך אלף שנים.

לנוצרים שונים יש הבנות שונות של התקופה הזאת.

המאמר הזה משתמש במודל של שיאו־יאנג ורואה בה שלב מעבר חשוב לפני השמים החדשים והארץ החדשה.

המנצחים

ספר ההתגלות מדבר פעמים רבות על ״המנצח״.

לנוצרים שונים יש הבנות שונות לגבי מי נכלל בקבוצה הזאת.

שיאו־יאנג משתמש במונח בעיקר כדי לתאר אנשים שחייהם הגיעו לבשלות רוחנית עמוקה מאוד, שנשארים נאמנים לחלוטין לישוע המשיח גם לאחר ניסיונות, ושיכולים לשאת אחריות של ממשל במלכות אלוהים.

יוחנן המטביל

נביא יהודי מרכזי בתחילת תקופת הברית החדשה, שהכין את הדרך לפני תחילת שירותו הציבורי של ישוע.

הוא קרא לעם לשוב בתשובה באזור הירדן, הטביל והכריז שהמשיח עומד לבוא.

פאולוס

אחד השליחים המרכזיים בברית החדשה.

מלכתחילה היה יהודי אדוק מאוד, הכיר היטב את התנ״ך, היה קנאי למסורת אבותיו ואף רדף נוצרים מפני שהתנגד לתנועת ישוע.

לאחר מכן נעשה לאחד משליחיו החשובים ביותר של ישוע, הקים קהילות מקומיות רבות וכתב איגרות רבות בברית החדשה.

הערת תרגום:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. ייתכן שבתרגום לעברית נפלו טעויות, אי־דיוקים או הבדלי ניסוח. במקרה של הבדל במשמעות, המשמעות של המקור הסיני היא הקובעת.

1. הדבר המוזר ביותר בשמים החדשים ובארץ החדשה: לאן נעלמו המוסדות?

אם קוראים את התגלות כ״א–כ״ב כתמונה האחרונה של כל המקרא,

מגלים תופעה מעניינת מאוד.

זה אינו עולם ללא סדר.

להפך.

זה עולם בעל סדר עמוק מאוד.

יש בו:

כס האלוהים והשה,

העיר הקדושה ירושלים החדשה,

גויים,

מלכים,

שערים,

עבדי אלוהים,

נהר החיים,

עץ החיים,

עבודת אלוהים,

שירות,

וממשל.

התגלות כ״ב:5 אפילו אומרת:

״וימלכו לעולמי עולמים.״

לכן השמים החדשים והארץ החדשה בוודאי אינם עולם אנרכי שבו:

״כל אחד עושה מה שמתחשק לו.״

אבל מצד אחר,

יש כאן דבר מוזר לא פחות.

ספר ההתגלות אינו מתאר את העולם הסופי כחברה דתית ענקית המלאה ב:

בתי משפט,

משטרה,

זרמים,

תקנוני קהילה,

מערכת של פסטור ראשי,

ישיבות זקנים,

מערכת חברות בקהילה,

חוקי מעשר,

חובת נוכחות ביום ראשון,

ומנגנוני מינהל דתיים.

אפילו המקדש, בית הכנסת והכנסייה אינם מופיעים עוד כמוסדות המרכזיים של העולם הזה.

התגלות כ״א:22 אומרת:

״ומקדש לא ראיתי בה, כי ה׳ אלוהים צבאות והשה הם מקדשה.״

זהו סוף ראוי מאוד לתשומת לב.

המשכן, המקדש ומערכת הכהונה, שהיו כה חשובים בתקופת משה,

אינם הופכים לבסוף למקדש קוסמי גדול עוד יותר.

אלא:

אלוהים והשה עצמם הם המקדש.

2. אין פירוש הדבר ש״בשמים החדשים ובארץ החדשה אין שום כללים״

ראשית צריך להבחין היטב.

המקרא אינו אומר במפורש:

״בשמים החדשים ובארץ החדשה אין שום חוק.״

וברור שעדיין קיימים שם:

טוב ורע,

קדושה,

סמכות,

ממשל,

וסדר.

השאלה אינה:

״האם עדיין קיים נכון ולא נכון?״

השאלה שבאמת ראויה למחשבה היא:

כאשר העולם מגיע לבשלותו הסופית,

האם בני האדם עדיין זקוקים לכמויות עצומות של כללים חיצוניים, מערכות ופיקוח כפי שאנחנו מכירים כיום, רק כדי לחיות נכון?

אלה שני דברים שונים לחלוטין.

אדם יכול לא להזדקק לשלט יומי שאומר:

״לא תרצח״,

מבלי שרצח יהפוך פתאום לדבר נכון.

ייתכן שהסיבה היא פשוט:

הוא כבר בוגר עד כדי כך שהוא כלל אינו רוצה לרצוח.

---

3. ייתכן שהתורה אינה ״מובסת״ בסוף — אלא נכנסת אל תוך החיים עצמם

מכאן אפשר גם לחשוב מחדש על עשרת הדיברות.

עשרת הדיברות אומרים:

לא תרצח,

לא תנאף,

לא תגנוב,

לא תענה עד שקר,

לא תחמוד.

האם בשמים החדשים ובארץ החדשה אלוהים עדיין צריך לומר בכל יום לאנשים בוגרים:

״היום אל תשכח לא לרצוח.״

״אל תשכח לא לגנוב מן השכן.״

״אל תשכח לא לקיים יחסים עם בן או בת הזוג של מישהו אחר.״

אם גם בעולם הנצחי משפחתו של אלוהים עדיין זקוקה להמון כללים כדי לעצור את החטאים הבסיסיים ביותר האלה,

ייתכן שהבעיה אינה:

״החוק של אלוהים עדיין אינו מושלם מספיק.״

אלא:

שהמשפחה עדיין אינה בוגרת.

לכן שיאו־יאנג סבור שהכיוון הסופי של המקרא כנראה אינו:

יותר ויותר חוקים,

יותר ויותר כללים,

ומערכת שהולכת ונעשית מפורטת ומושלמת יותר.

אלא:

רצונו של אלוהים נכתב יותר ויותר בתוך החיים.

הטוב והרע אינם נעלמים.

אבל אין עוד צורך בכמויות עצומות של מוסדות חיצוניים כדי לכפות על האדם לבחור בטוב.

---

4. סדר בוגר באמת אינו שווה ל״אין סדר״

קל מאוד לטעות כאן ולחשוב:

פחות מוסדות = יותר כאוס.

אבל לא בהכרח.

לפעמים ההפך הוא הנכון.

ככל שקבוצה פחות בוגרת, בדרך כלל היא זקוקה ליותר:

כללים,

פיקוח,

עונשים,

אישורים,

היררכיה,

ומגבלות חיצוניות.

וככל שקבוצה בוגרת יותר, היא מסוגלת יותר לחיות יחד על בסיס:

אמון,

אחריות,

הבחנה,

אהבה,

וערכים פנימיים.

אפשר להבין זאת בקלות בתוך משפחה.

ילד בן שנתיים זקוק לכללים כמו:

אסור לגעת בשקע חשמל.

אסור לרוץ לכביש.

אסור לקחת סכין.

אסור להרביץ לאח הקטן.

באיזו שעה לישון.

ומי רשאי לקחת אותו החוצה.

אבל אם אדם בן שלושים וחמש עדיין זקוק לכך שהוריו ידביקו בכל יום עשרה שלטים:

״אסור להרביץ לאמא.״

״אסור לגנוב כסף מאבא.״

״אסור לדחוף את אחותך במדרגות.״

אף אחד לא יאמר:

״איזו מערכת ניהול משפחתית מושלמת!״

השאלה הראשונה תהיה:

״מה קרה למבוגר הזה?״

5. אז למה לתורת משה היו כל כך הרבה כללים?

אם חוזרים עד לימי אדם הראשון,

כבר אפשר לראות תופעה מעניינת מאוד.

בגן עדן לא הייתה מערכת עצומה של חוקי משה ומוסדות דתיים.

אלוהים נתן לאדם משימות של:

ממשל,

עבודה,

שמירה.

אבל מבחינת האיסור המרכזי,

היה בעיקר אחד:

לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע.

ובכל זאת אדם לא שמר אפילו על הדבר האחד הזה.

אין הכרח להסיק מכך:

״לכן האנושות זקוקה לחוקים רבים יותר ומפורטים יותר.״

ייתכן שהדבר הראשון שזה מגלה הוא:

שאדם, וכמוהו רוב האנושות שבאה אחריו, עדיין לא היו בוגרים באמת.

כמו תינוק או ילד צעיר,

גם כאשר ההורים נותנים לו מעט מאוד כללים,

אין פירוש הדבר שכבר יש לו את הבשלות להשתמש נכון בחירות.

אם ״כמות עצומה של חוקים ומוסדות חיצוניים״ הייתה מלכתחילה האידיאל הנצחי של אלוהים לאנושות,

היינו מצפים למצוא מערכת חוק מפורטת כבר בבריאה שעליה אלוהים הכריז שהיא:

״טובה מאוד.״

אבל זה אינו המצב.

מכאן אפשר להביט מחדש על תורת משה.

תורת משה עצמה אינה טעות.

התנ״ך אכן מציג חוקים רבים כמצוות שאלוהים נתן לישראל באמצעות משה.

לכן אי אפשר לומר בפשטות:

״תורת משה לא הייתה מצוות אלוהים.״

אבל אין מכאן נובע שכל המוסדות שבתוכה הם גם הצורה הסופית של העולם הנצחי.

ישוע עצמו הצביע על ההבדל הזה.

כאשר נשאל על גירושין,

הוא אמר שמשה התיר דברים מסוימים מפני:

קושי לבם של בני האדם.

ואז אמר:

״אך מראשית לא היה כן.״

זה משפט חשוב מאוד.

הוא מראה:

העובדה שאלוהים מאפשר, מסדיר או אפילו מצווה על מערכת מסוימת בשלב היסטורי מסוים

אינה בהכרח אומרת:

שזהו האידיאל הסופי של הבריאה.

יש מוסדות שדווקא צריכים להתקיים:

מפני שהאדם עדיין אינו בוגר.

---

6. התורה דומה לבית ספר יסודי

באיגרת אל הגלטים פאולוס מתאר את התורה כמעין:

מחנך / אפוטרופוס,

שהוביל אל המשיח.

זה קרוב מאוד לדימוי של חינוך.

שיאו־יאנג מבין את כל מהלך המקרא כדרך הדרגתית של התבגרות:

תקופת בראשית — גן ילדים

תורת משה — בית ספר יסודי

הברית החדשה / תקופת הקהילה — תיכון

אלף השנים — לימודים בחו״ל והתמחות

השמים החדשים והארץ החדשה — החיים הבוגרים לאחר סיום הלימודים

גן ילדים אינו שגוי.

גם בית ספר יסודי אינו שגוי.

וגם תיכון אינו שגוי.

הבעיה מתחילה כאשר:

אדם בן שלושים וחמש מתעקש שחוקי בית הספר היסודי הם הצורה הגבוהה ביותר של כל החיים.

7. למה אלף השנים עדיין זקוקים לממשל?

אם השמים החדשים והארץ החדשה הם העולם הבוגר,

אלף השנים בהתגלות כ׳ נעשים מעניינים מאוד.

באלף השנים עדיין יש:

משיח שמולך,

מנצחים שמולכים,

גויים,

וממשל.

ואחרי אלף השנים השטן עדיין משתחרר ומטעה שוב את הגויים.

כלומר:

אלף השנים עדיין אינם המצב הסופי של הסיפור.

לפחות לפי המודל של שיאו־יאנג,

הם דומים יותר ל:

שלב מעבר גדול אחרון.

---

8. עבור רוב עמו של אלוהים, אלף השנים דומים ל״לימודים בחו״ל״

לאורך ההיסטוריה ליהודים היה התנ״ך.

לנוצרים היו התנ״ך והברית החדשה.

אבל העובדה שיש לאדם כתבי קודש

אינה אומרת שהוא כבר מבין את אלוהים באופן מלא.

אותו מקרא עצמו הוליד:

זרמים שונים,

מערכות תיאולוגיות שונות,

השקפות שונות על אחרית הימים,

מבנים קהילתיים שונים,

ולפעמים גם פרשנויות שמתנגשות זו בזו.

לכן אם ישוע באמת ימלוך בגלוי,

זה יהיה אירוע מטלטל מאוד.

אנשים רבים יכירו את ישוע בפעם הראשונה לא רק דרך:

זרם,

בית מדרש תיאולוגי,

במה,

מסורת קהילתית,

ופרשנות מיד שנייה.

אלא:

ילמדו מחדש תחת ממשלו עצמו.

לכן שיאו־יאנג מכנה את אלף השנים במובן מסוים:

״לימודים בחו״ל״ או ״מכינה״.

9. עבור המנצחים הבוגרים, אלף השנים דומים יותר ל״התמחות״

אבל עבור המנצחים התפקיד שונה.

ספר ההתגלות קושר בין ניצחון לבין:

מלוכה עם המשיח.

לכן עבור אנשים שחייהם הרוחניים כבר הגיעו לבשלות עמוקה מאוד,

אלף השנים אינם רק המשך לימודים.

הם גם:

תחילת למידה כיצד לשאת סמכות בפועל.

לדעת מהו צדק

זה דבר אחד.

למשול באמת

זה דבר אחר.

לדעת שצריך לאהוב אדם

זה דבר אחד.

להיות הוגן כאשר עומדים מול:

עמים שונים,

תרבויות שונות,

סכסוכים,

אינטרסים,

ואחריות אמיתית,

זה דבר אחר.

לכן אלף השנים יכולים לשאת יחד אופי של:

לימודים בחו״ל + התמחות.

---

10. השמים החדשים והארץ החדשה הם ה״סיום״ האמיתי

כאשר מגיעים להתגלות כ״א–כ״ב,

הסיפור משתנה לפתע באופן משמעותי.

השטן אינו מופיע עוד.

המוות הוסר.

הקללה נעלמה.

אלוהים שוכן עם בני האדם.

עבדיו רואים את פניו.

שמו כתוב על מצחם.

והם מולכים לעולמי עולמים.

זה אינו נראה כמו עולם שזקוק ל:

״יותר חוקים כדי לשלוט בכולם.״

אלא יותר כמו:

קבוצה שסוף סוף הגיעה לבשלות שמסוגלת לשאת חירות וממשל נצחיים.

ואם מסתכלים על תחילת המקרא ועל סופו יחד,

ייתכן שהשמים החדשים והארץ החדשה אינם באים להחליף את גן עדן.

אלא דומים יותר ל:

חזרה אל גן עדן.

בתחילת בראשית יש:

עץ חיים,

נהר,

ואלוהים עם האדם.

ובסוף ההתגלות חוזרים:

עץ החיים,

נהר החיים,

ואלוהים השוכן עם בני האדם.

כלומר:

גן עדן עצמו לא היה מוצר פגום שאלוהים נאלץ אחר כך להחליף בעולם מורכב יותר.

מה שאלוהים ברא בתחילה כבר הוכרז:

״טוב מאוד.״

הבעיה אינה חייבת להיות בתכנון של גן עדן.

הבעיה הייתה:

שהיורשים הראשונים עדיין לא היו בוגרים.

לאדם הייתה חירות גדולה מאוד ומעט מאוד כללים חיצוניים.

אבל הוא עדיין לא היה בוגר מספיק כדי לשאת את החירות הזאת נכון.

לכן ההבדל הגדול ביותר בין גן עדן לבין השמים החדשים והארץ החדשה אולי אינו:

שאלוהים המציא סוף סוף מערכת טובה יותר.

אלא:

שהפעם מי שיורש את העולם הזה סוף סוף התבגר.

וזו גם הסיבה ששיאו־יאנג סבור שירושלים החדשה שבסוף ההתגלות

אינה נראית כמו:

״עיר־על טכנולוגית מושלמת״

כפי שבני אדם מודרניים אולי מדמיינים.

הטקסט אינו ממקד את תשומת הלב ב:

מערכות תחבורה,

גורדי שחקים,

בינה מלאכותית,

מנגנוני מינהל,

או תשתיות עירוניות עצומות.

לעומת זאת הוא מתאר שוב ושוב:

זהב,

אבנים יקרות,

פנינים,

שנים־עשר שערים,

שנים־עשר יסודות,

שמות השליחים,

ושמות שנים־עשר שבטי ישראל.

מזווית זו,

ירושלים החדשה אפילו דומה ל:

גביע זיכרון עצום.

היא אינה מפארת את העובדה שהאנושות סוף סוף פיתחה את הטכנולוגיה הגבוהה ביותר.

אלא עומדת לנצח כעדות לכך:

שאלוהים סוף סוף קיבל משפחה בוגרת,

שעברה היסטוריה, חירות, ניסיונות ובחירות,

ובכל זאת נשארה נאמנה לו.

לכן שיאו־יאנג סבור:

השמים החדשים והארץ החדשה אינם מחליפים את גן עדן; אלא האנושות הבוגרת סוף סוף מסוגלת לשאת את החירות והחיים שגן עדן ייצג מלכתחילה.

גן עדן אינו מוצר פגום.

מי שהיה צריך להתבגר מלכתחילה היה:

היורש שלו.

וזו גם הסיבה ששיאו־יאנג אומר:

השמים החדשים והארץ החדשה אינם העולם בעל המוסדות המושלמים ביותר, אלא העולם בעל החיים הבוגרים ביותר.

11. אם היעד הוא בשלות החיים, צריך לחשוב מחדש על תפקיד הקהילה

כאן השאלה חוזרת אל ימינו.

אם הכיוון הסופי של אלוהים הוא:

ממגבלות חיצוניות

אל:

בשלות פנימית,

אז מה בעצם צריכה הקהילה לעשות היום?

כמובן שקהילה יכולה להחזיק מוסדות.

אספות זקוקות לזמנים.

כספים זקוקים לניהול.

ילדים זקוקים להגנה.

הוראה זקוקה לתכנון.

מנהיגים זקוקים לחלוקת תפקידים.

קבוצה גדולה אינה יכולה לפעול בלי שום מינהל.

לכן המאמר אינו אומר:

״מוסדות הם רעים.״

השאלה האמיתית היא:

האם המוסד הוא כלי שעוזר לאנשים להתבגר, או שהוא נעשה בהדרגה אדון שאנשים אינם מסוגלים לחיות בלעדיו?

אפשר אפילו לשאול שאלה ישירה יותר:

האם הקהילה של היום לעיתים קרובות מכניסה מאמינים ברמות שונות מאוד של בשלות אל אותה:

״כיתת יום ראשון למבוגרים־ילדים״?

מאמין חדש,

מי שמאמין חמש שנים,

מי שמאמין עשרים שנה,

ומי שכבר מסוגל להבחין, לשאת אחריות ולהדריך אחרים,

כולם נשארים תחת:

אותה אספה קבועה,

אותה במה,

אותן תשובות,

אותו תהליך,

ואותו מרכז סמכות.

כלפי חוץ כולם ״מקבלים רועה״.

אבל אם אדם כבר בוגר מספיק כדי:

לשפוט בעצמו,

לשאת אחריות,

ולהוביל אחרים,

ובכל זאת עדיין מתייחסים אליו כתלמיד שצריך לשבת בכל שבוע בכיתה ולחכות שהמורה יאמר לו את התשובה,

אז צריך לשאול:

האם הקהילה באמת:

מטפחת אנשים בוגרים,

או:

משאירה את כולם לאורך זמן בזהות של תלמידים?

חינוך בריא באמת אינו מעמיד פנים שכל התלמידים באותה רמת בשלות רק מפני שקל יותר לנהל כיתה אחידה.

וכך גם קהילה בריאה.

היא צריכה לדעת:

יש מי שזקוקים ליותר הגנה.

יש מי שזקוקים ליותר הוראה.

יש מי שזקוקים ליותר חירות.

ויש מי שכבר צריכים להתחיל:

לשאת אחריות

ולגדל אחרים.

אם כולם נשארים לנצח באותה:

״כיתת יום ראשון למבוגרים־ילדים״,

ייתכן שהסיבה אינה שכולם באמת זקוקים לכך.

אלא:

שכך הכי קל לנהל אותם.

ו״הכי קל לניהול״

אינו בהכרח:

״הכי טוב לבשלות״.

---

12. ייתכן שהקהילה פשוט החליפה את ״תורת משה״ ב״תורת הקהילה״

זו אפשרות אירונית מאוד.

נוצרים אומרים לעיתים קרובות:

״אנחנו כבר לא תחת תורת משה.״

אבל בחיים המעשיים הם עשויים ליצור בהדרגה מערכת אחרת:

חייבים להתאסף ביום ראשון,

חייבים לתת סכום מסוים,

רק אדם מסוים רשאי להטביל,

רק אדם מסוים רשאי ללמד,

רק אדם מסוים רשאי לנהל את סעודת האדון,

חייבים לדווח למנהיג מסוים,

חייבים להשתתף באספות מסוימות,

וחייבים לעבור לפי תהליך קהילתי מסוים.

ולבסוף ייתכן שפשוט החלפנו:

את לוחות האבן של סיני

ב:

תקנון קהילתי.

את מעמד הכהונה

ב:

מעמד אנשי דת מודרני.

ואת חוקי השבת

ב:

חוקי יום ראשון.

אם היגיון הממשל עצמו לא השתנה,

צריך לשאול:

האם באמת נכנסנו לבשלות של הברית החדשה?

---

13. ״מועיל״ אינו שווה ל״מצוות אלוהים לנצח״

זה הבדל חשוב מאוד.

אספת יום ראשון יכולה להיות דבר טוב.

אבל:

ערך אינו אומר שהיא נעשתה לשבת חדשה.

נתינה קבועה יכולה להיות טובה.

אבל:

היא יכולה לעזור בלי להפוך את כל הנוצרים בברית החדשה לכפופים לחוק של אחוז קבוע.

מינוי פסטור ראשי יכול לשפר יעילות ניהולית.

אבל:

נוחות תפעולית אינה אומרת שהפסטור הראשי הוא תפקיד נצחי והכרחי במלכות אלוהים.

קהילה יכולה לקבוע שרק רועים מסוימים יטבילו כדי לשמור על סדר.

אבל:

החלטה קהילתית אינה אומרת שרק אדם בעל מעמד דתי מסוים קיבל מאלוהים סמכות להטביל.

גם חג המולד יכול לשמש הזדמנות לזכור את לידת ישוע.

אבל:

אפשר לציין דבר אינו אומר שהוא מרכז האמונה, ובוודאי לא שאלוהים ציווה על כולם לעשות זאת.

ההבחנה הבסיסית ביותר היא:

מועיל ≠ האמת עצמה.

עוזר לשמור על סדר ≠ אלוהים דורש שכך יהיה בכל תקופה.

14. פאולוס עצמו ידע ש״מצוות האדון״ ו״שיקול דעת של השליח״ אינם תמיד אותו דבר

קורינתים א׳ ז׳ הוא דוגמה מעניינת מאוד.

לפעמים פאולוס אומר במפורש:

זהו דבר שהאדון ציווה.

ובנושאים אחרים הוא אומר:

אין לו מצווה ישירה מן האדון, ולכן הוא נותן את שיקול דעתו או דעתו.

אין פירוש הדבר:

שללימודו של פאולוס אין סמכות.

ובוודאי אין פירוש הדבר:

שאפשר להתעלם כרצוננו מאיגרות הברית החדשה.

הדבר שראוי לשים לב אליו הוא:

אפילו פאולוס עצמו לא ערבב כל החלטה מעשית של רועה עם אותו סוג של סמכות.

הוא הכיר בהבדל אפשרי בין:

מצווה שישוע השאיר ישירות,

שיקול דעת של השליח מתוך עקרונות הבשורה,

והסדר מעשי שניתן לקהילה מקומית מפני שהייתה בה בעיה מסוימת.

וגם ממעשיו של פאולוס רואים שהוא לא הפך כל כלל לנוסחה קפואה.

לדוגמה:

הוא מל את טימותיאוס בגלל ההקשר היהודי,

אך סירב בתקיפות לאפשר לטיטוס להימול בגלל לחץ דתי.

אותו מעשה,

בהקשרים שונים,

יכול לקבל החלטה שונה.

לא מפני שהאמת השתנתה.

אלא מפני:

שהיישום המעשי עצמו אינו בהכרח האמת הנצחית.

בקורינתים א׳ ט׳ פאולוס אפילו אומר:

ליהודים הוא נעשה כיהודי.

לאלה שתחת התורה — כמי שתחת התורה.

ולאלה שאין להם תורה — כמי שאין להם תורה.

אבל באותו זמן הוא מדגיש שאינו:

ללא חוק ביחס לאלוהים,

אלא נמצא תחת:

חוק המשיח.

זה מראה שפאולוס נאחז ב:

אמת,

אהבה,

והמשיח,

ולא הפך דרך פעולה חיצונית אחת למוחלטת.

לכן אפילו חלק מן הסדרים המעשיים שפאולוס עצמו הנהיג

אינם חייבים להיקרא כך:

״אפילו פאולוס עצמו בכל מקום ובכל מצב היה חייב לעשות בדיוק אותו דבר.״

מפני שלעיתים מטרתם של הסדרים האלה הייתה בדיוק לעזור ל:

קהילות מבולבלות,

מאמינים חדשים,

ואנשים שעוד חסרה להם יכולת הבחנה,

לקבל קודם מסגרת בטוחה.

מזווית זו,

כללים דומים יותר ל:

קביים שעוזרים למאמין לא־בוגר ללכת.

קביים אינם מזויפים.

כאשר הרגל עדיין חלשה,

הם אפילו חשובים מאוד.

אבל מטרת הקביים אינה:

לגרום לאדם לפחד ללכת בלעדיהם כל חייו.

באותו אופן,

פאולוס ייסד סדר

לא כדי שנוצרים בדורות הבאים יחרטו כל סידור פסטורלי מחדש על לוחות אבן.

אלא כדי להביא אנשים בהדרגה למקום שבו הם יכולים לחיות בתוך המשיח ב:

הבחנה,

חירות,

אחריות,

ובשלות.

לכן מה שבאמת אינו משתנה

אינו בהכרח כל שיטת פעולה,

אלא מה שהיא נועדה לשרת:

המשיח, אהבה, קדושה, אמת ובניית הזולת.

15. הקהילות שפאולוס טיפל בהן היו מלכתחילה מאוד לא־בוגרות

אם קוראים את קורינתים א׳,

מגלים שהקהילה הקדומה כלל לא הייתה ״תור הזהב המושלם״ שאנשים לפעמים מדמיינים.

היו שם:

פלגים,

קנאה,

משפטים בין אחים,

זנות,

כאוס בסעודת האדון,

תחרות במתנות רוחניות,

ואי־סדר באספות.

פאולוס אפילו אומר להם במפורש שהם עדיין כמו:

תינוקות.

האם קבוצה כזאת זקוקה לסדר?

כמובן.

בדיוק כפי שילדים זקוקים ליותר גבולות.

לכן פאולוס מטפל ב:

סדר באספה,

שימוש במתנות,

כישורי מנהיגים,

טיפול באלמנות,

כספים,

ומשמעת קהילתית.

אבל השאלה האחרת היא:

האם הקביים שפאולוס נתן כדי לרפא קהילה לא־בוגרת צריכים להפוך בדורות הבאים ללוחות אבן נצחיים?

---

16. מטרת המוסד צריכה להיות שיום אחד יהיה אפשר להישען עליו פחות

אם התלמיד המצליח ביותר בבית ספר

חוזר ארבעים שנה לאחר סיום לימודיו בכל יום ושואל:

״המורה, מותר לי לעשות כך היום?״

האם בית הספר באמת הצליח?

וכמעט שום בית ספר נורמלי בעולם אינו משאיר את כל התלמידים לנצח באותו:

גן ילדים,

בית ספר יסודי,

תיכון,

או אפילו אוניברסיטה,

ואומר:

״כולם פשוט ימשיכו ללמוד יחד את אותו שיעור לנצח.״

חינוך אמיתי מכיר בכך:

גילים שונים,

יכולת הבנה שונה,

רקע שונה,

ורמות בשלות שונות

דורשים באופן טבעי דרכי הוראה שונות.

אבל לא מעט קהילות כיום עשויות להכניס יחד:

מאמינים חדשים,

אנשים שמאמינים עשר שנים,

אנשים שמאמינים שלושים שנה,

מי שרק התחילו לקרוא את המקרא,

ומי שכבר מסוגלים ללמד אחרים,

ואפילו אנשים בעלי:

תרבות,

גיל,

רמת השכלה,

ושפה

שונים מאוד,

אל כמעט אותו:

דרשת יום ראשון,

תהליך קבוע,

תשובות קבועות,

ודגם פסטורלי קבוע.

כאן צריך לשאול:

האם זה באמת נועד לבנות את האדם,

או בעיקר מפני שכך קל יותר לנהל?

אם המטרה היא בנייה,

צריך להכיר בכך:

אנשים ברמות בשלות שונות אינם צריכים לקבל לנצח בדיוק אותה צורת רועה.

יש מי שזקוקים ליותר הגנה.

יש מי שזקוקים ליותר לימוד בסיסי.

יש מי שכבר זקוקים ליותר חירות ואחריות.

ויש מי שאפילו צריכים להתחיל:

ללמד אחרים,

לקבל החלטות,

לגדל את הדור הבא,

וללכת אחרי המשיח בבשלות גם בלי שרועה יעמוד לידם.

לכן ההוכחה לכך שמוסד קהילתי באמת הצליח

אינה:

שהמאמינים נעשים תלויים בו יותר ויותר.

אלא:

שהם נעשים מסוגלים יותר ויותר להבחין, לשאת אחריות, לאהוב, לשרת ולחיות בתוך המשיח.

התפקיד הטוב ביותר של מוסד

אינו להיות קביים לנצח.

אלא:

לעזור לאדם לעמוד כאשר רגליו חלשות,

וכאשר הוא באמת מסוגל ללכת,

להיות מוכן גם להניח את הקביים.

קהילה בוגרת באמת

אינה צריכה להשאיר את כולם לנצח באותה כיתה רוחנית

רק מפני שניהול אחיד הוא הנוח ביותר.

---

17. יוחנן המטביל עשה דבר שמנהיגים רבים מתקשים מאוד לעשות: הוא הרשה לאנשים לעזוב אותו

יוחנן המטביל הוא דוגמה מעניינת מאוד.

היו לו תלמידים משלו.

אנשים רבים באו לשמוע אותו.

הייתה לו השפעה.

ואפילו היו מי שחשבו אולי שהוא המשיח.

אם משתמשים בשפה של ארגונים מודרניים,

זה נראה כמו:

״שירות״ שצומח במהירות.

אבל כאשר ישוע הופיע,

יוחנן לא ניסה:

לשמור על הקהל,

לשמור על התלמידים,

או להגן על מקומו כמרכז.

יוחנן א׳ מתאר אותו מצביע על ישוע ואומר:

״הנה שה האלוהים.״

והתוצאה הייתה:

תלמידיו התחילו ללכת אחרי ישוע.

---

18. מבחינת יוחנן המטביל, עזיבת התלמידים לא הייתה ״כישלון של השירות״

זה מאוד מנוגד לאינסטינקט אנושי.

אם אנשים שמנהיג מודרני טיפח

עוברים למקום אחר,

יש מי שיאמרו:

״השירות שלך הצטמצם.״

אבל מה שהיה חשוב ליוחנן לא היה:

כמה אנשים עדיין הולכים אחרי יוחנן.

אלא:

האם הם מצאו את מי שהם באמת צריכים ללכת אחריו.

לכן בהמשך הוא אומר:

״הוא ילך ויגדל ואני אלך ואחסר.״

זה כמעט יכול להיות מבחן לבשלות של מנהיג רוחני.

מנהיג בוגר באמת

אינו נבהל כאשר אחרים זקוקים לו פחות ופחות.

19. גם פאולוס לא הפך קהילות מקומיות לרכוש הפרטי שלו

פאולוס הקים קהילות רבות.

אבל בדרך כלל הוא לא נשאר לנצח באותה קהילה מקומית

כמרכז שאי אפשר להחליפו.

משך שהותו השתנה מעיר לעיר.

בקורינתוס הוא נשאר בערך שנה וחצי.

באפסוס הוא נשאר זמן ארוך יותר, בערך שנתיים עד שלוש.

אבל גם שם:

בסופו של דבר פאולוס עזב.

הוא:

כתב מכתבים,

שלח שותפים,

מינה מנהיגים,

עודד,

תיקן,

ואפילו בכה למען הקהילות.

אבל הוא לא אמר:

״אני הקמתי את הקהילה הזאת, ולכן היא חייבת להישאר תחת שליטתי לנצח.״

מפני שהקהילה אינה של פאולוס.

הקהילה היא של ישוע המשיח.

---

20. ההצלחה האמיתית של פאולוס לא הייתה שכל הקהילות יזדקקו לפאולוס לנצח

זו שאלה שראוי מאוד לחשוב עליה היום.

אם אחרי שפאולוס הקים את הקהילה בקורינתוס

הוא היה חייב להישאר שם ארבעים שנה מפני:

״ברגע שפאולוס יעזוב, הקהילה תקרוס״,

מה זה היה מוכיח?

שפאולוס חשוב מאוד?

או:

שהקהילה בקורינתוס מעולם לא גדלה?

שליח מלמד.

שליח מתקן.

שליח משאיר עקרונות.

אבל בסופו של דבר השליח גם צריך:

לשחרר.

כי המטרה אינה:

ליצור קבוצה של אנשים שתלויים בפאולוס לכל החיים.

אלא:

לבנות קהילה ששייכת לאדון ישוע.

21. ובסוף אפשר להביט אפילו על ישוע עצמו

כמובן, ישוע אינו ״פסטור ראשי״ במובן המודרני.

גם אי אפשר להשוות את זהותו ישירות לרועה רגיל.

אבל הדרך שבה הוא הוביל את תלמידיו עדיין ראויה מאוד לתשומת לב.

שירותו הציבורי עם התלמידים נמשך רק כמה שנים,

והערכה נפוצה היא בערך שלוש עד שלוש וחצי שנים.

הוא לא השקיע ארבעים שנה כדי להפוך את שנים־עשר השליחים לאנשים ש:

״בלי שישוע עומד לידם בגוף, הם לא יודעים לעשות שום דבר.״

להפך.

הוא:

לימד אותם,

תיקן אותם,

שלח אותם,

אפשר להם להיכשל,

ולימד אותם שוב.

ובסוף:

עלה לשמים.

---

22. ישוע אפילו היה מוכן לעזוב

זה דבר עמוק מאוד למחשבה.

אם יש בעולם אדם אחד שהיה רשאי לומר:

״אסור לכם לעולם לצאת מן הניהול הישיר שלי״,

זה בוודאי היה:

בנו היחיד של אלוהים, ישוע.

אבל ישוע לא המשיך לשבת בגופו בירושלים

ולנהל בכל יום ישיבת תלמידים.

הוא עזב.

ואז שלח את רוח הקודש הבלתי נראית.

התלמידים היו צריכים להתחיל:

להבחין,

לשאת אחריות,

לבשר,

להקים קהילות,

לטפל בעימותים,

ולעמוד מול רדיפות.

ומאז גם אלוהים לא המשיך להופיע בצורה נראית ובתדירות דומה לזו של תקופת בראשית המוקדמת,

כדי להוביל כל צעד באופן ישיר.

אין פירוש הדבר שאלוהים נעשה רחוק יותר.

ייתכן שהדבר דווקא מצביע על כך:

שהאנושות נכנסה לשלב אחר של חינוך.

התקופה של:

אדם,

נח,

אברהם,

יצחק,

ויעקב

דומה יותר ל״גן ילדים״ רוחני.

אלוהים לעיתים קרובות:

נגלה ישירות,

דיבר ישירות,

והוביל ישירות.

אבל בברית החדשה,

האנושות כבר אינה ילד שאין לו שום בסיס.

לפניה כבר הייתה תקופה ארוכה של:

״בית הספר היסודי״ של תורת משה.

לכן הברית החדשה דומה יותר ל:

תיכון.

האדם כבר לא רק מחכה שאלוהים יאמר בכל יום באופן חיצוני:

״את זה מותר.״

״את זה אסור.״

אלא מתחיל ללמוד:

להבין את לבו של אלוהים,

להבחין ברוח,

לשאת באחריות לבחירותיו,

ולהישאר נאמן למשיח גם כאשר אלוהים אינו עומד לידו באופן נראה.

לכן עליית ישוע לשמים וירידת רוח הקודש

אינן רק:

״שינוי בסגנון ההנהגה.״

הן גם מייצגות:

את תחילת הדרישה של אלוהים מעמו באמת לגדול.

ישוע לא נטש את תלמידיו.

אבל הוא גם לא הגדיר בשלות כך:

״אתם חייבים להיות תלויים לנצח בכך שגופי עומד לידכם ומחליט כל דבר בשבילכם.״

אם הופעותיו התכופות של אלוהים בבראשית דומות להורה שאוחז בידו של ילד קטן,

אז הנהגת רוח הקודש בברית החדשה דומה יותר לאב שמתחיל לאפשר לילד שכבר קיבל חינוך בסיסי:

ללמוד ללכת בעצמו.

---

23. אז מה הבעיה בכך שרועה משרת את אותה קהילה במשך עשרות שנים?

גם כאן צריך להיות הוגנים.

עצם העובדה שרועה משרת קבוצה אחת במשך זמן רב

אינה חטא.

יש אנשים שיכולים להישאר שנים רבות מתוך:

נאמנות,

צורך מקומי,

או קריאה מיוחדת.

לכן השאלה אינה:

״יותר משלוש וחצי שנים = שגוי.״

השאלה האמיתית היא:

האם הוא מסוגל לשחרר?

אם אחרי:

עשר שנים,

עשרים שנה,

שלושים שנה,

ארבעים שנה

רועה עדיין מאמין:

״ברגע שאעזוב, הקהילה תיגמר״,

צריך לשאול:

האם הקהילה באמת אינה מסוגלת להתקיים בלעדיו,

או:

שהוא מעולם לא טיפח אותה עד למקום שבו היא מסוגלת להתקיים בלעדיו?

24. ״אם אעזוב, הקהילה תקרוס״ אינו בהכרח משפט להתגאות בו

יש מנהיגים שרואים במשפט הזה אחריות:

״אני לא יכול לעזוב.״

״בלעדיי זה לא יעבוד.״

״אם אפרוש, כל השירות יתמוטט.״

אבל מזווית אחרת,

זה יכול להיות גם:

דו״ח חמור מאוד.

אם אדם טיפח קהילה שלושים שנה,

ובסוף כל הקבוצה עדיין:

אינה יודעת להבחין בעצמה,

אינה יודעת לשאת אחריות,

אינה יודעת ללמד,

אינה יודעת לעמוד מול אלוהים בעצמה,

וברגע שהמנהיג עוזב הכול קורס,

צריך לשאול:

מה בעצם נבנה במשך שלושים שנה?

---

25. ואם היא באמת קורסת?

שיאו־יאנג מציע שאלה חדה עוד יותר:

אם אחרי שרועה עוזב

הקהילה באמת מתמוטטת,

מה זה אומר?

ייתכן שזה אומר:

שהמבנה כולו היה מלכתחילה תלוי יותר מדי באדם אחד.

אם קהילה יכולה להתקיים רק בזכות:

הכריזמה שלו,

הדרשות שלו,

רשת הקשרים שלו,

יכולת השליטה שלו,

והמוניטין שלו,

ייתכן שהבעיה הייתה קיימת הרבה לפני שהוא עזב.

מה שרועה בריא באמת צריך לקוות לראות אינו:

״בלעדיי אתם גמורים.״

אלא:

״גם אם יום אחד לא אהיה כאן, עדיין תדעו איך ללכת אחרי ישוע.״

---

26. גם הורים מצליחים באמת אינם רוצים שילדיהם יהיו תלויים בהם לנצח

כשהילד קטן,

ההורים צריכים:

להחליט עבורו,

להציב גבולות,

לארגן את חייו,

ולהגן עליו מסכנה.

אבל מטרת הורה בריא אינה:

לגדל ילד בן ארבעים שעדיין אינו מסוגל לחיות בלי אבא ואמא.

יום של הצלחה אמיתית יכול להיות דווקא היום שבו הילד מסוגל:

לעבוד בעצמו,

לבחור בעצמו,

לשאת בתוצאות,

לטפל באחרים,

ואפילו להקים משפחה משלו.

ההורים עדיין אוהבים אותו.

והילד עדיין אוהב את הוריו.

אבל היחסים עברו מ:

שליטה וטיפול

אל:

אהבה בוגרת ואמון.

---

27. גם בחיים הרוחניים יכולים להופיע ״תינוקות ענקיים״

אדם יכול להאמין:

עשר שנים,

עשרים שנה,

ארבעים שנה,

ולהכיר היטב את תרבות הקהילה.

הוא יודע:

מתי עומדים,

מתי יושבים,

איך מתפללים,

איך נותנים,

איך פונים לרועה,

ואיך משתמשים בשפה נוצרית.

אבל כאשר נדרשת הבחנה אמיתית,

הוא עדיין מסוגל לשאול רק:

״הרועה אמר שמותר?״

״הקהילה מאשרת?״

״מה המנהיגים שלנו חושבים?״

״זה מפר את חוקי הקהילה?״

אז צריך לשאול:

האם זו בשלות — או פשוט מיומנות גבוהה מאוד בלהיות מנוהל?

---

28. גם ״ציות״ יכול להיות מובן בצורה שגויה

בשלות אינה מרד.

וגם אינה:

״אני לא צריך להקשיב לאף אחד.״

אדם בוגר עדיין יכול:

לכבד רועים,

לקבל עצה,

להשתתף באספות,

לשרת את הקהילה,

ולשמור על סדר סביר.

ההבדל הוא:

כאשר המערכת נעלמת,

הוא עדיין יודע כיצד ללכת אחרי ישוע.

אדם בוגר יכול להקשיב למנהיג,

אבל אינו הופך את המנהיג למשיח.

הוא יכול להשתמש במוסד,

אבל אינו הופך את המוסד לחיים עצמם.

הוא יכול להישאר בקהילה,

אבל אינו מאמין שאם יעזוב בניין, זרם או רועה מסוים,

הוא כבר לא יידע איפה אלוהים נמצא.

---

29. איגרת אל העברים כבר הזהירה מפני ״מאמינים ותיקים שלא גדלו״

איגרת אל העברים מוכיחה מאמינים מסוימים:

לפי הזמן שעבר,

הם כבר היו אמורים להיות מסוגלים ללמד אחרים.

אבל הם עדיין זקוקים לכך שמישהו ילמד אותם מחדש את היסודות.

המחבר משתמש בתמונה של:

חלב

לעומת:

מזון מוצק.

כלומר:

משך הזמן באמונה מעולם לא היה שווה לבשלות.

אדם יכול לשהות שנים רבות בתוך מערכת

ולהישאר תינוק רוחני.

ואם משתמשים במערכת בצורה שגויה,

היא אפילו יכולה לאפשר לאדם:

לא לגדול לעולם.

---

30. זהו הפיתוי הגדול ביותר של מוסדות קהילתיים

בהתחלה המוסד נוצר כדי:

לעזור.

אבל מוסדות יכולים לעבור שינוי:

בהתחלה:

המוסד משרת את החיים.

אחר כך:

החיים משרתים את המוסד.

בהתחלה:

הרועה עוזר למאמין ללכת אחרי ישוע.

אחר כך:

המאמין קיים כדי לתחזק את השירות של הרועה.

בהתחלה:

האספה עוזרת לבנות חיים.

אחר כך:

רמת הרוחניות נמדדת לפי אחוזי נוכחות.

בהתחלה:

נתינה היא אהבה וחירות.

אחר כך:

הנתינה נעשית לצורך התחזוקה הכספית של הארגון.

בהתחלה:

המנהיג הוא משרת.

אחר כך:

כל הקבוצה קיימת כדי לשמר את מקומו של המנהיג.

זו הסיבה:

שאסור להפוך מוסדות לקדושים בפני עצמם.

---

31. המוסד הטוב ביותר הוא מוסד שיודע שיום אחד הוא יהיה פחות חשוב

זה אולי הרעיון הכי מנוגד לאינטואיציה.

בית ספר מצליח באמת

רוצה שהתלמיד:

יסיים את לימודיו.

בית חולים מצליח באמת

אינו רוצה שהחולה:

יישאר מאושפז לנצח.

הורה מצליח באמת

אינו רוצה שילדו:

לעולם לא יוכל לעזוב את הבית.

ובאותו אופן,

מוסד קהילתי בריא באמת

אינו צריך לראות ב:

״המאמינים תמיד זקוקים לנו״

את מדד ההצלחה הגבוה ביותר שלו.

אלא צריך לטפח בהדרגה:

אנשים שמסוגלים להבחין,

אנשים שמסוגלים לשרת,

אנשים שמסוגלים לשאת אחריות,

אנשים שמסוגלים להוביל אחרים,

ואנשים שגם בלי שמערכת תפקח עליהם

עדיין נשארים נאמנים לישוע.

---

32. אז מהו בעצם סוף הבשלות?

לא:

חוסר יכולת לחטוא.

לא:

אובדן החירות.

ולא:

הפיכת כולם למכונות שמסוגלות לבחור רק בתשובה הנכונה.

בשלות אמיתית אולי נראית דווקא כך:

גם כאשר יש חירות,

עדיין בוחרים לאהוב.

גם כאשר אף אחד אינו מפקח,

עדיין נשארים ישרים.

גם כאשר אין איום משפטי,

עדיין לא רוצים לפגוע באחר.

גם כאשר יש כוח,

עדיין בוחרים לשרת.

גם כאשר אפשר לבגוד,

עדיין בוחרים בנאמנות.

זה סוג האדם שבאמת מתאים לעולם נצחי.

---

33. זה גם מסביר למה ״עוד יותר חוקים״ אינם התשובה הגבוהה ביותר לביטחון נצחי

אם העולם הנצחי בטוח רק מפני:

שכולם נעולים,

כל הבחירות בוטלו,

וכל אפשרות לטעות נמחקה כמו פונקציה מתוכנה,

אז אפשר כמובן ליצור סוג של:

ביטחון מכני.

אבל יחסו של אלוהים לאדם במקרא

אינו רק:

אדון ומכונה.

אלא:

אב ובנים,

חתן וכלה,

מלך ועבדים נאמנים,

אלוהים ועמו.

הערך של היחסים האלה

קשור ל:

אהבה אמיתית,

נאמנות,

ובחירה.

---

34. השמים החדשים והארץ החדשה הם ״משפחה בוגרת״

כאשר חוזרים עכשיו לשני הפרקים האחרונים של ההתגלות,

התמונה נעשית מעניינת מאוד.

אלוהים שוכן עם בני האדם.

הוא מוחה את דמעותיהם.

מי החיים יוצאים מכס האלוהים והשה.

עץ החיים מספק חיים.

עבדי אלוהים משרתים אותו.

הם רואים את פניו.

שמו כתוב על מצחם.

והם מולכים לעולמי עולמים.

זה אינו:

בית כלא בעל המשמעת המחמירה ביותר.

וגם אינו:

קהילה בעלת התקנון הדתי הארוך ביותר.

זה דומה יותר ל:

אלוהים שסוף סוף קיבל משפחה בוגרת.

---

35. משפחה בוגרת אינה משפחה ללא אב

לכן כאשר אומרים שהשמים החדשים והארץ החדשה:

״אינם תלויים בהמון מוסדות״,

אין פירוש הדבר:

שאלוהים חדל למלוך.

להפך.

כס האלוהים והשה עדיין נמצא שם.

העניין אינו:

שסמכות נעלמה.

אלא:

שהסמכות כבר אינה זקוקה למנגנון חיצוני עצום כדי לייצר נאמנות.

ילדים בוגרים אינם צריכים לדחות את אביהם

כדי להוכיח שהם בוגרים.

להפך.

מפני שהם באמת מבינים אותו,

הם אוהבים אותו בחופשיות.

---

36. וגם לא כולם נעשים זהים לחלוטין

גם בשמים החדשים ובארץ החדשה עדיין מופיעים:

גויים,

מלכים,

עבדים,

עיר קדושה,

וחיים של הגויים מחוץ לעיר.

לפחות לפי פני הטקסט,

זה אינו עולם שבו כל ההבדלים נמחקו.

לכן בשלות אינה אומרת:

שכולם מאבדים את הייחוד שלהם,

שאין תפקידים,

שאין אחריות,

או שאין ממשל.

להפך.

בשלות אמיתית אולי אומרת:

יש הבדלים,

אבל אין צורך במאבק כדי לשמור עליהם.

יש סמכות,

אבל אין צורך בשליטה כדי להוכיח אותה.

יש חירות,

אבל אין צורך בחטא כדי להוכיח אותה.

---

37. לכן אלף השנים נעשים לגשר האחרון החשוב לפני השמים החדשים והארץ החדשה

לפי המודל של שיאו־יאנג,

האנושות של היום רגילה מאוד ל:

מדינות,

חוקים,

הון,

דת,

זרמים,

חברות,

מעמדות,

מינהל,

ומרכזי כוח.

גם נוצרים עלולים לדמיין את מלכות אלוהים פשוט כ:

מערכת טובה ומושלמת יותר.

אבל ייתכן שאלף השנים הם בדיוק התקופה שבה לומדים מחדש.

השאלה אינה:

״איך בונים אימפריה דתית חזקה יותר?״

אלא:

כיצד נראים חיים בוגרים וממשל כאשר המשיח באמת מולך, ויש פחות צורך במוסדות?

---

38. גם תקופת הקהילה אינה צריכה לראות את עצמה כגרסה הסופית של מלכות אלוהים

זה המקום שבו הקהילה של היום צריכה לשמור במיוחד על ענווה.

לנצרות יש כבר:

אלפיים שנות היסטוריה,

בתי מדרש תיאולוגיים,

זרמים,

חוקי קהילה,

ליטורגיה,

מערכות תיאולוגיות,

ומוסדות גדולים.

יש בתוך כל אלה הישגים יקרים מאוד.

אבל הם עדיין אינם:

הגרסה הסופית של מלכות אלוהים.

אם משה אינו רשאי להפוך את מערכת סיני ליעד הנצחי,

גם הקהילה של היום אינה יכולה להפוך את:

הזרם שלה,

מערכת הפסטור הראשי שלה,

צורת האספה שלה,

המסגרת התיאולוגית שלה,

וצורת הפולחן שלה

לתבנית נצחית.

---

39. הקהילה אינה היעד הסופי

הקהילה חשובה מאוד.

אבל:

חשוב אינו שווה לסופי.

כמו:

תורת משה חשובה,

אך אינה היעד.

המשכן חשוב,

אך אינו היעד.

המקדש חשוב,

אך בסוף ההתגלות אפילו נאמר:

שאין מקדש בעיר.

אם אפילו למקדש עצמו יש יום שבו שליחותו מושלמת,

למה מוסדות הקהילה של היום צריכים להניח:

שהם מוכרחים להתקיים לנצח?

---

40. בסוף נשאר רק מרכז אחד

בשלב הזה השאלה כבר אינה:

האם עשרת הדיברות חשובים.

גם לא:

האם רועים חשובים.

ואפילו לא:

האם מוסדות קהילתיים מועילים.

אפשר לענות על כל אלה:

כן, הם חשובים ויכולים להיות מועילים.

אבל הם אינם המרכז.

משה אינו המרכז.

המוסד אינו המרכז.

הקהילה אינה המרכז.

הרועה אינו המרכז.

הזרם אינו המרכז.

אפילו העיר ירושלים החדשה עצמה אינה המרכז.

במרכז התמונה האחרונה של ההתגלות עדיין נמצאים:

אלוהים והשה.

---

41. ישוע המשיח לבדו

לכן המאמר הזה אינו מנסה ליצור סיסמה חדשה:

״מי שאין לו מוסדות הוא רוחני יותר.״

כי אז גם זה יהפוך לעוד כלל.

הכיוון האמיתי הוא:

כאשר מוסד נחוץ,

אפשר להשתמש בו.

כאשר אינו נחוץ,

אפשר גם להניח אותו.

אם הקהילה עוזרת לאדם,

השתמש בקהילה.

אם הרועה עוזר,

כבד את הרועה.

אם למסורת יש חכמה,

למד מן המסורת.

אבל לעולם אל תשכח:

כל אלה הם:

קביים וכלים שעוזרים לאדם להגיע אל ישוע.

ולא:

ישוע קיים כדי לתת לגיטימציה לכל המוסדות האלה.

---

סיכום | אלוהים אינו משלים בסוף את המוסד — אלא את החיים

מבראשית אל משה,

ממשה אל ישוע,

מתקופת הקהילה אל אלף השנים,

ומאלף השנים אל השמים החדשים והארץ החדשה,

ייתכן שכל סיפור המקרא אינו:

אלוהים שמפרסם שוב ושוב מוסדות טובים יותר.

אלא יותר:

אלוהים שמוביל את האדם שוב ושוב אל בשלות.

ילדים קטנים זקוקים להרבה הגנה.

תלמידי יסודי זקוקים להרבה כללים.

מתבגרים מתחילים ללמוד כיצד להבחין.

מבוגרים צריכים לשאת אחריות.

ובני משפחה בוגרים אינם זקוקים לכך שהוריהם יעמדו מעליהם בכל יום עם ספר חוקים

כדי לדעת שאסור לפגוע במשפחה שלהם.

באותו אופן,

ייתכן שמה שאלוהים רוצה בסופו של דבר אינו:

קבוצה של ״תינוקות רוחניים ענקיים״ שיודעים היטב לציית למערכת דתית.

אלא משפחה של אנשים ש:

באמת מכירים אותו,

אוהבים אותו בחופשיות,

מוכנים לאהוב אחרים,

יכולים לשאת סמכות,

ונשארים נאמנים גם כאשר איש אינו משגיח עליהם.

יוחנן המטביל היה מוכן לתת לתלמידיו לעזוב אותו.

פאולוס היה מוכן לעזוב קהילות שהוא עצמו הקים.

וישוע עצמו, לאחר שהוביל את תלמידיו במשך כמה שנים,

נתן להם להתחיל לשאת את המשימה.

מנהיג שבאמת שייך לאלוהים

אינו מוכיח:

״לעולם לא תוכלו לחיות בלעדיי.״

אלא מסוגל יום אחד לומר בביטחון:

״גם אם לא אהיה לידכם, עדיין תדעו כיצד ללכת אחרי ישוע.״

אולי זו בדיוק הסיבה שהעולם האחרון של ההתגלות נראה:

כה שקט,

כה חופשי,

ובכל זאת כה מסודר.

לא מפני שאלוהים סוף סוף כתב:

את ספר החוקים העבה ביותר בתולדות היקום.

אלא מפני:

שאלוהים סוף סוף קיבל משפחה בוגרת.

השמים החדשים והארץ החדשה אינם העולם בעל המוסדות המושלמים ביותר, אלא העולם בעל החיים הבוגרים ביותר.

ובמרכז כל זה

לא נמצאים:

התורה,

המוסדות,

הקהילה,

או הרועים.

אלא:

ישוע המשיח לבדו.