למה השטן עדיין צריך להשתחרר לאחר סיום אלף השנים?

מבראשית ו׳ ומגדל בבל, דרך ספר שופטים ועד לשחרור השטן

לקוראים שזהו המאמר הראשון שלהם בסדרה | סיכום קצר של המאמר הקודם, אפשר לדלג

זהו מאמר המשך למאמר הקודם:

״תקופת אלף השנים שלאחר שובו של ישוע אינה אוטופיה, אלא עדן״

אם כבר קראתם את המאמר הקודם, אפשר לדלג ישירות על החלק הזה.

אם זו הפעם הראשונה שאתם קוראים את הסדרה הזאת, גם זה בסדר. צריך לדעת רק כמה נקודות רקע כדי להיכנס ישירות למאמר.

מהם אלף השנים?

התגלות כ׳ מתארת את ישוע המשיח ואת קדושיו מולכים במשך אלף שנים.

המאמר הקודם לא התמקד בעיקר בלוח הזמנים של אחרית הימים, אלא בשאלה:

איך באמת ייראו החיים באלף השנים האלה?

שיאו־יאנג מבין את אלף השנים כאלף שנים שבהן האנושות לומדת מחדש לחיות חיים הדומים לעדן:

שלום,

צדק,

שליטה עצמית,

קדושה,

מנוחה,

טבע,

פחות תלות במערכות מלאכותיות,

ושלטון ישיר של ישוע והמנצחים.

מה הייתה השאלה החשובה ביותר במאמר הקודם?

אנשים רבים מצפים לשובו של ישוע

מפני שהם רוצים:

עולם בלי מלחמות,

בלי עוני,

בלי עריצות,

בריא יותר,

וצודק יותר.

אבל המאמר הקודם שאל שאלה נוספת:

האם האנושות באמת אוהבת את אורח החיים שישוע אוהב?

ישוע האמיתי הוא:

צנוע,

פשוט,

ממושמע,

וקדוש.

הוא אינו מוכיח את עצמו באמצעות עושר, נשים, כוח צבאי או ראוותנות.

לכן שיאו־יאנג תיאר את אלף השנים כ:

״גמילה עולמית מבבל״.

האנושות אינה רק עוזבת מלחמות וכאב,

אלא גם לומדת בהדרגה לעזוב:

גירויים מוגזמים,

צריכה גבוהה,

ראוותנות,

חמדנות,

ותלות מוגזמת בטכנולוגיה ובמערכות.

למה המאמר הקודם השווה את אלף השנים ל״יציאת מצרים בגרסת ישוע״?

לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים,

הם כבר היו חופשיים,

ובכל זאת התחילו להתגעגע לאוכל ולחיים של מצרים.

באותה צורה,

אנשים בתקופת אלף השנים עשויים כבר לצאת מבבל הגדולה,

אבל בלבם עדיין להתגעגע אל:

הגירויים של פעם,

הבידור,

היוקרה,

והחיים הטכנולוגיים.

לכן:

לצאת מבבל בגוף אינו אומר שבבל כבר יצאה מן הלב.

למה המנצחים יכולים למלוך עם המשיח?

המאמר הקודם גם הסביר:

שיאו־יאנג מבין את המנצחים כאנשים שכבר בחיים האלה התחילו ללמוד מראש את אורח החיים של העולם העתידי.

התגלות י״ד מתאר:

״הם הולכים אחרי השה לכל אשר ילך.״

לכן המנצחים אינם רק מאמינים בישוע,

אלא מפגינים רמה קיצונית מאוד של:

נאמנות,

שליטה עצמית,

אמון,

והליכה אחריו.

הם אינם מתאימים למשול מפני שקיבלו פתאום ״קידום״,

אלא מפני:

שחייהם הולכים ונעשים מתאימים למלך.

אלף השנים והשמים החדשים והארץ החדשה אינם אותו שלב

אלף השנים עדיין הם שלב בתוך ההיסטוריה.

השמים החדשים והארץ החדשה האמיתיים מופיעים רק בהתגלות כ״א–כ״ב.

שיאו־יאנג מבין את אלף השנים כ:

אלף שנים שבהן האנושות לומדת מחדש את עדן.

ואת השמים החדשים והארץ החדשה כ:

החזרה האמיתית לעדן השלם.

וישוע מולך רק אלף שנים.

עבור אנשים מסוימים,

אולי אלה אינם חדשות רעות — אלא דווקא חדשות טובות.

הערת תרגום:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. ייתכן שבתרגום לעברית נפלו טעויות, אי־דיוקים או הבדלי ניסוח. במקרה של הבדל במשמעות, המשמעות של המקור הסיני היא הקובעת.

תחילת המאמר: ״האמת מאחורי שחרורו של השטן״

הדבר החשוב ביותר בתקופת השופטים אינו המחזור — אלא: ״בימים ההם לא היה מלך״

כאשר אנשים חושבים על ספר שופטים,

הדבר הראשון שעולה בדרך כלל הוא:

עזיבת אלוהים,

דיכוי,

זעקה לעזרה,

אלוהים מקים שופט,

שיקום,

ואחר כך שוב נפילה.

המחזור הזה אכן קיים.

אבל שיאו־יאנג סבור

שכדי להבין את ״תקופת השופטים״ שלאחר אלף השנים,

משפט אחר החוזר בספר שופטים חשוב אפילו יותר:

״בימים ההם אין מלך בישראל; איש הישר בעיניו יעשה.״

זהו לב העניין.

לפי המודל של שיאו־יאנג,

במהלך אלף השנים

יש לעולם מלך אמיתי:

ישוע המשיח.

הוא והמנצחים שולטים ישירות באומות.

אבל לאחר סיום אלף השנים,

אם ישוע והמנצחים כבר אינם עומדים במרכז העולם ושולטים בו באופן ישיר כפי שעשו קודם,

העולם כולו עלול להיכנס מחדש למצב של:

״אין מלך״.

אין פירוש הדבר שלא יהיו:

ממשלות,

מנהיגים,

מדינות,

או סמכויות דתיות.

אולי דווקא להפך:

יהיו יותר מדי מלכים.

כל קבוצה תתחיל לומר:

״אנחנו יודעים איך באמת צריך לבנות את מלכות אלוהים.״

הסכנה האמיתית אולי אינה שאיש אינו שולט — אלא שכולם רוצים לבנות את גן העדן שלהם

באלף השנים,

בני האדם אינם צריכים לנחש:

איזה עולם אלוהים אוהב.

מפני:

שישוע כבר הראה להם אותו בפועל.

האנושות באמת חיה בתוך:

שלום,

מנוחה,

שליטה עצמית,

קדושה,

ועולם שבו הטבע והעל־טבעי מתחילים להתחבר מחדש.

אבל כאשר המלך האמיתי כבר אינו שולט ישירות,

השאלה נעשית:

האם בני האדם מוכנים להמשיך לחיות כך?

או שהם יתחילו לומר:

״בעצם אפשר לעשות את זה טוב יותר.״

״אלף השנים היו חדגוניים מדי.״

״אפשר להפוך את עדן למעניין יותר.״

״אפשר להפוך את הקהילה לחזקה יותר.״

״אפשר להפוך את הציוויליזציה למתקדמת יותר.״

״אפשר לבנות את אלף השנים האמיתיים והחדשים.״

מן הרגע הזה,

עץ הדעת טוב ורע מופיע שוב.

עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע שוב עומדים בפני האנושות

בתחילת עדן,

אלוהים נתן לאדם:

את עץ החיים.

אבל האדם הושיט יד ובחר:

בעץ הדעת טוב ורע.

לב הבעיה לא היה:

״הפרי הזה היה לא טעים.״

אלא:

שהאדם רצה להחליט בעצמו מה טוב ומה רע.

במהלך אלף השנים

אלוהים כבר הציג באופן מלא:

את הגרסה שלו לעולם.

אבל לאחר אלף השנים,

האנושות עשויה שוב לומר:

״אנחנו יודעים איך לעשות את זה טוב יותר.״

ואז עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע

מופיעים שוב בפני האדם בצורה של שתי דרכי ציוויליזציה:

עדן — או בבל?

לקבל:

את חיי אלוהים,

את הקצב של אלוהים,

את מלכות אלוהים,

או:

לבנות בעצמנו מערכת של ״מלכות אלוהים טובה יותר״?

המשל של ישוע על ״שבע רוחות אחרות רעות ממנה״ מספק תמונה נוספת

ישוע סיפר פעם משל מוזר מאוד.

רוח טמאה יוצאת מאדם,

ולאחר מכן חוזרת.

היא רואה שה״בית״:

נקי,

מסודר,

אבל לא התמלא באמת בחיי אלוהים.

אז היא מביאה איתה:

שבע רוחות אחרות רעות ממנה.

והתוצאה היא:

שהמצב האחרון נעשה גרוע מן הראשון.

שיאו־יאנג מציב את המשל הזה לצד סוף אלף השנים.

עולם אלף השנים

דומה מאוד לבית:

שנוקה לחלוטין.

השטן כבול.

בבל הגדולה נפלה.

אויב המשיח נעלם.

ישוע עצמו מושל.

העולם לומד מחדש קדושה וחיי עדן.

אבל:

בית נקי מבחוץ אינו אומר שלבם של כל האנשים באמת השתנה.

אם אדם רק חי תחת שלטונו של ישוע ו:

אינו יכול לעשות כרצונו,

אבל מעולם לא למד באמת לאהוב את ישוע,

אז כאשר ההגבלות יוסרו,

לאן ילכו התאוות שנצברו במשך אלף שנים?

לכן העיקר ב״שבע הרוחות״ אינו משחק במספרים — אלא שהמצב האחרון גרוע מן הראשון

כאשר שיאו־יאנג מדבר על:

״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״,

הוא אינו מתכוון קודם כול לכך:

שבהכרח יופיעו שבעה שדים בעלי שמות שימשלו בזה אחר זה.

הנקודה האמיתית היא דברי ישוע:

״והיה אחרית האיש ההוא רעה מראשיתו.״

כלומר:

העולם שלאחר אלף השנים

אולי אינו פשוט חוזר אל:

העולם שלפני המבול,

בבל,

מצרים,

בבל ההיסטורית,

או בבל הגדולה.

אלא:

הוא עשוי לחבר מחדש את כל הטעויות של ההיסטוריה וליצור בבל בוגרת יותר, מרשימה יותר, ועטופה הרבה יותר בשפה דתית.

זהו הצד המטריד באמת של ״שבע הרוחות״.

כדי להבין עולם כזה, אפשר להתחיל בשתי דרכים שונות של האנושות בספר בראשית

שיאו־יאנג סבור

שהופעת:

הים

והארץ

בהתגלות י״ג אינה מקרית.

אפשר למצוא להם אבות־טיפוס מוקדמים מאוד בספר בראשית.

אב־הטיפוס של ״הים״: בראשית ו׳

העולם של בראשית ו׳ מוזר מאוד.

גבולות מתחילים להישבר.

בני אדם נכנסים ליחסים חריגים עם ישויות ממישור רוחני גבוה יותר.

״בני האלוהים״,

״בנות האדם״,

הגיבורים,

והחמס

מופיעים כולם יחד.

העולם כולו מתחיל להיכנס ל:

כאוס,

חציית גבולות,

אלימות,

אובדן סדר החיים,

והשחתה של הצלם והדמות שהאדם נועד לשאת.

לכן שיאו־יאנג מבין את:

״הים״

ככיוון ציוויליזציה של:

כאוס,

חציית גבולות,

ריבוי,

התערבות רחבה של כוחות על־טבעיים,

ושבירת גבולות בין סוגי קיום שונים.

החיה הראשונה בהתגלות י״ג:

עולה מן הים.

עולם כזה של ״ים״

אינו עולם שאין בו חיים.

אולי דווקא להפך:

יש בו יותר מדי צורות חיים, יותר מדי צורות קיום ויותר מדי כוחות — עד שהגבולות עצמם נעלמים.

אב־הטיפוס של ״הארץ״: מגדל בבל

בבל שונה לחלוטין.

בבל אינה כאוס.

היא מאוד:

מסודרת,

מתוכננת,

הנדסית,

בעלת שפה משותפת,

טכנולוגית,

מאורגנת,

ואפילו מאוחדת.

בני האדם בונים:

עיר,

ומגדל,

ואומרים:

״נעשה לנו שם.״

לכן שיאו־יאנג מבין את:

״הארץ״

כמודל ציוויליזציה אחר:

סדר,

רציונליות,

טכנולוגיה,

מערכות,

בנייה,

ארגון,

ותדמית מוארת מאוד.

הסכנה שלה אינה:

כאוס.

אלא:

שבני אדם יכולים לעזוב את אלוהים יחד — בצורה מסודרת, מתוכננת ורציונלית מאוד.

ולכן החיה האחרת בהתגלות י״ג:

עולה מן הארץ.

הים והארץ הם שני סוגים של התנגדות למשיח ושני גני־עדן מזויפים

הים אומר:

״האבולוציה האמיתית היא לפרוץ את הגבולות הביולוגיים והגנטיים.״

הארץ אומרת:

״הקדמה האמיתית היא לבנות סדר מושלם.״

הים מחפש:

מסתורין,

כוח,

על־טבעי,

אבולוציה,

וערבוב בין צורות חיים שונות.

הארץ מחפשת:

טכנולוגיה,

מערכות,

רציונליות,

ציוויליזציה,

ארגון,

ותדמית מוארת.

האחד נראה:

קדום,

פראי,

ועל־טבעי.

והשני נראה:

מתורבת,

נקי,

הגיוני,

ואפילו קדוש.

אבל לשניהם יש אותה בעיה:

המלך האמיתי אינו במרכז.

גם שבעת הראשים ועשר הקרניים של חיית הים בהתגלות נראים כמו היסטוריה של אימפריות

לפי הבנתו של שיאו־יאנג את ספר ההתגלות,

שבעת הראשים ועשר הקרניים של חיית הים

אינם רק עיצוב של דמות יחידה באחרית הימים.

הם גם מרכזים בתוכם:

את היסטוריית האימפריות וכוחות השלטון מתקופת יציאת מצרים ועד אחרית הימים.

מצרים,

אשור,

בבל,

מדי־פרס,

יוון,

רומא,

ועד לאימפריה העות׳מאנית.

כלומר:

האנושות בונה שוב ושוב ״מלכויות בלי המשיח האמיתי״.

במהלך אלף השנים,

ההיסטוריה הזאת של האימפריות נעצרת זמנית בידי מלך המלכים האמיתי.

אבל כאשר המלך האמיתי כבר אינו שולט באופן ישיר,

שיאו־יאנג שואל:

האם האנושות תתחיל לפתח את הכול מחדש מן ההתחלה?

רק שהפעם כבר יהיו לה:

הזיכרון של אלף השנים,

חיי תחייה,

ניסיון על־טבעי,

היסטוריה ארוכה יותר,

וידע גבוה יותר.

לכן:

בבל שתתפתח בפעם השנייה עשויה להיות מרשימה הרבה יותר מן הראשונה.

והמילניום המזויף לא יופיע בן־לילה

הנקודה הזאת חשובה.

שיאו־יאנג אינו סבור

שביום השני לאחר שישוע והמנצחים מפסיקים למשול ישירות,

יופיעו מיד:

עדן מזויף,

ירושלים חדשה מזויפת,

אימפריה עצומה,

ושבע השנים האחרונות.

הסקה סבירה יותר היא:

שהדבר יתפתח במשך מאות שנים ארוכות.

בהתחלה יש רק:

רעיונות שונים.

אחר כך נוצרים:

קהלים.

קהלים בונים:

יישובים.

היישובים הופכים:

לערים.

הערים יוצרות:

מדינות.

והמדינות מפתחות בהדרגה:

דת,

תרבות,

טכנולוגיה,

צבא,

פוליטיקה,

וכלכלה.

רק לאחר זמן רב

עשויים להיווצר כמה מרכזי ציוויליזציה שונים מאוד זה מזה.

הכוח הראשון שעלול להתחיל להידרדר הוא דווקא ההר הקדוש

לפי המודל של שיאו־יאנג,

ההר הקדוש בתקופת אלף השנים האמיתית

לא היה שטח פרטי של קבוצה אתנית אחת.

שם היו:

ישוע,

המנצחים,

ומי שקמו לתחייה מתקופות שונות.

ובתוכם:

ישראלים,

וגויים.

לכן ההר הקדוש האמיתי היה:

מרכז משותף של ממשל בתוך המשיח.

אבל אם המלך האמיתי כבר עלה ועזב

ואינו שולט ישירות כפי ששלט בתקופת אלף השנים,

דווקא מי שנמצאים הקרוב ביותר להר הקדוש

עלולים לפתח ראשונים סכנה אחת:

להפוך פיקדון לבעלות.

״אנחנו היורשים האמיתיים של אברהם ודוד״

הקבוצה הישראלית החיה עדיין בגוף בן־תמותה עשויה להתחיל לומר:

״הארץ הזאת הייתה שלנו מלכתחילה.״

״זו הבטחת אברהם.״

״זו מלכות דוד.״

״אנחנו ישראל האמיתי.״

״אנחנו הנציגים החוקיים של YHWH על הארץ.״

וכך ההר הקדוש, שבמקור כלל גם את מי שקמו לתחייה,

מתחיל:

לדחות את הקמים לתחייה.

במיוחד את אלה:

שאינם מתאימים לדרישות של דם,

לאומיות,

וזהות מדינית.

זה דומה מאוד לסיפור שלאחר שלמה

שלמה החזיק פעם ב:

מקדש,

חכמה,

שלום,

ועושר.

אבל אחר כך:

לבו נטה.

ואז:

הממלכה התפצלה.

הממלכה הצפונית והדרומית התחילו להתווכח:

מי הוא באמת עם אלוהים?

לפי ההשערה של שיאו־יאנג,

גם ההר הקדוש שלאחר אלף השנים עשוי לשחזר במידה מסוימת:

תקופה דמוית ספר מלכים.

שחיתות,

פיצול,

הפיכת הדת לאורתודוקסיה ממוסדת,

והפיכת האמונה לעניין של דם ומוצא.

אבל ישראל הבשרית אולי עדיין לא תידרדר באותה מידה כמו כוחות אחרים.

במובן הזה היא עשויה להידמות יותר:

לממלכת יהודה.

עם בעיות חמורות,

אבל עדיין שומרת על:

שמו של YHWH,

ההר הקדוש,

וזכרם של אברהם ודוד.

הכוח השני: ישראלים שקמו לתחייה ונידחו — בונים ״עדן מזויף״

אם חלק מן הישראלים שקמו מן המתים נדחים בידי ההר הקדוש שהידרדר,

הם עשויים להגיב:

״אתם כבר איבדתם את עדן האמיתי.״

הם עצמם חוו בתקופת אלף השנים:

טבע,

על־טבעי,

וחיי תחייה.

ולכן הם עשויים לנוע לקיצון אחר:

״אנחנו צריכים לבנות עדן שלם יותר, מרהיב יותר ועל־טבעי יותר.״

ומכאן מתחילה הבעיה.

עדן האמיתי פשוט מדי; עדן המזויף יכול להיות מרהיב מאוד

עדן האמיתי הוא:

שקט.

פשוט.

קדוש.

ממושמע.

והחיים בו באים מאלוהים.

אבל מי שכבר עייף מאורח החיים הזה

עשוי להתחיל לחשוב:

זה רגיל מדי.

ואז אנשים מתחילים לרצות:

יותר כוח,

יותר מסתורין,

יותר צורות חיים,

גופים חזקים יותר,

צורות קיום גבוהות יותר.

ואפילו:

להיות אלים.

בראשית ו׳ עשוי לחזור שוב: חיבור בין ישויות רוחניות לבני אדם

כאן שיאו־יאנג מציע השערה נועזת מאוד.

הוא סבור

שחלק מן הקמים לתחייה בעולם שלאחר אלף השנים

עשויים אפילו להשתמש בדרכים מסוימות כדי:

לזמן,

ליצור קשר,

או להזמין

ישויות רוחניות שנפלו להופיע שוב.

ואז ללכת שוב בכיוון של:

חיבור בין ישויות שמימיות שנפלו לבין בני אדם.

בני האדם עשויים לקרוא לזה:

״אבולוציה״.

״עלייה למדרגה גבוהה יותר״.

״האלהה״.

״שיקום של צורת חיים גבוהה יותר״.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שאין זו:

האלהה.

אלא:

הפיכה לחייתית יותר.

״האלים״ עשויים לחזור אל העולם

וכך בעדן המזויף הזה עשויים להופיע שוב:

שמות ודמויות של אלי מצרים,

אלי בבל,

אלי כנען,

ואלים עתיקים של עמים שונים.

אין פירוש הדבר בהכרח:

שכל דמות מן המיתולוגיה העתיקה תחזור בדיוק כפי שתוארה.

שיאו־יאנג נוטה יותר להבין זאת כ:

חזרה של דפוסים רוחניים שעמדו מאחורי הדתות העתיקות.

האדם משתמש שוב בשפה של:

אלים,

כוחות,

ואבולוציה של החיים,

כדי לספק:

תאווה מינית,

כיבוש,

אלימות,

דם ומוצא,

כוח,

ודחפים ראשוניים.

ואולי הם עדיין ישתמשו בשם YHWH

וזה בדיוק מה שעשוי להפוך את הכול למטעה כל כך.

הם לא בהכרח יאמרו:

״אנחנו מתנגדים ל־YHWH.״

להפך, הם עשויים לומר:

״YHWH הוא מלכתחילה האל שמעל כל האלים.״

וכך:

אלי מצרים,

אלי בבל,

ואלי העמים השונים

כולם נאספים לתוך:

״ממלכת אלים״ גדולה יותר.

שיאו־יאנג מוסיף ומשער

שכאשר ההיסטוריה של חיית הים תגיע לשלב מאוחר יותר,

״הראש השביעי״ שלה עשוי לשלוט בעולם האלים כולו:

בשם YHWH.

ובכך יונח היסוד למי שיופיע מאוחר יותר במהלך שבע השנים האחרונות כ:

משיח שקר המחליף את המשיח האמיתי.

הכוח השלישי: נוצרים שקמו לתחייה ונידחו — בונים ״ירושלים חדשה מזויפת״

קבוצה אחרת של נוצרים שקמו לתחייה ונידחו מן ההר הקדוש

עשויה להסתכל על עדן המזויף ולומר:

״כל זה חושך וכאוס.״

הם אינם מחפשים:

אלים רבים,

פראות,

או ערבוב בין ישויות רוחניות לבני אדם.

הם בוחרים בדרך אחרת:

לבנות את הנצרות האמיתית החדשה.

אבל הבעיה היא:

שגם ההגדרה שלהם ל״אמיתי״

מתחילה בהדרגה להתרחק מישוע האמיתי.

הקהילה האמיתית פשוטה וטהורה; הקהילה המזויפת יכולה להיות הרבה יותר ״מצליחה״

ארבע הבשורות ומעשי השליחים האמיתיים הם למעשה די פשוטים:

ישוע,

אמת,

קדושה,

אהבה הדדית,

ניסים,

רוח הקודש,

וחיי קהילה פשוטים.

אבל הקהילה המזויפת תחשוב:

זה לא מספיק.

ואז היא תתחיל לחפש:

תחייה גדולה יותר,

יותר ניסים,

ארגונים עצומים יותר,

נבואה חזקה יותר,

טכנולוגיה מתקדמת יותר,

מערכת תיאולוגית מושלמת יותר,

ניהול מדויק יותר,

והשפעה עולמית עצומה יותר.

הסכנה הגדולה ביותר בקהילה המזויפת היא שהיא עשויה להיראות ״רוחנית״ יותר מן הקהילה האמיתית

היא יכולה לומר:

״יש לנו יותר ניסים.״

״הנבואות שלנו מדויקות יותר.״

״יש אצלנו תחייה גדולה יותר.״

״יש לנו טכנולוגיה חזקה יותר.״

״הקהילות שלנו נמצאות בכל העולם.״

״אנחנו הבאנו באמת את שמו של ישוע אל תוך הציוויליזציה.״

והתוצאה:

משתמשים בשמו של ישוע כדי לספק את הגאווה שלהם.

משתמשים ב:

תחייה,

ניסים,

גודל,

רציונליות,

טכנולוגיה,

ונבואה

כדי להוכיח:

״אנחנו מלכות אלוהים האמיתית.״

בסופו של דבר, הם עשויים אפילו לבנות ״ירושלים חדשה בשמים״ משלהם

כאן שיאו־יאנג מציע השערה נוספת.

מכיוון שספר ההתגלות אומר:

שירושלים החדשה יורדת מן השמים,

הציוויליזציה הנוצרית החדשה הזאת

עשויה אפילו להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת מאוד כדי לבנות:

עיר שמימית עצומה,

מבצר מעופף,

עיר קדושה מרחפת,

או סוג של:

אוטופיה נוצרית טכנולוגית ״היורדת מן השמים״.

היא אולי אפילו תיקרא ישירות:

ירושלים החדשה.

ויהיו בה:

צלבים,

שפה מקראית,

טקסים נוצריים,

ניסים,

טכנולוגיה,

ואור.

רק דבר אחד יחסר:

ישוע האמיתי אינו במרכז.

זו דרכה של ״הארץ״

אם עדן המזויף הוא:

הים,

אז ירושלים החדשה המזויפת דומה יותר ל:

הארץ.

הים נשען על:

כאוס,

על־טבעי,

חציית גבולות,

ואלים רבים.

הארץ נשענת על:

סדר,

רציונליות,

טכנולוגיה,

דת,

ותדמית של אור.

לכן שיאו־יאנג סבור

שהציוויליזציה הזאת של הקהילה המזויפת

יכולה להפוך לאב־טיפוס מתאים מאוד ל:

נביא השקר הדומה לשה בספר ההתגלות.

היא אפילו לא צריכה להיראות כמו השטן.

היא עשויה:

להיראות מאוד כמו ישוע.

הכוח הרביעי: האימפריות החילוניות של בני התמותה — ״אנחנו רק רוצים לחיות חיים רגילים״

מספר עצום של גויים בני־תמותה

עשויים לא להתעניין במיוחד ב:

האורתודוקסיה של ההר הקדוש,

אלים רבים,

או ירושלים החדשה.

הם פשוט יאמרו:

״אנחנו רוצים לחזור לחיים רגילים.״

ואז הם מתחילים לבנות:

ערים,

ממשלות,

פוליטיקה,

צבא,

מערכות פיננסיות,

חברות,

טכנולוגיה,

בידור,

תקשורת,

מסחר,

ותרבות צריכה.

לאט לאט:

הכול חוזר.

העולם שוב נעשה ״צבעוני ומגוון״

חיי הלילה חוזרים.

הבידור חוזר.

השווקים הפיננסיים חוזרים.

הערים הגדולות חוזרות.

ההיי־טק חוזר.

התחרות חוזרת.

היוקרה חוזרת.

המאבקים הפוליטיים חוזרים.

הכוח הצבאי חוזר.

ואולי יהיו אנשים שאפילו יאמרו:

״סוף סוף העולם כבר לא חדגוני כמו באלף השנים.״

אלף השנים האמיתיים פשוטים; אלף השנים המזויפים עשויים להיות הרבה יותר מרהיבים

אלף השנים האמיתיים:

שלום.

מנוחה.

בריאות.

שליטה עצמית.

קדושה.

מלך אמיתי.

אבל בעולם שלאחר אלף השנים מתחילים להופיע:

אלים.

כוחות־על.

בני אדם בעלי טבע על־אנושי.

ערי שמים.

AI.

תחיות עצומות.

ניסים טכנולוגיים.

אימפריות פיננסיות.

מרוץ חימוש.

דת עולמית.

מלכויות חדשות מכל סוג.

הכול נראה:

מרהיב מאוד.

אולי מה שהאנושות באמת מתקשה לוותר עליו

אינו רק החטא.

אלא:

הגירוי והטעם החזק.

הסוטים מן הדרך לא יאמרו: ״אלף השנים הסתיימו, ועכשיו אנחנו מורדים בישוע״

האפשרות הסבירה יותר היא:

שכל קבוצה תטען שהיא עצמה ממשיכה את אלף השנים האמיתיים.

ההר הקדוש אומר:

״אנחנו ההמשך האמיתי של מלכות אברהם.״

עדן המזויף אומר:

״אנחנו אלה ששיקמנו את עדן השלם ואת מלכות דוד המשיחית האמיתית.״

הקהילה המזויפת אומרת:

״אנחנו נציגיו האמיתיים של ישוע, ואנחנו מביאים את מלכות המשיח אל העידן החדש.״

והעולם החילוני עשוי לומר:

״השלום של אלף השנים כבר חינך את האנושות לבגרות; עכשיו בני האדם יכולים סוף סוף למשול בעצמם.״

איש אינו חייב לצעוק בגלוי:

״אנחנו לא רוצים את ישוע.״

ייתכן שכולם אפילו יאמרו:

״אנחנו אלה שמגשימים באמת את האידיאל של ישוע.״

זהו ״אין מלך״ האמיתי

ספר שופטים אומר:

״איש הישר בעיניו יעשה.״

״לעשות הישר בעיניו״ אינו חייב להיות:

רצח והצתה בכל יום.

זה יכול גם להיות:

שכל אדם וכל קבוצה מגדירים מחדש את מלכות אלוהים לפי מה שנראה להם נכון.

אחד חושב:

מלכות אלוהים היא על־טבעיות.

אחר חושב:

מלכות אלוהים היא דם וההר הקדוש.

אחר חושב:

מלכות אלוהים היא קהילה טכנולוגית.

ואחר חושב:

גן העדן הוא אוטופיה של הציוויליזציה האנושית.

לכן:

״בימים ההם לא היה מלך״ אינו אומר שאיש אינו שולט, אלא שכל אדם רוצה להיות המלך של עצמו.

אבל לא כל העולם נופל יחד

הנקודה הזאת חשובה באותה מידה.

לפי הבנתו של שיאו־יאנג,

גם בתוך ״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״

עדיין יהיו:

מעטים שבאמת שייכים לאלוהים.

חלקם אולי יזהו את הבעיה כבר מן ההתחלה.

אחרים אולי בעבר:

הוטעו.

נמשכו לתחייה המזויפת.

נמשכו לניסים.

נמשכו לעל־טבעי.

נמשכו לירושלים החדשה.

נמשכו לאורתודוקסיה של ההר הקדוש.

נמשכו לשגשוג החילוני.

אבל בסופו של דבר,

הם עדיין יעשו את הבחירה העתיקה:

״לצאת מבבל״.

בסופו של דבר אולי יישאר להם רק משפט אחד

כאשר כל כוח משתמש בשמות:

YHWH,

ישוע,

מלכות אלוהים,

עדן,

ירושלים החדשה,

האמונה האמיתית דווקא עשויה להפוך לפשוטה מאוד:

ישוע המשיח לבדו הוא האדון!

לא:

ישוע + אלים.

לא:

ישוע + משיח חדש.

לא:

ישוע + מערכת דתית.

לא:

ישוע + גן עדן טכנולוגי.

לא:

ישוע + הגרסה שלי למלכות אלוהים.

אלא:

ישוע המשיח לבדו.

הנבחרים האמיתיים יודעים שאינם מסוגלים לשנות את העולם — ובכל זאת נשארים כדי להעיד

ייתכן שלא יהיה להם:

צבא.

קהילה ענקית.

אימפריה טכנולוגית.

עיר שמימית.

אלים.

או כוח פוליטי עצום.

ואולי:

כולם יחשבו שהם מיושנים.

אבל הם עדיין בוחרים:

בנאמנות.

מפני שעדות אמיתית

אינה בהכרח:

״הצלחתי לגרום לכל העולם להקשיב לי.״

אולי היא פשוט:

״גם אם העולם כולו הולך בדרך אחרת, אני עדיין לא משנה את העדות שלי.״

ואפילו במחיר של:

דחייה,

רדיפה,

אובדן הכול,

ומוות,

רק כדי להשאיר:

דוגמה.

ניצחון אמיתי אולי פירושו שהעולם כבר אינו מסוגל לשנות את נאמנותך לישוע

זה מתחבר לחלוטין לתפיסת המנצחים של המאמר הקודם.

״השה הולך לכל מקום,

והם הולכים אחריו.״

בעידן השופטים של שבע הרוחות הרעות,

המשפט הזה עשוי לעלות הרבה יותר מאשר בתקופת אלף השנים.

מפני:

שהליכה אחרי השה האמיתי עשויה לדרוש דחייה של כל ״הגרסאות המרהיבות יותר של השה״.

וזה עשוי ליצור אירוניה גדולה עוד יותר סביב ״שני העדים״ האחרונים

לפי המודל הנוכחי של שיאו־יאנג,

לשני העדים של שבע השנים האחרונות הראשונות יש רקע חזק מאוד של:

יהדות,

משה,

ונבואה.

אבל אם העולם שלאחר אלף השנים ינוע בסופו של דבר שוב לעבר תקופה הדומה ל:

שבע השנים האחרונות,

שיאו־יאנג דווקא משער

ששני העדים המאוחרים יותר אולי:

לא יהיו יהודים.

ואולי אפילו:

יהיו גויים.

ובגרסה קיצונית אף יותר,

ייתכן שיהיו:

אנשים שהאמינו בישוע בשאול (Sheol), קמו לתחייה, אך לאחר מכן נדחו במשך זמן רב בידי המערכות האורתודוקסיות הגדולות.

ספר ההתגלות אינו אומר לנו במפורש שזהותם תהיה כזאת.

זהו חלק מן המודל של שיאו־יאנג לגבי התקופה שלאחר אלף השנים.

למה דווקא האנשים שהעולם הכי מזלזל בהם?

שיאו־יאנג סבור

שדווקא כאן יכולה להופיע:

אירוניה מכוונת של אלוהים.

ההר הקדוש אומר:

״אנחנו היורשים האמיתיים של אברהם וישוע.״

עדן המזויף אומר:

״אנחנו מחזיקים באלוהות האמיתית ובמלכות דוד.״

הקהילה המזויפת אומרת:

״אנחנו באמת מייצגים את ישוע.״

האימפריה החילונית אומרת:

״אנחנו הציוויליזציה האנושית הבוגרת ביותר.״

ובסופו של דבר,

אלוהים עשוי דווקא להקים:

את האנשים שאף אחד אינו מכיר בהם.

בלי קורות החיים הדתיים המרשימים ביותר.

בלי המוצא המכובד ביותר.

בלי הארגון הגדול ביותר.

בלי הטכנולוגיה המרשימה ביותר.

ואפילו עם רעיונות שנחשבים:

מיושנים ועתיקים.

והם עושים רק דבר אחד:

מעידים על ישוע המשיח האמיתי.

רק לאחר מאות שנים עשויים ארבעת הכוחות להבשיל באמת

כל התופעות שתוארו קודם

לא יופיעו בהכרח מיד לאחר שישוע והמנצחים מפסיקים למשול ישירות והשטן משתחרר.

שיאו־יאנג סבור

שהתהליך עשוי להימשך:

מאות שנים ארוכות, ואולי אפילו אלף שנים.

הדור הראשון מחזיק רק:

רעיונות שונים.

בדור השני נוצרים:

קהלים שונים.

אחר כך:

הקהלים יוצרים ערים.

הערים יוצרות ציוויליזציות.

והציוויליזציות מתחילות:

להתחרות,

לבקר זו את זו,

לחקות זו את זו,

להילחם זו בזו,

ולשתף פעולה זו עם זו.

ורק בסופו של דבר

נוצרות בהדרגה ארבעת הכוחות המרכזיים:

ההר הקדוש,

עדן המזויף,

ירושלים החדשה המזויפת,

והאימפריות החילוניות.

בהתחלה הם כנראה יתחרו זה בזה

ההר הקדוש אומר:

״אנחנו מלכות YHWH.״

עדן המזויף אומר:

״איבדתם את האלוהות האמיתית ואת המלכות.״

ירושלים החדשה המזויפת אומרת:

״אף אחד מכם אינו מלכות הברית החדשה האמיתית.״

האימפריה החילונית אומרת:

״דת רק יוצרת סכסוכים; עדיף לתת לציוויליזציה האנושית לנהל את העולם.״

הם מתחרים זה בזה.

ואולי אפילו:

דוחים זה את זה.

אבל ככל שההיסטוריה מתקדמת,

הים והארץ עשויים לגלות בהדרגה:

ששיתוף פעולה חזק יותר מתחרות.

עדן המזויף וירושלים החדשה המזויפת עשויים לבסוף לבנות יחד את ״השמים החדשים והארץ החדשה״ שלהם

לעדן המזויף יש:

על־טבעי,

אלים,

שמו של ״YHWH״,

ואבולוציה של החיים.

לירושלים החדשה המזויפת יש:

ישוע,

קהילה,

טכנולוגיה,

רציונליות,

ואור מזויף.

אחד דומה ל:

ים.

והשני ל:

ארץ.

כאשר השניים משתפים פעולה לבסוף,

עשויה להופיע הכרזה מפתה במיוחד:

״אלף השנים האמיתיים והחדשים התחילו.״

ואפילו:

״השמים החדשים והארץ החדשה כבר הגיעו.״

זו עשויה להיות מלכות השקר היפה ביותר בהיסטוריה האנושית

יש בה:

YHWH.

יש בה:

ישוע.

יש בה:

אלים.

יש בה:

ניסים.

יש בה:

טכנולוגיה.

יש בה:

על־טבעי.

יש בה:

עדן.

יש בה:

ירושלים החדשה.

יש בה:

סיסמאות של שלום עולמי.

ואולי היא אפילו טוענת:

שהשמים והארץ התאחדו סוף סוף באמת.

כל המרכיבים נראים כאילו הם קיימים.

חסר רק דבר אחד:

המלך האמיתי.

באלף השנים האמיתיים יש רק ישוע; באלף השנים המזויפים יש הכול — חוץ מישוע האמיתי

זו אולי האירוניה העמוקה ביותר של כל עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות.

באלף השנים האמיתיים,

האדם מתלונן:

שהכול פשוט מדי.

באלף השנים המזויפים,

האדם סוף סוף מחזיר פנימה:

דת,

על־טבעי,

טכנולוגיה,

בידור,

כוח,

וציוויליזציה.

ואז הוא אומר:

״זו סוף סוף מלכות אלוהים השלמה באמת.״

אבל:

ישוע בן־האדם עצמו כבר הוחלף.

אלוהים מאפשר לאנושות לבנות פעם אחת במו ידיה את ״גן העדן שלה״

בתקופת אלף השנים,

אלוהים כבר הציג:

את גרסת הבורא.

ועכשיו,

הוא כאילו מאפשר לאדם לומר:

״בסדר. עכשיו נסו אתם.״

ואז:

ההר הקדוש בונה את הגרסה שלו.

עדן המזויף בונה את הגרסה שלו.

הקהילה המזויפת בונה את הגרסה שלה.

הציוויליזציה החילונית בונה את הגרסה שלה.

לכל קבוצה יש:

תיאוריה,

היסטוריה,

תיאולוגיה,

טכנולוגיה,

וכוח.

והאנושות סוף סוף מקבלת:

את הגרסה המלאה של עץ הדעת טוב ורע.

בפעם הראשונה בעדן, האדם עדיין לא ידע מה תהיה התוצאה

אדם וחוה יכלו לומר:

״לא ידענו מה יקרה אם נעזוב את אלוהים.״

אבל בני האדם שלאחר אלף השנים:

אינם יכולים.

מפני שהם כבר:

ראו את ישוע.

חיו בתוך אלף השנים.

ראו את ההר הקדוש האמיתי.

ראו את חיי עדן האמיתיים.

ראו את דוגמת המנצחים.

ראו את רוח הקודש פועלת דרך הקדושים כדי למשול בעולם.

לכן:

הפעם האדם אינו בוחר בעץ הדעת מפני שמעולם לא ראה את עץ החיים.

אלא:

הוא ראה את עץ החיים — ובכל זאת בחר שוב בעץ הדעת טוב ורע.

וזה עשוי להפוך את הנפילה המאוחרת לחמורה יותר אפילו מ:

בראשית ו׳,

בבל,

ובבל הגדולה.

זו הסיבה ששיאו־יאנג מכנה זאת ״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״

״שופטים״ — מפני:

שאין אז מלך אמיתי השולט ישירות, וכל קבוצה בונה סדר לפי הבנתה.

״שבע הרוחות״ — מפני:

שהמצב המאוחר עשוי להיות גרוע מן המצב הקודם.

זה אינו פשוט חזרה אל העולם הישן.

אלא:

חיבור מחדש של הים של בראשית ו׳, הארץ של מגדל בבל, האימפריה של בבל הגדולה, וכל הניסיון הדתי והציוויליזציוני של האנושות.

ואפילו הלבשת כל הדברים האלה בשמות:

YHWH,

ישוע,

עדן,

ירושלים החדשה,

ואלף השנים החדשים.

אבל ״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״ עדיין אינו הסוף

לפי המודל הנוכחי של שיאו־יאנג,

ההיסטוריה הארוכה הזאת תמשיך בסופו של דבר:

להתרכז,

להתאחד,

ולחבר יחד יותר ויותר מלכויות אמת ושקר.

עד שלבסוף:

הים והארץ משתפים פעולה באמת.

עדן המזויף וירושלים החדשה המזויפת בונים יחד:

״שמים חדשים וארץ חדשה״.

ואז העולם מכין בהדרגה את הבמה ל:

משיח השקר,

נביא השקר הדומה לשה,

והגרסה האחרונה של מלכות עולמית.

ולבסוף,

העולם עשוי לנוע שוב אל:

״שבע השנים האחרונות״ בפעם האחרונה.

והפעם לאנושות כבר אין את התירוץ: ״לא ידענו״

בעדן הראשון:

האדם לא ידע.

לפני המבול:

לאדם לא היה ניסיון של אלף השנים.

במגדל בבל:

האדם עדיין לא ראה את המשיח האמיתי שולט בעולם כולו.

בבבל הגדולה:

האדם עדיין יכול לומר:

״הלוואי שישוע באמת היה מלך.״

אבל העולם שלאחר אלף השנים:

כבר ראה אותו מולך באמת.

ולא רק לזמן קצר.

אלא:

אלף שנים.

האנושות יודעת:

מהו עדן האמיתי.

מהו ההר הקדוש האמיתי.

מיהו ישוע האמיתי.

מהי קדושה אמיתית.

ואז היא עדיין אומרת:

״אנחנו רוצים גרסה משלנו.״

לכן השאלה האמיתית מעולם לא הייתה: האם אלוהים מסוגל לבנות מלכות?

אלף השנים כבר ענו:

כן.

השאלה האמיתית היא:

האם האדם באמת רוצה את מלכות אלוהים?

או שהוא רק רוצה:

שלום,

חיי נצח,

בריאות,

על־טבעי,

טכנולוגיה,

בידור,

וכבוד,

אבל אינו רוצה:

את המלך האמיתי ואת חיי הקדושה?

אולי זו האירוניה הגדולה ביותר של ״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״

האנושות אינה בונה את בבל מפני שמעולם לא ראתה גן עדן.

אלא אולי:

לאחר שבאמת חיה בעדן — היא עדיין חושבת שעדן אינו מספיק מעניין.

ואז היא שוב מושיטה יד אל:

עץ הדעת טוב ורע.

ובמשך מאות שנים

היא בונה:

עדן יפה יותר,

ירושלים חדשה מפוארת יותר,

ממלכת אלים חזקה יותר,

ואימפריה אנושית משגשגת יותר.

ולבסוף היא מכריזה בפני העולם:

״אלף השנים האמיתיים והחדשים הגיעו סוף סוף.״

אבל מעט האנשים שבאמת שייכים לאלוהים

עדיין עומדים בשולי העולם

ואומרים רק דבר אחד:

ישוע המשיח לבדו הוא האדון!

גם אם כל ״מלכויות האלוהים״ דוחות אותם,

גם אם הם צריכים לשלם את כל המחיר,

הם עדיין נשארים:

כדי להעיד.

ושיאו־יאנג סבור

שבסופו של דבר,

אלוהים אפילו עשוי לבחור בכוונה באנשים שכל המערכות הדתיות החדשות מזלזלות בהם יותר מכול.

ואפילו, לפי ההשערה הקיצונית של המודל הזה,

להשתמש ב:

לאו דזה

ובבודהה שאקיאמוני,

אם אכן האמינו בישוע בשאול (Sheol) ולאחר מכן קמו לתחייה,

כ:

שני העדים האחרונים.

זו אינה זהות שספר ההתגלות קובע,

אלא השערה של שיאו־יאנג בתוך המודל שלאחר אלף השנים.

כאשר כל מי שמכנים את עצמם:

״נציגי אלוהים״

מתחרים בשאלה מי באמת מייצג את אלוהים,

מי שבאמת מייצגים אותו

עשויים דווקא להיות:

האנשים שאיש אינו מוכן להכיר בהם.

ואולי זו בדיוק האירוניה האחרונה — והגדולה ביותר — שאלוהים משאיר לכל:

״השמים החדשים והארץ החדשה״ המזויפים.