האם נוצרים אינם צריכים לשמור את תורת משה? ומהו מעמדם של עשרת הדיברות בברית החדשה?

מ״גן הילדים״ של בראשית ו״בית הספר היסודי״ של תורת משה, דרך ״לימודים בחו״ל והתמחות״ באלף השנים, ועד ״סיום הלימודים״ בשמים החדשים ובארץ החדשה

---

לקוראים יהודים ולמאמינים בתחילת דרכם | כמה מונחי מפתח, אפשר לדלג

המאמר הזה עוסק בעיקר בשאלה שקל מאוד לצמצם ל:

״צריך לשמור / לא צריך לשמור״.

מהו בעצם מעמדם של עשרת הדיברות בברית החדשה?

האם הם עדיין תורה שהנוצרים חייבים לקיים?

התשובה של שיאו־יאנג ברורה מאוד:

נוצרים בברית החדשה אינם צריכים ״לשמור את עשרת הדיברות״.

אבל אין פירוש הדבר כלל:

שעשרת הדיברות אינם חשובים.

כדי להבין כיצד שני המשפטים האלה יכולים להיות נכונים יחד,

צריך קודם להבין את:

התפקיד,

המטרה,

והמקום ההיסטורי

של עשרת הדיברות.

חמשת חומשי תורה / התורה (Torah / תורה)

בדרך כלל הכוונה לחמשת הספרים מבראשית ועד דברים.

במסורת היהודית הם נקראים:

התורה.

עשרת הדיברות

מופיעים בעיקר בשמות כ׳ ובדברים ה׳.

הם חלק מרכזי מאוד מברית סיני וכוללים בין היתר:

לא לעבוד אלוהים אחרים…

לשמור את השבת…

לא להעיד עדות שקר…

ועוד.

תורת משה

מלבד עשרת הדיברות, היא כוללת גם מערכות רבות הקשורות לישראל:

קורבנות,

כהונה,

טהרה,

מאכלים,

מועדים,

אדמה,

משפט,

וחיי החברה.

שיאו־יאנג מבין את תורת משה כ:

מערכת חינוך חשובה מאוד שאלוהים נתן בהיסטוריה האנושית, אך בעלת תפקיד של שלב מסוים.

הברית החדשה / תקופת הברית החדשה

במאמר הזה ״הברית החדשה״ אינה מתייחסת רק לספרי הברית החדשה,

אלא גם ליחסי הברית החדשה שנפתחו בעקבות:

ביאתו של ישוע המשיח,

מותו,

ותחייתו.

נוצרים אינם נעשים עוד לעמו של אלוהים באמצעות ברית משה,

אלא באים אל אלוהים:

בישוע המשיח.

מילוי התורה

במתי ה׳ ישוע אומר שלא בא לבטל את התורה ואת הנביאים, אלא למלא.

למסורות נוצריות שונות יש הסברים שונים למשמעות ״למלא״.

שיאו־יאנג אינו מבין זאת כך:

ישוע רק פירש מחדש מעט את עשרת הדיברות ואז מסר אותם לקהילה כדי שתמשיך לשמור אותם.

לפי שיאו־יאנג:

ישוע הביא את התורה אל המטרה שאליה היא נועדה מלכתחילה.

---

הערת תרגום:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. ייתכן שבתרגום לעברית נפלו טעויות, אי־דיוקים או הבדלי ניסוח. במקרה של הבדל במשמעות, המשמעות של המקור הסיני היא הקובעת.

---

1. האם עדיין צריך לשמור את עשרת הדיברות? נוצרים רבים למעשה מעולם לא ענו באמת על השאלה הזאת

כאשר מדברים כיום על עשרת הדיברות,

בקרב נוצרים מופיעות בדרך כלל כמה תגובות.

מיעוט סבור באופן ישיר יותר:

עשרת הדיברות עדיין הם חוק מוסרי שהנוצרים בברית החדשה חייבים לקיים.

לכן:

עדיין צריך לשמור ״לא תרצח״,

עדיין צריך לשמור ״לא תנאף״,

וגם את השבת צריך להמשיך לקיים בצורה כלשהי.

גישה נפוצה יותר היא:

להכיר בכך שהנוצרים כבר אינם תחת תורת משה,

אבל לפרש מחדש את עשרת הדיברות כ:

״עשרת הדיברות בגרסה נוצרית״.

לדוגמה:

השבת הופכת ליום ראשון, יום האדון.

״לא תרצח״ הופך לאהבת איש את רעהו.

״לא תנאף״ הופך לאיסור צפייה בפורנוגרפיה.

וכל התורה מצטמצמת לבסוף ל:

אהבת אלוהים

ואהבת הזולת.

כלפי חוץ נראה כאילו כבר יצאנו מתורת משה.

אבל המבנה הבסיסי עדיין נשאר:

הנוצרים זקוקים למערכת חדשה של עשרת דיברות.

שיאו־יאנג סבור ששתי הגישות עדיין לא עונות באמת על השאלה:

לשם מה בכלל ניתנה התורה?

2. כדי להבין את מקום עשרת הדיברות בברית החדשה, צריך קודם לשאול: למה אלוהים נתן אותם?

עשרת הדיברות לא הופיעו בחלל ריק.

הם הופיעו בתוך היסטוריה מסוימת.

לפני עשרת הדיברות,

לאברהם לא היו שני לוחות אבן.

לנח לא הייתה מערכת מלאה של תורת משה.

ולאדם הראשון לא היה בגן עדן ספר:

״תנ״ך + הברית החדשה״.

לכן אם רק שואלים:

״האם עשרת הדיברות תקפים לנצח?״

קל מאוד לפספס שאלה בסיסית יותר:

באיזה שלב של ההיסטוריה אלוהים נתן אותם לבני האדם?

שיאו־יאנג סבור שאפשר לראות את כל תולדות הישועה כמערכת חינוך:

שמתקדמת בהדרגה לעבר בשלות.

---

3. תקופת בראשית דומה מאוד ל״גן ילדים״

עולם בראשית מיוחד מאוד.

באותו זמן עדיין לא הייתה מערכת מלאה של:

התנ״ך,

תורת משה,

או הברית החדשה.

כיצד אנשים הכירו את אלוהים?

אלוהים לעיתים קרובות:

נגלה ישירות,

דיבר ישירות,

הוביל ישירות,

הזהיר ישירות,

והתערב ישירות בחיי האדם.

כך עם אדם.

כך עם נח.

כך עם אברהם.

וכך גם עם יצחק ויעקב.

שיאו־יאנג משווה את השלב הזה ל:

גן ילדים.

הורים לילד קטן בגן אינם נותנים לו רק ספר בן שלוש מאות עמודים של חוקי הבית ואומרים:

״תלמד לבד ותעשה כך מעכשיו.״

בדרך כלל הם:

מחזיקים לו את היד,

מזכירים לו,

עוצרים אותו,

מלווים אותו,

ומלמדים אותו ישירות.

לכן העובדה שאלוהים מתערב ישירות פעמים רבות בבראשית

אינה בהכרח אומרת:

שהאנשים בתקופה ההיא היו בוגרים יותר.

ייתכן שזה דווקא דומה ל:

הורים שעדיין צריכים להיות קרובים מאוד לילד קטן.

ויוסף יכול להיחשב כתלמיד מצטיין במיוחד של ״תקופת גן הילדים״ הזאת.

שיאו־יאנג סבור שאחד הדברים המיוחדים בו הוא:

כמעט שלא מתואר שהוא ראה את אלוהים ישירות כפי שחלק מאבותיו ראו,

ובכל זאת הוא חי חיים הקרובים מאוד ל:

דמותו וצלמו של בן־האדם.

לכן יוסף דומה למי שלמד מוקדם מאוד, עם מעט יחסית ״מעקות חיצוניים״:

נאמנות,

שליטה עצמית,

סליחה,

ושימוש נכון בכוח.

---

4. תורת משה דומה ל״בית ספר יסודי״

עם משה הדברים מתחילים להשתנות.

אלוהים לוקח עקרונות רבים ו:

כותב אותם,

ממסד אותם,

ומפרט אותם.

האדם מתחיל לדעת בבירור:

מה מותר,

ומה אסור.

עשרת הדיברות הם אחד מחומרי הלימוד הבסיסיים החשובים ביותר בשלב הזה.

לא תרצח.

לא תנאף.

לא תגנוב.

לא תענה ברעך עד שקר.

לא תחמוד.

זה דומה ל:

בית ספר יסודי.

מה שתלמיד יסודי זקוק לו בדרך כלל אינו פילוסופיה מסובכת מאוד,

אלא:

גבולות ברורים,

כללים,

טוב ורע,

ותוצאות.

לכן שיאו־יאנג אינו חושב שעשרת הדיברות הם ״נחותים״.

להפך:

הם חשובים מאוד.

אבל:

חשוב אינו אומר שצריך להישאר לנצח באותו שלב חינוכי.

ודניאל יכול להיחשב לתלמיד מצטיין טיפוסי מאוד של ״תקופת בית הספר היסודי״.

הוא חי בתוך בבל והאימפריה הפרסית,

ובכל זאת המשיך:

לעבוד את אלוהים,

לשמור טהרה,

לא להתפשר עם עבודת אלילים,

ולא לאפשר לאימפריה להגדיר אותו מחדש.

שיאו־יאנג סבור שדניאל מראה היטב:

כאשר תורת משה באמת נכנסת אל החיים,

היא יכולה לעצב אדם יציב מאוד, נאמן, ומסוגל להישאר שייך לאלוהים גם בלב אימפריה אלילית.

5. חיבור וחיסור של בית הספר היסודי חשובים מאוד — אבל תלמיד תיכון לא צריך לחזור לכיתה א׳

זה אחד המשלים החשובים ביותר להבנת עשרת הדיברות.

כאשר אדם מגיע לתיכון,

הוא אינו אומר:

״אני כבר לא תלמיד יסודי, ולכן 1+1 כבר לא שווה 2.״

כמובן שלא.

מה שלמד בבית הספר היסודי:

קריאה,

חשבון,

ידע בסיסי

עדיין חשוב מאוד.

אבל הדברים האלה כבר נעשו:

בסיס שהופנם.

תלמיד תיכון אינו צריך לחזור בכל יום לכיתה א׳,

לעמוד מחדש בתור,

ולשנן מחדש:

אחד ועוד אחד שווה שתיים.

לכן:

תיכון אינו יכול לשכוח את בית הספר היסודי, אבל אין פירוש הדבר שהוא חייב לחזור אליו.

שיאו־יאנג סבור שמעמדם של עשרת הדיברות בברית החדשה דומה מאוד לכך.

---

6. מדוע נוצרים בברית החדשה אינם צריכים ״לשמור את עשרת הדיברות״?

כאן צריך לדבר בצורה ברורה מאוד.

שיאו־יאנג אינו אומר:

שעשרת הדיברות הם רק חומר היסטורי.

והוא אינו אומר:

שמותר עכשיו לרצוח, לגנוב או לנאוף.

הוא אומר:

נוצרים בברית החדשה אינם צריכים לראות בעשרת הדיברות של ברית סיני את החוק הישיר שמנהל אותם.

זה שונה לחלוטין מן המשפט:

״עשרת הדיברות אינם חשובים.״

עשרת הדיברות חשובים מאוד,

מפני שהם מראים כיצד אלוהים חינך את האנושות בעקרונות הבסיסיים ביותר של:

נאמנות,

עבודת אלוהים,

יחסים,

יושר,

תאווה,

וסדר.

אבל חשיבותם אינה אומרת שהאנושות חייבת להישאר לנצח ברמה:

״אני לא עושה את זה כי כך כתוב על לוחות האבן.״

---

7. אחת הבעיות הגדולות של נוצרים רבים היא שהם משווים בין ״חשוב״ לבין ״חייבים להמשיך לשמור״

זו חשיבה מאוד שחור־לבן.

אם עשרת הדיברות חשובים,

אז:

חייבים לשמור אותם.

אם לא חייבים לשמור אותם,

אז:

אין להם יותר משמעות.

שיאו־יאנג סבור שהדברים אינם כך.

מדובר בשאלה של:

שלב.

תוכנית הלימודים של בית הספר היסודי חשובה מאוד.

אבל אין צורך להישאר בבית ספר יסודי כל החיים.

באותו אופן:

תורת משה חשובה מאוד.

אבל חשיבותה אינה מחייבת שנוצרים בברית החדשה עדיין חיים תחת מערכת החוק של משה.

---

8. פאולוס אפילו מתאר את התורה כ״אומן״ שהוביל אל המשיח

גלטים ג׳ נותן רמז חשוב מאוד.

פאולוס מתאר את התורה כ:

מחנך שהוביל אל המשיח.

כלומר:

התורה עצמה אינה:

היעד הסופי.

יש לה תפקידים של:

חינוך,

הגנה,

והובלה.

אבל כאשר אדם באמת בא אל המשיח,

היחסים כבר משתנים.

זה דומה מאוד ל:

מורה בבית ספר יסודי שמביא את הילד לשלב הבא.

הילד צריך להודות למורה.

לא לזלזל בו.

אבל לכבד באמת את המורה

אין פירושו:

לסרב לסיים את הלימודים.

---

9. הברית החדשה דומה יותר ל״תיכון״: כבר לא שואלים רק אם הפרת כלל, אלא מתחילים לשאול מה קורה בלב

עם ישוע עומק החינוך משתנה בבירור.

לדוגמה:

תורת משה אומרת:

לא תרצח.

אבל ישוע הולך עמוק יותר ומטפל ב:

כעס,

שנאה,

ובוז.

תורת משה אומרת:

לא תנאף.

אבל ישוע הולך עמוק יותר ומטפל ב:

עיניים,

תאווה,

והלב.

אין פירוש הדבר:

״עשרת הדיברות הישנים בוטלו ועכשיו קיבלנו עשרה חדשים.״

אלא:

המעבר הוא מן ההתנהגות החיצונית אל החיים הפנימיים.

מורה בבית ספר יסודי יכול לומר קודם:

״אסור להרביץ לתלמיד אחר.״

בשלב בוגר יותר צריך כבר לשאול:

למה אתה שונא אותו?

זה הכיוון שאליו ישוע מוביל.

ופאולוס יכול להיחשב לתלמיד מצטיין טיפוסי מאוד של ״תקופת התיכון״ הזאת.

הוא לא רק שמר על כללים חיצוניים,

אלא למד יותר ויותר:

לוותר על עצמו,

לוותר על זכויות,

לסבול למען המשיח,

וללכת אחרי ישוע בחירות בתוך החסד.

שיאו־יאנג סבור שפאולוס מראה היטב:

מה שהברית החדשה באמת רוצה לעצב אינו רק:

״אדם ששומר כללים״,

אלא:

אדם שחייו הפנימיים משתנים באמצעות המשיח.

---

10. לכן ישוע לא רק ״פירש מחדש את עשרת הדיברות״

מפני שאם ישוע רק:

פירש מחדש את עשרת הדיברות,

אז הברית החדשה נעשית פשוט:

גרסה קשה יותר של עשרת הדיברות.

פעם:

לא תרצח.

עכשיו:

אפילו אסור לכעוס.

פעם:

לא תנאף.

עכשיו:

אפילו מחשבה מינית אסורה.

במקרה כזה הנוצרי פשוט עבר:

מחוק שקל יותר לשמור

אל:

חוק שקשה הרבה יותר לשמור.

ואם כך,

האדם נעשה אפילו פחות חופשי.

שיאו־יאנג סבור שישוע לא הפך:

את כללי בית הספר היסודי לכללי בית ספר יסודי קשים במיוחד.

אלא:

הוא מעביר את האדם מהישענות על כללים חיצוניים אל בשלות אמיתית של החיים.

11. גם ״אהבת אלוהים ואהבת הזולת״ אינן צריכות להפוך למערכת חדשה של חוקי קהילה

ישוע מסכם את התורה ב:

אהבת אלוהים

ואהבת הזולת.

זה כמובן מרכזי מאוד.

אבל גם את שני המשפטים האלה בני אדם יכולים להפוך שוב למערכת.

לדוגמה:

״אתה צריך לאהוב אנשים.״

ואז מתחילים לקבוע:

חמש־עשרה פעולות שחייבים לעשות כדי להוכיח אהבה.

״אתה צריך לאהוב את אלוהים.״

ואז מתחילים לקבוע:

כמה פעמים בשבוע חייבים להגיע לאספה,

כמה חייבים לתת,

באילו פעילויות חייבים להשתתף,

וכמה זמן לפחות חייבים לקרוא ולהתפלל בכל יום.

ולבסוף חוזרים שוב אל:

כללים חיצוניים.

שיאו־יאנג סבור שאהבה בוגרת באמת אינה:

״הכלל דורש ממני לאהוב, ולכן אני מכריח את עצמי לאהוב.״

אלא:

בתוך ישוע המשיח החיים נעשים בהדרגה כאלה שאוהבים את אלוהים ואת בני האדם באופן טבעי יותר.

---

12. מלכות השמים דומה יותר למשפחה גדולה מאשר לבית ספר שקירותיו מכוסים לנצח בחוקים

דמיינו בית שבו כל הילדים בני:

שלוש או ארבע.

ההורים צריכים אולי לקבוע המון כללים:

אסור לשחק באש.

אסור לצאת החוצה לבד.

אסור להרביץ לאח הקטן.

אסור לקחת דברים של אחרים.

באיזו שעה הולכים לישון.

ומה עושים לפני האוכל.

זה נורמלי.

כי הילדים עדיין קטנים.

אבל אם כל הילדים כבר בני:

שלושים וחמש,

ארבעים,

והבית עדיין חייב להדביק על הקירות:

״אסור לרצוח בני משפחה.״

״אסור לגנוב כסף מאחיך.״

״אסור לנאוף עם אשת אחיך.״

״אסור לשקר להורים.״

המשפחה הזאת לא תיראה:

בוגרת במיוחד.

להפך,

אנשים ישאלו:

למה המשפחה עדיין זקוקה לחוקים כאלה כדי להתקיים?

---

13. ככל שבני המשפחה בוגרים יותר, כך הם זקוקים פחות לכללים חיצוניים כדי לשמור על יחסים בסיסיים

אין פירוש הדבר שמשפחה בוגרת:

חסרת סדר.

וגם לא:

שאין טוב ורע.

אלא:

אדם בוגר באמת אינו זקוק לכך שמישהו יעמוד לידו כל הזמן.

הוא לא גונב מבני משפחתו

לא מפני שעל הקיר כתוב:

״לא תגנוב.״

אלא מפני:

שהוא פשוט אינו רוצה לגנוב.

הוא לא פוגע בבני משפחתו

לא מפני:

שהוא מפחד להפר את חוקי הבית.

אלא מפני:

שהוא אוהב אותם.

לכן שיאו־יאנג סבור:

ככל שקבוצה זקוקה ליותר כללים חיצוניים כדי לשמור על סדר בסיסי, כך הדבר עשוי דווקא לחשוף את חוסר הבשלות שלה.

14. לכן תורת משה היא שלב מעבר חשוב מאוד

תורת משה אינה:

טעות.

ואינה:

מיותרת.

אלא:

שלב מעבר.

באמצעות תורת משה,

אלוהים קודם הציב מול האדם בצורה ברורה:

טוב ורע,

קדושה,

עבודת אלוהים,

סדר,

ותוצאות החטא.

אבל המטרה אינה:

שהאנושות תחיה לנצח עם ספר חוקים ביד.

אלא להכין אותה ליום שבו תיכנס אל:

רוח הקודש,

החסד,

והחיים הפנימיים שהמשיח מביא.

---

15. אבל גם הקהילה של היום לא צריכה למהר לחשוב: משה היה רק מעבר — ואנחנו כבר היעד הסופי

כאן שיאו־יאנג סבור שהקהילות של ימינו צריכות לבחון את עצמן.

קל מאוד לנוצרים להביט בתנ״ך ולומר:

״כל אלה היו צללים.״

״כל אלה היו רק הכנה.״

״עכשיו אנחנו כבר בברית החדשה.״

המשפטים האלה אינם לגמרי שגויים.

אבל השאלה היא:

למה נוצרים מניחים באופן טבעי שצורת הקהילה של היום היא כבר הגרסה הסופית של מלכות אלוהים?

אם מערכת משה לא הייתה היעד הסופי,

גם:

זרמים,

מערכת של ״פסטור ראשי״,

מבנה יום ראשון,

מערכות תיאולוגיות,

צורות פולחן,

והנהלה קהילתית

אינן יכולות להניח שהן הסוף הנצחי.

16. לפי המודל של שיאו־יאנג, גם תקופת הקהילה עצמה היא ״שלב מעבר״

אם ממשיכים במשל החינוכי,

תקופת הברית החדשה / הקהילה של היום

דומה יותר ל:

תיכון.

זה כבר מתקדם הרבה יותר מ:

גן ילדים

ובית ספר יסודי.

אבל:

תיכון עדיין אינו סיום הלימודים.

לכן שיאו־יאנג סבור שתפקידה של הקהילה אינו:

לבנות מערכת שאינה משתנה לעולם, גם בשמים החדשים ובארץ החדשה.

הקהילה דומה יותר ל:

שלב הכשרה.

היא עוזרת לאדם:

להכיר את ישוע,

ללמוד אמת,

ללמוד הבחנה,

להתאמן באהבה,

להכיר את רוח הקודש,

ולהתבגר בתוך החסד.

---

17. הבעיה היא שקהילות רבות פשוט החליפו את ״תורת משה״ ב״חוקי קהילה״

בפה אומרים:

״אנחנו לא תחת התורה.״

אבל בחיים זה עלול להפוך ל:

ביום ראשון חייבים לעשות כך.

חייבים לתת סכום מסוים.

חייבים לחגוג מועד מסוים בדרך מסוימת.

טבילה חייבת להתבצע על ידי אדם מסוים.

שירות חייב לעבור אישור של רמה מסוימת של הנהגה.

עדיף לא לערער על דברי הפסטור הראשי.

במצב כזה,

ייתכן שמה שבאמת קרה הוא רק:

תורת משה יצאה,

ומערכת הקהילה נכנסה במקומה.

לוחות האבן הוחלפו ב:

תקנון קהילתי.

מערכת הכהונה הוחלפה ב:

מערכת אנשי דת מודרנית.

חוקי השבת הוחלפו ב:

חוקי יום ראשון.

שיאו־יאנג סבור שגם זה עדיין אינו נכנס במלואו אל:

הבשלות שהברית החדשה באמת מבקשת להביא.

---

18. נוצרים בברית החדשה לא רק שאינם צריכים לשמור את עשרת הדיברות — הם גם אינם צריכים להפוך את חוקי הקהילה לאמת

גם כאן צריך למנוע אי־הבנה.

שיאו־יאנג אינו אומר:

שלקהילה אסור שתהיה מערכת.

קבוצה של אלפים, מאות ואפילו עשרות אנשים

זקוקה כמובן ל:

זמנים,

חלוקת תפקידים,

כספים,

סדר,

ואנשים אחראים.

הבעיה היא:

מערכת היא כלי, לא אמת.

העובדה שמשהו מועיל

אינה אומרת:

שאלוהים קבע אותו לנצח.

לכן אל תהפוך:

״כך עושים בקהילה שלנו״

ישירות ל:

״כך אלוהים דורש מכל הנוצרים לעשות.״

19. אספה ביום ראשון יכולה להיות דבר טוב מאוד — אבל יום ראשון עצמו אינו אמת

להתאסף כדי:

לעבוד את אלוהים,

להתחבר,

ללמוד,

ולחזק זה את זה

יכול להיות דבר בעל ערך רב.

אבל שיאו־יאנג אינו חושב:

שכניסה לכנסייה בכל יום ראשון לפי דפוס קבוע היא ״חוק שבת חדש״ שהברית החדשה פרסמה מחדש.

נוצרי בוגר יכול:

לאהוב להתאסף ביום ראשון.

והוא יכול גם, בגלל:

עבודה,

שירות,

נסיעה,

או סיבות אחרות,

לא להשתתף בכל פעם באותו מבנה קבוע.

השאלה האמיתית אינה:

״האם סימנת נוכחות ביום ראשון?״

אלא:

האם החיים באמת חיים בתוך המשיח?

---

20. גם מעשר אינו צריך להפוך מחדש לחוק של הברית החדשה

למערכת המעשר בתנ״ך יש רקע מאוד מסוים של:

ישראל,

לויים,

אדמה,

מקדש,

ומועדים.

שיאו־יאנג אינו חושב:

שהברית החדשה פרסמה מחדש ״10% קבועים מן ההכנסה״ כחוק המחייב את כל הנוצרים.

אין פירוש הדבר:

שנוצרים אינם צריכים לתת.

להפך:

הנתינה יכולה להיכנס לרמה בוגרת יותר של:

רצון חופשי,

אהבה,

שמחה,

וסיפוק צרכים.

אדם אחד יכול לתת:

1%.

ואחר יכול לתת:

90%.

השאלה אינה:

האם הגעת לקו החוקי.

אלא:

כיצד אתה משתמש במשאבים שאלוהים נתן לך.

21. גם חג המולד אינו צריך להיות מורם למרכז האמונה

לזכור את לידת ישוע

יכול להיות דבר טוב מאוד.

מפגש משפחתי,

שירים,

ושיתוף הבשורה

יכולים להיות בעלי משמעות רבה.

אבל:

חג המולד אינו מרכז הישועה הנוצרית.

אם חוגגים,

איך חוגגים,

ובאיזה יום חוגגים,

אינם צריכים להפוך ל:

האמת עצמה.

אם נוצרי נותן חשיבות עצומה ל:

צורת חג המולד,

אבל אינו באמת מכיר:

את ישוע,

ובמיוחד את העובדה שישוע עתיד לשוב בענני הכבוד,

הסדר כבר התהפך.

---

22. גם ״פסטור ראשי״ אינו מרכז הכרחי של אמונת הברית החדשה

פסטור ראשי יכול להיות:

תפקיד ניהולי ופסטורלי מועיל.

אבל מרכז הברית החדשה מעולם אינו:

הפסטור הראשי.

שיאו־יאנג גם אינו חושב:

שנוצרי חייב לעבור דרך פסטור ראשי קבוע כדי לבוא אל אלוהים באופן תקין.

באותה צורה,

הברית החדשה גם אינה קובעת באופן מפורש חוק אוניברסלי שלפיו:

רק פסטור ראשי

או רק איש דת

רשאי להטביל.

קהילה יכולה לצורך סדר:

לקבוע מי אחראי על הטבילה.

אבל הסדר האנושי:

אינו אמת נצחית.

אחרת הוא עלול להפוך למעין מערכת כהונתית חדשה, ואף לרוח פרושית.

23. מערכת קהילתית מועילה במיוחד למאמינים חדשים ולמי שעדיין אינם בשלים

כאן צריך לשמור על איזון.

מערכת אינה האויב.

לאדם שזה עתה האמין,

דברים קבועים כמו:

אספות,

לימוד בסיסי,

קהילה,

תזכורות,

ומסגרות שירות

יכולים לעזור מאוד.

זה דומה לתלמיד חדש שזקוק ל:

מערכת שעות,

מורה,

שיעורי בית,

וכללים.

הבעיה אינה:

שיש מערכת שעות.

הבעיה היא:

שאדם אינו יודע ללמוד כלל כאשר אין מערכת שעות.

---

24. אם אדם מאמין עשרות שנים ועדיין יכול לחיות רק באמצעות מערכת קבועה — כדאי לעצור ולחשוב

אדם שמאמין:

עשרים שנה,

שלושים שנה,

ארבעים שנה,

ואולי עדיין יודע לשאול רק:

״הפסטור מרשה?״

״מה הקהילה קבעה?״

״אסור להחסיר יום ראשון!״

״האם נתתי בדיוק 10%?״

״האם הקהילה אמרה שמותר לעשות את זה?״

לפי שיאו־יאנג,

כדאי לעצור ולחשוב.

לא על:

כמה שנות קהילה יש לו.

אלא:

האם חייו באמת התבגרו?

25. כבר בתקופת השליחים היו אנשים שהאמינו זמן רב ועדיין יכלו לשתות רק חלב

האיגרת אל העברים מוכיחה אנשים מסוימים:

לפי משך הזמן,

כבר הייתם אמורים להיות מסוגלים ללמד אחרים.

אבל במקום זאת,

אתם עדיין צריכים ללמוד מחדש את הדברים הבסיסיים ביותר.

אתם מסוגלים רק:

לשתות חלב,

ולא:

לאכול מזון מוצק.

גם פאולוס השתמש בתמונה דומה כלפי הקורינתים.

זה חשוב מאוד.

כי:

זמן ארוך באמונה אינו שווה לבשלות.

זה טבעי שמאמין חדש זקוק להרבה כללים חיצוניים.

אבל אדם שמאמין עשרות שנים

ועדיין יכול להתנהל רק כאשר כללים חיצוניים מחזיקים אותו,

דומה למישהו:

שגילו גבוה,

אבל מבחינה רוחנית עדיין נשאר ילד.

הנוצרים של היום אינם יוצאים מן הכלל.

---

26. מערכת קהילתית מצליחה באמת אינה גורמת לאדם להיות תלוי בה כל חייו

מערכת חינוך טובה

אינה מצליחה באמת כאשר:

התלמיד לעולם אינו יכול להסתדר בלי המורה.

היא מצליחה כאשר התלמיד מפתח בהדרגה יכולת:

לקרוא בעצמו,

לחשוב בעצמו,

להבחין בעצמו,

ולשאת אחריות בעצמו.

באותו אופן,

שיאו־יאנג סבור:

הצלחתה הגדולה ביותר של מערכת קהילתית אינה להפוך אדם לתלוי בה לנצח, אלא להביא אותו למקום שבו גם בלי שמישהו ישגיח עליו, הוא עדיין מסוגל ללכת אחרי המשיח בבשלות.

נוצרי בוגר עדיין יכול:

להשתתף באספות,

לתת,

לשרת,

ולכבד מנהיגים.

אבל הוא אינו עושה את הדברים האלה מפני:

״אם לא אעשה זאת, אפר את חוקי הקהילה.״

אלא מפני:

שהוא בוחר בחופשיות לעשות דבר שהוא רואה כאוהב, מועיל ומסודר.

---

27. בשלות אמיתית אינה התנגדות למערכת — אלא חוסר שעבוד למערכת

בשלות אינה:

״עכשיו אני חופשי, ולכן איני צריך להקשיב לאיש.״

זו רק צורה אחרת של ילדותיות.

אדם בוגר באמת עשוי דווקא לכבד מאוד סדר.

אבל:

הוא יודע שסדר הוא כלי.

כאשר צריך אותו:

משתמשים בו.

כאשר אין צורך:

אפשר לשנות אותו.

המערכת נועדה לעזור לאדם.

האדם אינו קיים למען המערכת.

זה דומה לעיקרון שישוע גילה ביחס לשבת:

השבת נועדה לאדם,

ולא האדם לשבת.

באותו אופן,

אספות הקהילה צריכות לשרת את צורכי האדם,

ולא לגרום לאדם להיות קיים למען צורכי האספה.

28. לכן הברית החדשה אינה ״ללא אמת מידה״ — אלא צורת הממשל משתנה

זה חשוב מאוד.

שיאו־יאנג אינו קורא ל:

ביטול הטוב והרע.

ובוודאי שלא ל:

״יש לי רוח הקודש, ולכן אני עושה כל מה שמתחשק לי.״

הכיוון האמיתי הוא:

מעבר מממשל באמצעות כללים חיצוניים אל ממשל באמצעות חיים פנימיים.

הברית הישנה דומה יותר ל:

״לא תרצח.״

חיים בוגרים אומרים:

״אני אוהב בני אדם ולכן איני רוצה לרצוח.״

הברית הישנה אומרת:

״לא תגנוב.״

חיים בוגרים אומרים:

״אינני צריך לקחת מאחרים כדי למלא את עצמי.״

הברית הישנה אומרת:

״לא תחמוד.״

חיים בוגרים אומרים:

״הלב שלי נעשה יותר ויותר חופשי ואינו נשלט עוד בידי תאווה.״

הרף לא ירד.

להפך:

הרף נכנס עמוק יותר:

אל החיים עצמם.

---

29. תורת משה היא שלב מעבר — וגם תקופת הקהילה היא שלב מעבר

זו אולי אחת הנקודות שנוצרים צריכים לגשת אליהן בענווה רבה ביותר.

קל לנו להכיר בכך:

שמערכת משה אינה היעד הסופי.

אבל קשה לנו יותר להכיר בכך:

שגם תקופת הקהילה של היום אינה היעד הסופי.

גם כיום אנחנו עדיין:

רואים באופן חלקי,

מבינים באופן מוגבל,

חלוקים לזרמים,

מפרשים פסוקים בדרכים שונות מאוד,

ועדיין עיוורים לדברים רבים בלבו של אלוהים.

לכן הקהילה של היום אינה צריכה להתנשא.

אם בני האדם לפני משה עדיין היו צריכים להתקדם,

גם אנחנו עדיין צריכים להתקדם.

30. ואלף השנים דומים בו־זמנית ל״לימודים בחו״ל״ ול״התמחות״

אם:

בראשית דומה לגן ילדים,

תורת משה לבית ספר יסודי,

ותקופת הברית החדשה / הקהילה לתיכון,

אז אלף השנים לאחר שובו של ישוע

אינם חייבים להיתפס כ:

כולם כבר סיימו הכול ועכשיו פשוט יושבים ונהנים אלף שנים.

שיאו־יאנג נוטה יותר להבין אותם כ:

לימודים בחו״ל + התמחות, שבהם התנ״ך והברית החדשה מתחילים להתגשם יחד באופן ממשי.

---

31. עבור רוב בני ישראל והנוצרים, אלף השנים דומים יותר ל״לימודים בחו״ל״

למה לימודים בחו״ל?

כי רוב עמו של אלוהים, גם אם כיום הם:

קראו את התנ״ך או את הברית החדשה,

מכירים את הקהילה,

מכירים את התורה,

ומכירים תיאולוגיה,

אין פירוש הדבר:

שהם באמת מבינים באופן מלא את לבו של אלוהים.

בני ישראל לאורך הדורות עשויים להביא איתם:

מסורות רבניות,

הבנות לאומיות,

וציפיות מסוימות מן המשיח.

נוצרים לאורך הדורות עשויים להביא איתם:

זרמים,

תיאולוגיה,

תרבות קהילתית,

מערכות,

ומסורות.

כאשר ישוע האמיתי מולך,

אנשים רבים עשויים לגלות בפעם הראשונה:

דברים שהם חשבו במשך שנים שהם חשובים מאוד — YHWH וישוע אינם רואים אותם באותה חשיבות.

ודברים שהם הזניחו במשך שנים

מתגלים דווקא כדברים:

שהוא באמת מחשיב.

לכן אלף השנים דומים:

לעזיבת סביבת הלימוד המוכרת

ולהיכנס למלכות אלוהים האמיתית כדי ללמוד מחדש.

32. אלף השנים דומים גם ל״גרסה מתקדמת של ארבע הבשורות״

ארבע הבשורות מתארות:

כיצד התלמידים הלכו אחרי ישוע במשך כמה שנים.

הם שמעו אותו מדבר.

ראו מה הוא עושה.

והתבוננו כיצד הוא:

אוהב אנשים,

מוכיח,

מרפא,

משתמש בסמכות,

ומתמודד עם אויבים.

אבל אם אלף השנים באמת מתפתחים לפי המודל של שיאו־יאנג,

עמו של אלוהים מכל הדורות יוכל במשך זמן ארוך בהרבה:

לעמוד באמת מול ישוע שקם מן המתים.

לכן הם דומים ל:

גרסה מתקדמת של ארבע הבשורות.

בעבר האדם הכיר את ישוע המשיח באמצעות:

הכתובים,

הקהילה,

והתיאולוגיה.

אז הוא עשוי להתחיל לגלות באופן ממשי:

״אה, כך ישוע עצמו באמת.״

---

33. אלף השנים דומים גם ל״יציאת מצרים בגרסת ישוע״

משה הוביל את ישראל:

לצאת ממצרים,

להיכנס למדבר,

וללמוד מחדש כיצד להיות עמו של אלוהים.

שיאו־יאנג סבור שגם באלף השנים יש מבנה דומה.

אבל הפעם,

מי שמוביל את האדם החוצה מן העולם הישן אינו:

משה,

אלא:

ישוע המשיח.

האדם אינו עוזב רק מדינה מסוימת.

הוא צריך לעזוב גם:

מערכות העולם,

תלות בבלית,

תיאולוגיה שגויה,

תפיסות כוח שגויות,

ומודלים שגויים של ציוויליזציה.

וללמוד מחדש:

כיצד באמת חיים במלכות אלוהים.

לכן אפשר להבין את אלף השנים כ:

יציאת מצרים של ישוע — שלמה יותר.

34. אבל עבור המנצחים הבוגרים, אלף השנים דומים יותר ל״התמחות״

לפי מודל המנצחים של שיאו־יאנג,

אנשים בוגרים יותר כבר למדו בחייהם לפני שובו של ישוע:

ויתור עצמי,

נאמנות,

הבחנה,

והליכה מוחלטת אחרי השה.

לכן עבורם אלף השנים אינם רק:

חזרה לכיתה.

אלא עשויים להיות תחילת:

ממשל בפועל.

כלומר:

התמחות.

פעם הם למדו:

כיצד להיות נאמנים לאלוהים.

עכשיו הם מתחילים ללמוד:

כיצד למלוך עם המשיח,

כיצד למשול בסמכות אמיתית,

ובכל זאת לא להפוך את הסמכות:

לממלכה פרטית.

---

35. לכן אלף השנים דומים גם ל״ספר יהושע של המנצחים״ ול״גרסה מתקדמת של מעשי השליחים״

ספר יהושע מתאר:

כיצד ישראל מתחילים להיכנס לארץ המובטחת ולשאת את הנחלה שאלוהים נתן להם.

לפי ההשוואה של שיאו־יאנג,

המנצחים באלף השנים

מתחילים גם הם תחת הנהגת המשיח לשאת באמת:

מלכות,

אדמה,

וממשל.

לכן אפשר לומר:

זה קצת דומה ל:

״ספר יהושע של המנצחים״.

מצד אחר,

מעשי השליחים מתאר כיצד התלמידים, בהנהגת רוח הקודש,

נשאו את עדות המשיח אל העולם.

באלף השנים,

הקדושים הבוגרים אולי אינם רק:

מכריזים על מלכות אלוהים,

אלא מתחילים באמת:

להשתתף בממשל מלכות אלוהים.

ולכן זה גם דומה ל:

״גרסה מתקדמת של מעשי השליחים״.

---

36. השמים החדשים והארץ החדשה הם מה שדומה באמת ל״סיום הלימודים״

אם באלף השנים עדיין יש:

לימודים בחו״ל,

למידה,

התמחות,

ואימון בממשל,

אז ה״סיום״ האמיתי נמצא עוד בהמשך.

שיאו־יאנג מבין את:

השמים החדשים והארץ החדשה

כ:

העולם שבו לאחר סיום הלימודים נכנסים באמת לחיים בוגרים.

ושם אולי מתגלה במלואה גם מטרתם האמיתית של עשרת הדיברות.

---

37. השמים החדשים והארץ החדשה אינם זקוקים ללוח אבן ענק כדי למנוע מכולם לחטוא

דמיינו שבמרכז ירושלים החדשה ניצב:

לוח אבן עצום.

ובכל יום הוא מזכיר לכולם:

לא תרצח.

לא תנאף.

לא תגנוב.

לא תשקר.

לא תחמוד.

אם גם העולם הנצחי עדיין חייב לפעול כך,

נראה שהאנושות עדיין לא באמת התבגרה.

שיאו־יאנג סבור שאלוהים אינו רוצה בסופו של דבר:

קבוצה שאינה חוטאת רק מפני שהחוק עדיין עומד מעליה.

אלא:

אנשים שחייהם הבשילו עד כדי כך שהם כבר אינם רוצים לחטוא.

---

38. הסוף האמיתי של עשרת הדיברות הוא יום שבו כבר אין צורך להישען עליהם — ובכל זאת חיים את לבם

זה אולי המשפט החשוב ביותר בכל המאמר.

גדולתם של עשרת הדיברות

אינה בהכרח בכך:

שהם צריכים להיות תלויים לנצח מעל האנושות.

אלא בכך:

שהם לימדו את האנושות כיצד נראים חיים שאלוהים חפץ בהם.

בשלב הבוגר באמת:

אדם אינו רוצח

לא מפני:

״הדיבר השישי אוסר.״

אלא מפני:

אהבה.

אדם אינו נואף

לא מפני:

״הדיבר השביעי אוסר.״

אלא מפני:

שהחיים למדו קדושה ונאמנות.

אדם אינו גונב

לא מפני:

שהוא מפחד לעבור על החוק.

אלא מפני:

שהוא אינו רוצה לקחת מאחרים.

אדם אינו מעיד שקר

לא מפני:

שהוא מפחד מעונש.

אלא מפני:

שהוא אוהב אמת.

ואדם אינו חומד

לא מפני:

שהוא מדכא את עצמו בכוח.

אלא מפני:

שהחיים כבר אינם עבדים לתאווה.

---

39. לכן ״לא צריך לשמור את עשרת הדיברות״ בהחלט אינו אומר ״אפשר לעשות מה שרוצים״

אלה שני משפטים שונים לחלוטין.

אם מישהו שומע:

״אין צורך לשמור את עשרת הדיברות״

והתגובה הראשונה שלו היא:

״מצוין! עכשיו אפשר לגנוב, לנאוף ולעשות מה שמתחשק לי״,

זה דווקא מוכיח:

שהוא עדיין זקוק מאוד לכללים.

זה דומה לאדם ששומע:

״אתה כבר מבוגר, ההורים לא יפקחו עליך יותר״

והתגובה הראשונה שלו היא:

״מצוין, סוף סוף אני יכול לפגוע בכולם.״

זו אינה:

חירות.

אלא:

חוסר בשלות.

חירות בוגרת באמת היא:

גם כאשר איש אינו צופה בי, אני עדיין בוחר במה שנכון.

---

40. נוצרי בוגר באמת אינו צריך לבלות את כל חייו בשאלה ״האם זה נחשב לעבירה?״

תלמיד קטן שואל בקלות:

״המורה, זה נחשב להפרת כלל?״

״ומה אם כמעט עברתי?״

״ומה אם אף אחד לא ראה?״

אבל שאלותיו של אדם בוגר משתנות.

הוא שואל:

האם זה מתאים למשיח?

האם בזה אני אוהב אדם אחר?

האם זה מקרב אותי יותר לאלוהים?

האם זה הופך אותי לחופשי יותר,

או שוב לעבד של תאווה?

זהו המעבר:

מן החוק החיצוני

אל:

הבשלות הפנימית.

---

41. חיים בוגרים אינם ״ישוע + עשרת הדיברות״

לכן בסופו של דבר שיאו־יאנג סבור שצריך לומר את המרכז בצורה ברורה מאוד.

מרכז האמונה הנוצרית אינו:

ישוע + תורת משה.

וגם אינו:

ישוע + עשרת הדיברות.

אם חייבים להוסיף מערכת חוקים חיצונית כדי להפוך את חיי ישוע לשלמים,

זה כאילו:

המשיח עצמו עדיין אינו מספיק.

אבל המרכז האמיתי של התנ״ך והברית החדשה הוא:

ישוע המשיח.

---

42. ובאותה מידה — גם לא ״ישוע + מערכת הקהילה״

אחרי שיוצאים מתורת משה,

אל תבנו מיד מערכת אחרת של:

חוקי קהילה.

לא:

ישוע + יום ראשון.

לא:

ישוע + מעשר.

לא:

ישוע + חג המולד.

לא:

ישוע + פסטור ראשי.

לא:

ישוע + שירות מסוים.

לא:

ישוע + צורת פולחן מסוימת.

ולא:

ישוע + מערכת תיאולוגית מסוימת.

חלק מן הדברים האלה יכולים להיות:

טובים,

מועילים,

מסודרים,

וחומר לימוד טוב.

אבל כולם יכולים להיות רק:

עזר.

---

43. ישוע המשיח לבדו

לשם כל המאמר מגיע בסופו של דבר.

ישוע המשיח לבדו.

התורה יכולה:

ללמד.

הקהילה יכולה:

לעזור.

רועים יכולים:

לשרת.

תיאולוגיה יכולה:

לסדר את ההבנה.

מערכות יכולות:

לשמור על סדר.

אבל:

אף אחד מהם אינו יכול להפוך ל:

החיים עצמם.

מרכז החיים האמיתי הוא רק:

ישוע המשיח.

---

44. לא ״לאהוב את אלוהים ואת האדם בתוך מערכת הקהילה״ — אלא ״לאהוב את אלוהים ואת האדם בתוך ישוע המשיח״

ההבחנה הזאת חשובה מאוד.

אנשים רבים מתחילים בלי לשים לב להשוות בין:

פעילות קהילתית

לבין:

אהבת אלוהים.

אני מגיע ביום ראשון,

לכן אני אוהב את אלוהים.

אני נותן,

לכן אני אוהב את אלוהים.

אני משרת,

לכן אני אוהב את אלוהים.

אני מציית לפסטור הראשי,

לכן אני מציית לאלוהים.

אבל שום דבר מאלה אינו מוכיח אוטומטית:

שאדם באמת אוהב את אלוהים.

השאלה האמיתית אינה:

האם אתה חי בתוך מערכת הקהילה.

אלא:

האם אתה חי בתוך המשיח.

לכן הכיוון האמיתי אינו:

לאהוב את אלוהים ואת האדם בתוך הקהילה.

אלא:

לאהוב את אלוהים ואת האדם בתוך ישוע המשיח.

הקהילה צריכה לעזור לאדם לעשות זאת,

ולא להחליף את המשיח.

אחרת היא עצמה עלולה להפוך, במובן של ״החלפת המשיח״, למערכת אנטי־משיחית.

---

סיכום: עשרת הדיברות אינם היעד הסופי — אלא חומר לימוד חשוב שאלוהים השתמש בו כדי להוביל את האדם לבשלות

אז מהו מעמדם של עשרת הדיברות בברית החדשה?

התשובה של שיאו־יאנג אינה:

עשרת הדיברות כבר חסרי ערך.

וגם אינה:

הנוצרים בברית החדשה עדיין חייבים לשמור אותם.

אלא:

עשרת הדיברות חשובים מאוד, אבל תפקידם החינוכי שייך לשלב מסוים.

תקופת בראשית דומה ל:

גן ילדים.

לאנושות עדיין לא היה קובץ כתובים מלא,

ואלוהים יותר:

ליווה,

דיבר,

והדריך ישירות.

תורת משה דומה ל:

בית ספר יסודי.

אלוהים כתב בצורה ברורה:

טוב ורע,

קדושה,

סדר,

ועבודת אלוהים.

תקופת הברית החדשה והקהילה דומה ל:

תיכון.

האדם מתחיל להיות מובל אל:

הלב,

המניעים,

החסד,

רוח הקודש,

אהבה,

ובשלות החיים.

אבל גם הקהילה של היום אינה צריכה לחשוב:

שכבר סיימה את הלימודים.

גם תקופת הקהילה היא:

שלב מעבר.

אם אדם מאמין עשרות שנים

ועדיין זקוק כל הזמן ל:

מערכת קבועה,

כללים קבועים,

וסמכות קבועה

כדי לדעת כיצד ללכת אחרי אלוהים,

ייתכן שהוא צריך לשאול:

האם הוא עדיין שותה חלב?

לפי המודל של שיאו־יאנג,

אלף השנים עדיין נמצאים לפנינו.

עבור רוב עמו של אלוהים,

הם עשויים להיות:

״לימודים בחו״ל״ שבהם לומדים מחדש להכיר את ישוע ואת מלכות אלוהים.

ועבור המנצחים הבוגרים,

הם עשויים להיות יותר:

התמחות אמיתית בממשל.

מזוויות שונות אפשר גם לראות אותם כ:

יציאת מצרים בגרסת ישוע,

גרסה מתקדמת של ארבע הבשורות,

ספר יהושע של המנצחים,

וגרסה מתקדמת של מעשי השליחים.

והשמים החדשים והארץ החדשה

הם מה שדומה יותר:

לסיום הלימודים האמיתי.

שם אלוהים אינו מבקש לקבל:

אנשים שעדיין חייבים להסתכל בכל יום על לוחות אבן כדי לזכור שאסור לחטוא.

אלא:

אנשים שגם בלי כללים חיצוניים שמפקחים עליהם

אוהבים מעומק לבם:

את אלוהים,

את בני האדם,

את האמת,

ואת הקדושה.

לכן חשיבותם של עשרת הדיברות אינה בכך:

שאלוהים רוצה שהאנושות תישאר לנצח תחת עשרה כללים.

אלא בכך:

שבאמצעותם אלוהים חינך את האנושות,

כדי להביא אותה לבסוף לבשלות שבה גם בלי להישען על לוחות אבן,

היא יכולה לחיות מן הלב את רצונו.

ובאותה צורה,

גם מערכת הקהילה היא רק:

כלי.

אל תהפכו כלי ל:

אמת.

אל תהפכו שלב מעבר ל:

יעד הסופי.

ואל תהפכו עזר ל:

מרכז.

בסופו של דבר זה אינו:

ישוע + תורת משה.

ואינו:

ישוע + מערכת הקהילה.

אלא:

ישוע המשיח לבדו.

בתוכו,

לומדים לאהוב את אלוהים.

בתוכו,

לומדים לאהוב את האדם.

ובתוכו,

האדם גדל בהדרגה מילד שזקוק לכללים שיחזיקו אותו

אל בן משפחה בוגר,

שגם כאשר הוא חופשי באמת,

עדיין חי בהדרכת רוח הקודש את רצונו של אלוהים.