תקופת אלף השנים שלאחר שובו של ישוע אינה אוטופיה, אלא עדן

למה זה יהיה עולם שהוא גם חדשות טובות וגם חדשות רעות לאנושות?

כמה מונחי מפתח עבור קוראים יהודים ועבור נוצרים בתחילת דרכם | אפשר לדלג

מאמר זה עוסק בעיקר במה שהנצרות מכנה ״אלף השנים״: תקופת שלטון משיחי לאחר שובו של ישוע ולפני שהעולם נכנס לשמים החדשים ולארץ החדשה הסופיים.

המאמר יבחין בין מה שהכתובים מתארים באופן ישיר לבין המודל ששיאו־יאנג בונה מתוך התמונה הכוללת של התנ״ך והברית החדשה.

אלף השנים

התגלות כ׳ מתארת את המשיח ואת קדושיו מולכים במשך ״אלף שנים״. בנצרות התקופה הזאת נקראת בדרך כלל ״המילניום״ או ״מלכות אלף השנים״.

מאמר זה מאמץ הבנה עתידית וממשית של אלף השנים: לאחר שובו של ישוע, האומות יחוו בפועל תקופה היסטורית של שלטון המשיח.

המשיח / כריסטוס

״כריסטוס״ אינו שמו הפרטי של ישוע, אלא המילה היוונית Christos, המקבילה ל״משיח״ (Mashiach) בעברית, כלומר ״המשוח״.

נוצרים מאמינים שישוע לא רק בא לעולם בפעם הראשונה, סבל וקם מן המתים, אלא גם ישוב בגלוי כדי למלוך.

המנצחים

ספר ההתגלות נותן שוב ושוב הבטחות מיוחדות ל״מנצח״, וביניהן גם מלוכה עם המשיח.

שיאו־יאנג מבין את המנצחים לא כמאמינים רגילים שנושעו בלבד, אלא כבני אדם שהגיעו לבשלות גבוהה מאוד באמונה, בנאמנות, בשליטה עצמית, בקדושה ובהליכה אחרי השה.

״הם הולכים אחרי השה לכל אשר ילך״

הביטוי הזה בא מתיאור ה־144,000 בהתגלות י״ד.

שיאו־יאנג רואה בו תכונה מרכזית מאוד של חיי המנצחים:

לא רק להכיר בשה, אלא להיות מוכנים ללכת אחריו לכל מקום שאליו הוא הולך.

שבת ויובל

השבת היא עצירה ממלאכה ומנוחה בכל יום שביעי.

שנת היובל קשורה לקרקע, חירות, השבת נחלה, חובות וארגון מחודש של הסדר החברתי.

שיאו־יאנג מוסיף ומבין את אלף השנים כ:

שבת ויובל שהוגדלו לקנה מידה עולמי.

ואפילו כמשהו שמתקרב מאוד אל:

היום השביעי הראשון של הבריאה.

מקדש יחזקאל

יחזקאל מ׳–מ״ח מתאר בפירוט רב מקדש עתידי, וכן את הקרקע, הכוהנים, העיר, הנהר והחלוקה הסובבת אותו.

שיאו־יאנג סבור שהמקדש הזה ייבנה ממש בתקופת אלף השנים, ושלא יהיה רק בניין דתי אלא אולי גם דגם מוקטן של מדרגות החיים והממשל בעולם של אותה תקופה.

שמים חדשים וארץ חדשה

אלף השנים אינם עדיין השמים החדשים והארץ החדשה הסופיים.

רק לאחר התגלות כ׳ מגיעים פרקים כ״א–כ״ב, שבהם מופיעים השמים החדשים, הארץ החדשה וירושלים החדשה.

לכן אלף השנים דומים יותר ל:

תקופת מעבר עצומה בין העולם הישן לבין הבריאה החדשה הסופית.

---

הערת תרגום:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. ייתכן שבתרגום לעברית נפלו טעויות, אי־דיוקים או הבדלי ניסוח. במקרה של הבדל במשמעות, המשמעות של המקור הסיני היא הקובעת.

---

אם ישוע באמת היה מתחיל למלוך מחר — האם האנושות הייתה שמחה?

כאשר אנשים חושבים על שובו של ישוע,

התגובה הראשונה של רבים היא:

נהדר.

אין מלחמות.

אין עריצות.

אין אי־צדק קיצוני.

אין אויב המשיח.

אין בבל הגדולה.

אין עוד הטעיה עולמית של השטן.

המשיח האמיתי סוף סוף יושב במקום הגבוה ביותר בעולם.

אלה כמובן חדשות טובות עצומות.

אבל שיאו־יאנג סבור

שאם באמת מציבים יחד את ישעיהו, מיכה, יחזקאל, זכריה וארבע הבשורות,

מתגלה דבר מעניין:

אלף השנים אולי רחוקים מאוד מן ה״אוטופיה״ שהאדם המודרני מדמיין.

הם דומים יותר ל:

גן עדן שחוזר לתוך ההיסטוריה האנושית.

וההבדל בין שני הדברים גדול מאוד.

האוטופיה שהאנושות מדמיינת היא בדרך כלל ״בבל בלי הכאב״

כאשר האדם המודרני מדבר על עולם אידיאלי,

הוא בדרך כלל חושב על:

טכנולוגיה חזקה יותר,

תחבורה נוחה יותר,

אוטומציה גבוהה יותר,

יותר בידור מסעיר ומהנה,

יותר אפשרויות אוכל,

ערים יפות ומפוארות יותר,

חיים ארוכים יותר,

פחות עבודה,

וכוח קנייה גדול יותר.

במילים פשוטות:

לקחת את הציוויליזציה של היום, להסיר ממנה את הכאב, להשאיר את כל השאר — ואז גם לשדרג הכול.

זה דומה מאוד ל:

בבל הגדולה בלי מלחמות, מחלות ועוני.

אבל מלכות המשיח שהנביאים מתארים

אינה נראית כאילו היא הולכת בכיוון הזה.

---

העולם שהנביאים מתארים דווקא נעשה יותר ויותר דומה לעדן

ישעיהו מתאר:

האומות אינן לומדות עוד מלחמה,

החרבות נעשות לאתים,

והחניתות למזמרות.

מיכה מתאר:

כל אדם יושב תחת גפנו ותחת תאנתו,

ואין מי שמחריד אותו.

ישעיהו י״א מתאר:

זאב וכבש,

נמר וגדי,

ילדים והבריאה

החיים שוב בתוך שלום.

ישעיהו גם אומר:

הארץ תהיה מלאה דעה את YHWH כמים לים מכסים.

וזכריה מתאר:

YHWH יהיה למלך על כל הארץ.

כאשר מגיעים לבסוף לשמים החדשים ולארץ החדשה בהתגלות,

הקו של ״חזרה לעדן״ נעשה ברור עוד יותר:

נהר החיים מופיע שוב.

עץ החיים מופיע שוב.

כס אלוהים והשה נמצא בתוכה.

אלוהים שוכן ישירות עם בני האדם.

כלומר,

מן העולם של אלף השנים שמתארים הנביאים

ועד לשמים החדשים ולארץ החדשה של התגלות כ״א–כ״ב,

הכיוון הכללי אינו:

יותר ויותר מלאכותי.

אלא יותר ויותר חזרה אל:

אדמה,

חקלאות,

שלום,

מנוחה,

שיקום הבריאה,

שלטון אלוהים,

נהר החיים,

עץ החיים,

ונוכחות ישירה של אלוהים.

לכן שיאו־יאנג סבור:

אלף השנים אינם אוטופיה טכנולוגית, אלא אלף שנים שבהן האנושות לומדת מחדש כיצד לחיות בעדן.

והשמים החדשים והארץ החדשה

הם השלמת הדרך הזאת:

לא רק ללמוד את עדן, אלא באמת לחזור לעדן.

---

אלה כמובן חדשות טובות — אבל כאן גם מתחילה הבעיה

כולם רוצים:

שלום.

אבל שלום פירושו:

אי אפשר להמשיך לעבוד את הכיבוש והשליטה.

כולם רוצים:

צדק.

אבל צדק פירושו:

אי אפשר לאפשר לעושר ולמשאבים להתרכז ללא גבול לנצח.

כולם רוצים:

בריאות.

אבל בריאות פירושה:

שגם האדם צריך לקבל משמעת ושליטה עצמית.

כולם רוצים:

עולם ללא הפגיעות שמביא החטא.

אבל חברה קדושה יותר פירושה:

שדברים רבים שנקראים היום ״בידור״ אולי כבר לא יעודדו, ואולי כלל לא יתקיימו.

לכן:

האנושות אינה יכולה לדרוש את התוצאות של עדן ובו־זמנית להתעקש על אורח החיים של בבל.

וזה אולי בדיוק מה שיהפוך את אלף השנים לקשים לעיכול עבור בני אדם רבים.

אלף השנים עשויים להיות עולם ״בריא״ מאוד — ובעיני האדם המודרני גם משעמם מאוד

לפי הבנתו של שיאו־יאנג,

חיי היומיום באלף השנים יהיו רחוקים מן הציוויליזציה של ימינו:

24 שעות ללא הפסקה,

גירויים, צריכה, בידור ויעילות בלתי פוסקת.

החיים יהיו דווקא יותר:

פשוטים, ממושמעים, סדירים, צנועים, בריאים, קרובים לאדמה, קרובים לטבע וקרובים לקצב המקורי של יום ולילה.

אפשר לתאר זאת במשפט פשוט:

קמים עם היום, עובדים עם האור ונחים עם רדת הערב.

אין פירוש הדבר שכל אדם חייב ללכת לישון ברגע שהשמש שוקעת.

הכוונה האמיתית היא:

הציוויליזציה כבר לא תגדיר את החיים לפי ״קדמה ושגשוג״ בלבד.

---

ומה יקרה לכל הדברים בעלי הטעם החזק והגירוי העז?

אולי דווקא כאן יהיה לאדם המודרני קשה באמת.

אם אלף השנים יהיו עולם בריא וקדוש מאוד,

אז תעשיות רבות שנשענות היום על גירוי

לא יחזיקו עוד באותו מקום.

לרבות, אך לא רק:

פורנוגרפיה,

סמים,

תרבות שכרות,

בידור אלים,

הימורים ללא גבול,

צריכת יוקרה ראוותנית,

ובידור דיגיטלי שמתוכנן בכוונה ליצור התמכרות.

אפילו מזון זבל:

אם האנושות חוזרת אל האדמה, הטבע והבריאות,

תרבות של מזון מעובד מאוד וטעמים קיצוניים

אולי לא תדעך בהדרגה אלא תיעלם כמעט מיד — מפני שהקערה השביעית כבר החריבה את הערים והתעשייה העולמית.

ולכן השאלה היא:

האם בני אדם באמת יאהבו עולם כזה?

אולי מה שאנשים רבים באמת רוצים אינו עדן — אלא ״בבל בלי כאב״

זו שאלה שכדאי לחשוב עליה ברצינות.

האדם רוצה:

שלא יהיה סרטן,

אבל עדיין רוצה ליהנות ללא גבול.

הוא רוצה:

שלא יהיו פערי עושר,

אבל עדיין רוצה לצבור ללא גבול.

הוא רוצה:

שלא תהיה מלחמה,

אבל עדיין מעריץ כוח, הגמוניה וחזקים.

הוא רוצה:

שלא יהיו משפחות שבורות,

אבל אינו רוצה לרסן את היצר המיני.

הוא רוצה:

שלא תהיה חרדה,

אבל אינו מוכן להפסיק להוכיח את עצמו ולהיות מוצף במידע.

לכן:

האם האדם באמת רוצה את עולמו של אלוהים, או שהוא רוצה שאלוהים רק יתקן את כל תופעות הלוואי של בבל?

אלף השנים אולי יציבו את השאלה הזאת בפני האנושות לראשונה ללא מסכה.

---

אלף השנים דומים במובן מסוים ל״יציאת מצרים עולמית בהנהגת ישוע״

כאשר בני ישראל יצאו ממצרים,

זה היה בתחילה כמובן:

חדשות טובות.

אין עוד עבדות.

אין עוד שלטון פרעה.

אבל זמן קצר לאחר שנכנסו למדבר

קרה דבר מוזר:

הם התחילו להתגעגע למצרים.

הם התגעגעו ל:

דגים,

קישואים,

אבטיחים,

חציר,

בצלים,

ושום.

והם התחילו להתלונן על:

המן.

הבעיה לא הייתה שאלוהים לא סיפק.

אלא:

שהטעם של בני האדם עדיין נשאר במצרים.

ייתכן שאותו הדבר יקרה גם באלף השנים

אויב המשיח נפל.

בבל הגדולה נפלה.

המלחמות נפסקו.

המשיח האמיתי מולך.

בהתחלה:

העולם כולו מריע.

אבל עוברים ארבעים יום,

ארבעים שנה,

ארבע מאות שנה,

ואנשים מסוימים בוודאי יתחילו לחשוב:

״החיים פעם היו מעניינים יותר.״

״הבידור היה מסעיר יותר.״

״פעם היינו חופשיים יותר.״

״פעם הטכנולוגיה התפתחה בקצב מדהים.״

״פעם היו הרבה יותר דברים לשחק איתם.״

״החיים עכשיו מלאים מדי בהגבלות.״

זה דומה ל:

לצאת ממצרים — ובכל זאת להתגעגע למצרים.

לכן אלף השנים עשויים להיות סוג של:

גמילה עולמית מבבל.

---

קל להריע כאשר יוצאים מבבל; הרבה יותר קשה להוציא את בבל מן הלב

אולי זה אחד המשפטים החשובים ביותר במאמר.

נפילתה של בבל הגדולה היא דבר אחד.

אבל האם גם:

ההרגלים,

התאוות,

הטעם,

והערכים

של האדם נפלו יחד איתה?

זה כבר דבר אחר.

אדם יכול:

לצאת ממצרים בגופו, אך עדיין לגור במצרים בלבו.

ובאותה מידה,

אדם יכול:

לחיות בגופו בתוך אלף השנים, אך עדיין להתגעגע בלבו לבבל.

ארבע הבשורות עשויות להיות ״הטריילר של המלך״ לאלף השנים

מי באמת ימלוך באלף השנים?

לא שליט עתידי זר שאיננו מכירים.

אלא:

ישוע של ארבע הבשורות.

הנקודה הזאת חשובה מאוד.

כאשר אנשים חושבים על ביאתו השנייה של ישוע,

הם לפעמים מדמיינים שהוא יהפוך פתאום ל:

מלך מפואר בצורה קיצונית,

מוקף טקסיות,

מציג כוח צבאי בכל יום,

ומרוחק מן האדם הפשוט.

אבל שיאו־יאנג סבור:

התגלות הכבוד אינה אומרת שאופיו של ישוע משתנה.

הוא עדיין:

אותו ישוע.

---

מלך המלכים האמיתי בא בפעם הראשונה בצניעות מדהימה

הוא לא נולד בארמון.

הוא לא בנה את זהותו על עושר.

הוא לא הקים צבא פרטי.

הוא לא השתמש בנשים כדי להוכיח את כוח המשיכה שלו.

הוא לא השתמש ביוקרה כדי להוכיח את מעמדו.

הוא לא הסתובב והציג ניסים רק כדי לספק את סקרנות ההמון.

הוא אפילו:

רחץ את רגלי תלמידיו.

המאפיין של המלך הזה אינו:

״יש לי כוח, ולכן אני חייב לגרום לכולם לראות אותו.״

אלא:

יש לי כוח, ולכן איני זקוק בכלל להצגת כוח כדי להוכיח מי אני.

כאשר מלך המלכים הזה ימשול באמת בעולם — האם בני האדם יאהבו אותו?

זו שאלה מעניינת מאוד.

האנושות היום נוטה לזהות:

כוחניות,

עושר,

ראוותנות,

יכולת שליטה,

כוח צבאי,

ומשיכה מינית

עם:

״נוכחות של מלך״.

אבל מה אם המלך האמיתי הוא דווקא:

צנוע,

ישר,

ממושמע,

פשוט,

וקדוש?

כיצד בני אדם יגיבו?

לכן שיאו־יאנג מציע שאלה מאוד יומיומית:

האם אתם רוצים מלך בסגנון ״מנכ״ל כוחני וכריזמטי״, או אדם ישר ופשוט שישלוט?

ישוע האמיתי

אולי בכלל אינו דומה לדמות ה״שליט הדומיננטי״ של התרבות הפופולרית.

אבל:

מי שבאמת מחזיק בסמכות בקנה מידה קוסמי אינו צריך להוכיח את עצמו שוב ושוב. בדיוק כפי שמבוגר בוגר אינו צריך להתחרות בילד ולהציג כוח כדי להוכיח שהוא חזק יותר.

---

אולי זה אפילו עוזר להבין מדוע יצור נברא העז לקרוא עליו תיגר

שיאו־יאנג מציע כאן אפשרות ששווה לחשוב עליה:

אם בן האלוהים תמיד היה כה עניו, צנוע ולא ראוותני, האם ייתכן שמלאך גאה פירש בטעות את הענווה והצניעות שלו כחולשה של יצור נברא?

פירש:

סבלנות

כ:

חוסר כוח.

פירש:

צניעות

כ:

חוסר כשירות לייצג את האל העליון.

פירש:

אי־ראוותנות

כ:

אפשרות להחליף אותו.

---

גם בני האדם בארבע הבשורות עשו טעות דומה

ישוע הגיע.

אבל אנשים שאלו:

״האין זה בן הנגר?״

רבים חיכו ל:

משיח פוליטי,

איש צבא חזק,

גיבור לאומי.

המשיח האמיתי עמד לפניהם,

אבל דווקא מפני שהיה:

רגיל מדי,

צנוע מדי,

ולא דומה מספיק לקיסר ארצי,

הם בזו לו.

לכן שיאו־יאנג סבור:

אולי אחת הטעויות הגדולות של השטן הייתה לפרש את ענוות ישוע כחולשה — והאנושות עשתה טעות דומה.

אלף השנים עשויים להיות התקופה שבה העולם כולו לומד מחדש: ״מהו מלך אמיתי?״

לא:

מי שיש לו הכי הרבה נשים.

לא:

מי שיש לו את הארמון המפואר ביותר.

לא:

מי שמחזיק בצבא הגדול ביותר.

לא:

מי שמפחיד את כולם.

אלא:

מי שמחזיק בכוח בלתי מוגבל ובכל זאת שולט בעצמו לחלוטין.

מי שמחזיק במעמד הגבוה ביותר ואינו צריך לנפח את עצמו.

מי שמחזיק בסמכות הגבוהה ביותר ובכל זאת נשאר קדוש, עניו וצודק.

זו עשויה להיות תרבות המלוכה של אלף השנים.

---

מעשי השליחים עשויים להיות ״הטריילר של חיי הקדושים״ באלף השנים

ארבע הבשורות מראות:

איך נראה המלך.

מעשי השליחים מראה:

כיצד יכולה להיראות קהילה כאשר חיי אלוהים פועלים בתוכה בעוצמה.

הם מספקים זה לזה.

רכוש כבר אינו מרכז הזהות.

ניסים וחיי היומיום מתקיימים יחד.

הנהגת רוח הקודש משתלבת בחיים המעשיים.

הקהילה אינה מושכת אנשים באמצעות פאר,

אלא באמצעות:

חיים.

לכן שיאו־יאנג סבור:

במובן מסוים אלף השנים עשויים להיראות כאילו ארבע הבשורות ומעשי השליחים חזרו לעולם — אך הפעם בקנה מידה של אומות.

ארבע הבשורות הן:

דמותו של המלך.

מעשי השליחים הם:

דמותה של קהילת הקדושים.

ואלף השנים עשויים להיות:

ההתרחבות העולמית של שניהם.

---

וזה גם הופך את הרעיון ״רק המנצחים מולכים עם המשיח״ להגיוני מאוד

לפי הבנתו של שיאו־יאנג,

המנצחים יכולים למלוך עם המשיח

לא מפני:

שאלוהים אוהב כמה נוצרים יותר מאחרים באופן שרירותי.

אלא מפני:

שמלכות דורשת חיים שמתאימים למלכות.

אם מלכות המשיח מבוססת על:

ענווה,

שליטה עצמית,

קדושה,

נאמנות,

מסירות עצמית,

ואי־יכולת להיקנות בידי העולם,

אז גם המלכים שישלטו איתו באלף השנים

צריכים להיות דומים מאוד:

למלך המלכים עצמו.

לכן המנצחים אינם פשוט ״מאמינים רציניים קצת יותר״

התגלות י״ד אומר:

״הם הולכים אחרי השה לכל אשר ילך.״

שיאו־יאנג סבור,

שאין מדובר רק ב:

״אני מאמין בישוע.״

ואפילו לא רק ב:

״אני מכיר בישוע כמושיע היחיד.״

אלא ברמה של אמון באלוהים

שבעיני העולם כמעט נראית:

קיצונית.

לאן שהוא הולך,

אני הולך.

אם השה הולך אל:

המדבר,

אני הולך אחריו.

אם הוא הולך אל:

מקום בלי מחיאות כפיים,

אני הולך.

אם הוא הולך אל:

חיים פשוטים,

אני הולך.

אם הוא הולך אל:

מקום שבו העולם אינו מבין אותי,

אני הולך.

אם הוא הולך אל:

מות קדושים,

אני עדיין הולך.

לא מפני שאני רואה תועלת בכל צעד,

אלא מפני:

שגם כשאיני יודע לאן השה מוביל אותי בצעד הבא, אני עדיין מאמין שהוא ראוי לכך שאלך אחריו.

---

זוהי אמונה הקרובה למלוא העוצמה ונאמנות כמעט מוחלטת

המנצחים אינם:

״נוצרים קצת יותר רציניים.״

לפי הבנתו של שיאו־יאנג,

הם מייצגים:

נאמנות מוחלטת.

לא:

״אני אלך אחרי אלוהים כל עוד הוא גורם לי להרגיש טוב.״

אלא:

״לאן שהשה יוביל אותי — אני אלך.״

משה ויתר על מעמדו ועל הביטחון שהיה לו במצרים, נכנס למדבר ולבסוף הוביל את העם לעמוד מול פרעה.

שאול ידע שמחכים לו רדיפות, מאסר ואפילו מוות, ובכל זאת המשיך עד שסיים את שליחותו.

דניאל לא הפסיק להתפלל גם מול גוב האריות בגלל צו של מלך.

ושלושת חבריו אמרו מול כבשן האש דבר ישיר עוד יותר:

גם אם אלוהים לא יציל אותנו — לא נעבוד.

שיאו־יאנג סבור שזהו המאפיין המשותף של המנצחים:

הם אינם נאמנים רק כאשר הם בטוחים שתהיה תוצאה טובה, אלא מפני שאלוהים עצמו ראוי לנאמנות.

ולכן הם מתאימים:

למלוך עם השה.

עמי אלף השנים לומדים לא להתגעגע עוד למצרים; המנצחים הם אלה שכבר בחיים האלה התחילו לא להתגעגע למצרים

זו עשויה להיות נקודה חשובה מאוד להבנת המלוכה.

אם אדם עדיין מאוהב מאוד ב:

גירויים של בבל,

עושר של בבל,

כוח של בבל,

ובידור של בבל,

כיצד הוא יכול למשול בעולם שנמצא בתהליך של:

גמילה מבבל?

לכן:

המנצח אינו מקבל לפתע קידום; חייו פשוט הגיעו סוף סוף למצב שמתאים לתפקיד.

---

הוא יכול למלוך מפני שהעולם כבר אינו מסוגל למשוך אותו בחזרה

זו נקודה מרכזית נוספת בהבנת המנצחים אצל שיאו־יאנג.

אין פירוש הדבר:

שאין להם פיתויים.

אלא:

שגם כאשר הפיתוי קיים, הכיוון שלהם כבר יציב.

הם אינם אוהבים:

את הכס.

הם אינם אוהבים:

את הסמכות.

הם אינם אוהבים:

מעמד מיוחד.

אלא:

את השה.

ולכן:

רק מי שבאמת אוהב את השה מתאים למלוך עם השה.

---

מקדש יחזקאל אינו בחירה בין ״רוחני״ לבין ״פיזי״

יחזקאל מ׳–מ״ח מתאר בפירוט רב:

מקדש,

שערים,

חצרות,

כוהנים,

קרקע,

עיר,

ונהר.

שיאו־יאנג סבור

שאין מדובר בסמל מופשט שלעולם לא יתגשם,

וגם לא בבניין שהוא רק פיזי וללא משמעות רוחנית.

אלא:

שהרוחני והפיזי מתקיימים יחד.

מצד אחד,

המקדש ייבנה בפועל ובממשות בתקופת אלף השנים.

מצד שני,

המבנה המרחבי שלו עצמו נושא משמעות רוחנית

ומשקף:

בשלות חיים,

נוכחות אלוהים,

מדרגות של ממשל,

וחיבור בין הטבע לעל־טבעי.

לכן לדעת שיאו־יאנג:

מקדש יחזקאל אינו ״סמל או ממשות״ — הממשות עצמה מבטאת אמת רוחנית.

ומעבר לכך,

הוא אפילו עשוי להיות:

דגם מרחבי למבנה החיים של עולם אלף השנים כולו.

ככל שמתקרבים למקדש, כך מתקרבים יותר לעדן

לפי הבנתו של שיאו־יאנג,

ככל שמתקרבים למרכז נוכחות אלוהים:

העל־טבעי נעשה ישיר יותר.

הטבע וחיי אלוהים מתמזגים יותר.

הצורך במערכות מלאכותיות יורד.

ורמת הבשלות של החיים עולה.

לעומת זאת,

ככל שיוצאים החוצה,

בני אדם רגילים עדיין עשויים להזדקק ליותר:

מוסדות,

מינהל,

ממשל,

ייצור,

וכללים.

לכן אלף השנים אינם עולם שבו כל מקום זהה.

ייתכן שיש בו:

מדרג שבו ככל שנעים מן החוץ פנימה, כך מתקרבים יותר לעדן.

---

ככל שמתקרבים לאלוהים, דווקא נעשים פחות דומים לבבל

זו נקודה מעניינת מאוד.

האדם המודרני נוטה לחשוב:

ככל שהמקום מתקדם יותר,

המערכת צריכה להיות מורכבת יותר.

ככל שהוא מפותח יותר,

צריכה להיות בו יותר טכנולוגיה.

אבל במודל של שיאו־יאנג הכיוון הפוך:

ככל שמתקרבים לאלוהים, כך זקוקים פחות למערכות מלאכותיות רבות.

מפני:

שחיי אלוהים,

הטבע,

והעל־טבעי

מספקים את החיים באופן ישיר יותר.

המקום הבשל ביותר

עשוי דווקא להיות:

הפשוט ביותר.

---

והמים החיים היוצאים מן המקדש מציירים בדיוק את הסדר הזה

יחזקאל מ״ז מתאר:

מים היוצאים מן המקדש.

הם זורמים החוצה,

ולבסוף אפילו מרפאים את ים המלח.

כאשר מצרפים לכך גם את ספר ההתגלות, התמונה נעשית שלמה יותר:

המקור האמיתי של נהר החיים הוא כס אלוהים והשה.

כלומר,

המים החיים אינם נוצרים מן המקדש עצמו,

אלא יוצאים ממרכז נוכחותו וסמכותו של אלוהים, עוברים דרך המקדש וממשיכים החוצה.

ישוע גם אמר:

״המאמין בי, כדבר הכתוב, נהרות מים חיים יזרמו מקרבו.״

ולכן, לפי הבנתו הקודמת של שיאו־יאנג:

המנצחים דומים ל:

מקדש שממנו יוצאים מים חיים.

ה״כמעט־מנצחים״ דומים ל:

מי שמכוונים ומעבירים את הזרימה.

המשרתים דומים ל:

ערוצי הנהר.

והחלשים דומים ל:

ים המלח הזקוק לריפוי של נהר החיים.

אם כך,

הממשל של אלף השנים אולי אינו רק:

ממשלה מרכזית המשתמשת במערכות כדי לשלוט בכל העולם.

הוא עשוי להיות יותר כמו:

חיים היוצאים מכס אלוהים, עוברים דרך המקדש, הקדושים ומדרגות שונות של שירות, וממשיכים כלפי חוץ כדי לספק ולרפא את העולם כולו.

ושיאו־יאנג סבור

שה״ריכוזיות״ הזאת, שמרכזה ישוע, שונה בדיוק מן הריכוזיות של אימפריות אנושיות:

היא דווקא דואגת יותר לחלשים ביותר.

מפני שככל שהסמכות מרוכזת יותר בידו של מלך טוב באמת,

המשאבים והחיים אינם נשאבים כלפי מעלה בידי מעטים,

אלא:

זורמים מן המרכז החוצה.

הבוגרים יותר נמצאים קרוב יותר למקור

לא כדי לעשות מונופול על החיים,

אלא כדי להעביר את החיים רחוק יותר — אל החלשים יותר ואל אלה הזקוקים יותר לריפוי.

אפשר לסכם את התמונה כך:

הכס הוא המקור, המקדש הוא מוצא הנהר, הקדושים הם כלי המים החיים, והחלשים הם אלה שנהר החיים מחפש, מספק להם ומרפא אותם לאורך הדרך.

וזה גם יוצר ניגוד חזק בין ממשל אלף השנים לבין בבל:

בבל שואבת משאבים מן השוליים אל המרכז; מלכות אלוהים מזרים חיים מן המרכז אל השוליים.

---

ישוע עצמו הוא ״עדן מהלך״

בארבע הבשורות,

לאן שישוע הולך,

המוות מתחיל לסגת.

מחלות מתחילות להירפא.

הסערות נרגעות.

המזון מתרבה.

חוטאים מקבלים סליחה.

בני אדם מתחברים מחדש לאלוהים.

במילים אחרות:

לאן שהוא הולך, הנזק שנוצר לאחר אובדן עדן מתחיל להתהפך.

לכן שיאו־יאנג מבין את ישוע כ:

עדן מהלך.

---

ישוע הוא גם מקדש מהלך

בתנ״ך יש מקדש ממשי.

ובברית החדשה גם:

גופו של ישוע

והמאמינים

נקשרים למקדש אלוהים.

לכן שיאו־יאנג סבור

שבאלף השנים שתי התמונות האלה אינן צריכות לבטל זו את זו.

הן יכולות:

להתקיים יחד.

יש:

מקדש יחזקאל ממשי.

ובו בזמן יש גם:

מקדש מהלך.

גם המנצחים הם מים חיים מהלכים ומקדשים מהלכים

אם הם מולכים עם המשיח

והם עצמם מקדש בוגר,

אז האופן שבו הם מנהלים את האומות

אולי אינו נשען רק על:

חוקים,

משטרה,

ופקודות מינהליות.

אלא:

הם עצמם מביאים את חיי אלוהים אל המקום שעליו הם מופקדים.

הדבר דומה במידת מה ל:

יהושע והשופטים בתנ״ך,

ול:

השליחים בברית החדשה.

סמכותם לא באה רק מתפקיד או ממערכת, אלא מכך שאלוהים איתם; לאן שהם הולכים, גם ממשל אלוהים, כוחו וחייו מגיעים לשם.

לכן שיאו־יאנג סבור שגם המנצחים באלף השנים עשויים להפוך ל:

מקדשים מהלכים.

מים חיים מהלכים.

עדן מהלך.

הם לא רק יישבו במרכז ויוציאו פקודות,

אלא אולי, כמו יהושע, השופטים והשליחים,

ייכנסו בעצמם למקומות שונים כדי:

למשול,

לשרת,

לרפא,

ללמד,

ולהמשיך לשאת החוצה את החיים שמקורם בכס אלוהים.

כך:

המקדש הממשי של התנ״ך והרעיון של הברית החדשה ש״הקדושים הם מקדש אלוהים״ יכולים להתגשם יחד באלף השנים.

---

היום השביעי, השבת, היובל ואלף השנים נמצאים גם הם על אותו קו

בתחילת בראשית,

אלוהים ביום השביעי:

שבת.

בהמשך ישראל שומרת בכל שבעה ימים:

שבת.

גם לאדמה יש:

שנת שמיטה.

ובהמשך יש גם:

יובל.

שיאו־יאנג סבור

שכל הדברים האלה אולי פועלים כמעין הקדמה מוקדמת ל:

אלף השנים.

אלף השנים עשויים להיות ״היום השביעי״ בקנה מידה עולמי

ההיסטוריה האנושית מלאה במשך זמן רב ב:

עבודה,

תחרות,

מלחמות,

בנייה,

מאבקים,

והתרחבות.

אבל באלף השנים,

לראשונה תחת שלטונו של המשיח האמיתי,

העולם:

נרגע.

חרבות נעשות לכלי חקלאות.

האדמה מטופלת מחדש.

בני האדם מפסיקים לרדוף לנצח אחרי:

יותר.

מהר יותר.

חזק יותר.

לכן:

אלף השנים עשויים להיות גרסה רחבה יותר של השבת.

וגם:

גרסה רחבה יותר של היובל.

ואפילו משהו שמתקרב לכך:

שהיום השביעי המקורי של הבריאה חוזר אל תוך ההיסטוריה.

---

אם באלף השנים באמת לא יהיו פערים גדולים בין עשירים לעניים — מה זה אומר?

כאן שיאו־יאנג עובר מן התמונות הנבואיות להסקה חברתית נוספת.

אם באלף השנים באמת יש:

ביטחון לכל אדם,

שפע של אדמה,

שלטון צודק,

ללא דיכוי קיצוני,

וללא ניצול מעמדי,

אז מערכות רבות של ימינו שמבוססות על:

צבירת הון ללא גבול,

ספקולציה פיננסית,

ריכוז עצום של קרקעות,

מונופולים והשקעות,

קשה לדמיין אותן ממשיכות ללא שינוי.

אין פירוש הדבר שהכתוב אומר במפורש:

״לא יהיה שום כסף באלף השנים.״

אבל לכל הפחות:

הציוויליזציה הפיננסית־קפיטליסטית של ימינו כנראה לא תמשיך באותה צורה בתקופת אלף השנים — עד לסיומן.

---

״איש תחת גפנו ותחת תאנתו״ אינו נראה כמו תמונה של עולם הון פיננסי

התמונה הנבואית הזאת מעניינת מאוד.

היא אינה:

שלכל אדם יהיו יותר מוצרים פיננסיים.

אלא:

אדמה, משפחה, מזון, ביטחון ומנוחה שמתחברים מחדש.

כיוון הציוויליזציה שהיא מייצגת הוא:

חיים.

ולא:

צבירה בלתי מוגבלת.

באותה מידה, היעלמות תעשיות חטא רבות פירושה שגם האדם צריך לקבל קדושה

אנשים אוהבים לומר:

״אני רוצה לחיות בעולם בלי רוע.״

אבל אם:

תעשיית הפורנוגרפיה נעלמת,

הסמים נעלמים,

בידור עתיר גירויים נעלם,

יוקרה ראוותנית מאבדת את כבודה,

והיחסים המיניים נעשים קדושים יותר,

האם בני האדם באמת ישמחו?

מפני:

שקדושה אינה רק ״אסור לאחרים לפגוע בי״.

קדושה פירושה גם:

שהתאוות שלי עצמן מקבלות גבולות.

---

לכן לשלום ולצדק של אלף השנים יש גם ״מחיר של אורח חיים״

אם אין מלחמה,

צריך לוותר על תרבות הכיבוש.

אם אין פערי עושר קיצוניים,

צריך לוותר על צבירה ללא גבול.

אם אין פריצות מינית חברתית,

צריך לקבל ריסון מיני.

אם רוצים בריאות,

צריך לקבל סדר חיים ותזונה מתונה יותר.

אם רוצים מנוחה,

צריך להפסיק עבודה בלתי פוסקת, גירויים בלתי פוסקים וצריכה גבוהה.

לכן:

השלום והצדק שהאנושות מצפה להם, ואורח החיים שיוצר שלום וצדק, הם שני צדדים של אותו הדבר.

---

השאלה היא: האם האדם של היום באמת רוצה את זה?

אולי זו השאלה החדה ביותר בכל המאמר.

אם ישוע באמת יהפוך את העולם ל:

שלו,

פשוט,

בריא,

ממושמע,

דל בגירויים,

קרוב יותר לטבע,

פחות תלוי בטכנולוגיה,

וקרוב יותר ישירות לאלוהים,

האם אחרי זמן מה אנשים יתחילו לומר:

״החיים פעם היו מעניינים יותר״?

אלה החדשות הטובות של אלף השנים — וגם החדשות הרעות שלהם.

---

לכן ״לצאת קודם כול מבבל בלב״ אינו נועד רק לשלוש השנים וחצי האחרונות

זו גם הסיבה ששיאו־יאנג חוזר שוב ושוב על:

לצאת קודם כול מבבל בלב.

להפחית תלות מוגזמת ב:

ערים,

טכנולוגיה,

מערכות,

בידור עתיר גירויים,

וצריכה,

לא רק מפני שיום אחד בשלוש השנים וחצי האחרונות אולי יהיה צורך:

לעזוב פיזית.

ברובד עמוק יותר,

מדובר ב:

הסתגלות מוקדמת לאורח החיים של אלף השנים.

ואפילו:

הסתגלות מוקדמת לשמים החדשים ולארץ החדשה.

אין צורך להפוך היום מיד לאדם בריא וממושמע לחלוטין

הנקודה הזאת חשובה מאוד.

שיאו־יאנג אינו אומר:

שמעתה כולם צריכים מיד:

לוותר לגמרי על טכנולוגיה,

לעזוב את העיר,

לאכול רק מזון תפל,

ולישון בכל לילה בתשע.

הדבר החשוב באמת הוא:

הכיוון.

היום קצת פחות תלות.

מחר קצת יותר שליטה עצמית.

השנה להיות מסוגל יותר מאשר בשנה שעברה:

להיות בשקט,

להיות לבד,

לגעת בטבע,

ולקבל חיים פשוטים.

---

אינך צריך לחיות מיד בעדן — אבל אפשר להתקרב לעדן מעט יותר בכל יום

לדוגמה:

קצת פחות גלילה חסרת מטרה בטלפון.

קצת פחות מזון מעובד מאוד.

קצת פחות תלות בבידור.

יותר הליכה.

יותר אור שמש.

יותר טבע.

מנוחה מוקדמת יותר.

פחות ראוותנות.

פחות שליטה של אישור חברתי על החיים.

ויותר:

עמידה ישירה מול אלוהים.

הדברים האלה אינם:

תנאי לישועה.

אלא:

כיוון של החיים.

---

התחייה אמנם תיתן לך גוף חדש, אבל היא לא תפרמט את כל האישיות שלך

זו הבנה חשובה נוספת של שיאו־יאנג.

תחיית המתים כמובן פירושה:

גוף חדש.

גוף שאינו נשחת עוד כפי שהוא נשחת היום.

גוף שאינו מזדקן במהירות כפי שאנו מכירים.

אבל שיאו־יאנג סבור

שזה לא בהכרח אומר:

שמעתה לא תיתכן שום מחלה כלל.

אחרת יהיה קשה להבין את דברי הנביאים על:

ריפוי.

באותה מידה,

אלף השנים אינן בהכרח תקופה ללא שום מוות,

אלא אולי תקופה שבה הגוף נעשה בריא מאוד ובעל אריכות ימים עצומה, ויכול להמשיך לחיות זמן רב תחת אורח חיים נכון.

ביטול מוחלט של המוות

מגיע בשלב הסופי של השמים החדשים והארץ החדשה.

אבל חשוב אף יותר:

גוף חדש אינו אומר שכל האדם נמחק ומותקנת במקומו אישיות חדשה לחלוטין.

לפי הבנתו של שיאו־יאנג,

לאדם עדיין יש המשכיות ב:

אופי,

רמת בשלות,

כיוון הנאמנות,

הרגלי חיים,

ונטיות חיים שנבנו במשך שנים.

לכן:

התחייה יכולה לחדש את הגוף ברגע, אך אינה מוחקת בלחיצה אחת את כל ההיסטוריה של החיים.

הגוף יכול להשתנות ברגע — אבל לחיים יש היסטוריה

המשפט הזה חשוב מאוד.

אם ברגע התחייה כל הנושעים נעשים:

בדיוק באותה רמת בשלות,

בדיוק באותה רמת שליטה עצמית,

בדיוק באותה רמת נאמנות,

ובדיוק באותה יכולת למשול,

אז יהיה קשה מאוד להבין פסוקים רבים בחיים האלה העוסקים ב:

נאמנות,

סבלנות,

אימון,

ניצחון,

ושכר.

לכן שיאו־יאנג סבור:

הבחירות של החיים האלה מצטברות אל תוך הנצח.

---

הרגלים אינם ישועה, אבל הרגלים מעצבים חיים

היום אתה בוחר:

קצת יותר שליטה עצמית.

מחר:

קצת יותר נאמנות.

בפיתוי מסוים:

לדחות מעט.

בלחץ מסוים:

להמשיך להאמין מעט.

הדברים האלה אינם קונים ישועה,

אבל הם עשויים להמשיך לעצב:

איזה אדם תהיה בסופו של דבר,

ואת המרחק שלך מן העיר הקדושה.

---

החיים האלה בעצם מאמנים כל הזמן את ״הטעם הרוחני״ שלך

אדם שאוכל במשך שנים מזון בעל טעם חזק מאוד,

כאשר הוא עובר לראשונה למזון טבעי,

עשוי להרגיש:

שאין לו טעם.

אבל לאחר זמן,

החך נעשה שוב רגיש,

והוא מתחיל לטעום דווקא את הטעמים הטבעיים של המזון.

אולי כך גם בחיי האדם.

אם אדם יכול לשמוח רק באמצעות:

גירויים חזקים,

פורנוגרפיה,

סרטונים קצרים,

קניות,

משחקים,

מחיאות כפיים ברשתות החברתיות,

יוקרה,

וסיפוק מיידי,

אז:

הפשטות עצמה תתחיל להרגיש ״חסרת טעם״.

---

אולי מלכות אלוהים אינה משעממת — אולי החך שלנו פשוט התרגל לטעם חזק מדי

זה עשוי להיות משפט חשוב מאוד להבנת אלף השנים.

אולי לא:

עדן הוא חדגוני מדי.

אלא:

בבל אימנה את החך האנושי לטעמים חזקים מדי.

לכן ללמוד בחיים האלה, צעד אחר צעד:

שקט,

פשטות,

שליטה עצמית,

ובריאות,

אולי פירושו:

לכוון מחדש את החך.

המנצחים הם אלה שכבר בחיים האלה התחילו להסתגל לעולם העתידי

וזה מחזיר אותנו שוב אל:

״הם הולכים אחרי השה לכל אשר ילך.״

המנצחים אינם מחכים עד אלף השנים כדי להתחיל:

לרסן את עצמם.

הם אינם מחכים עד אז כדי להתחיל:

לא לאהוב את בבל.

כבר בחיים האלה

הם לומדים צעד אחר צעד:

את החיים שהשה אוהב.

לכן כאשר אלף השנים מגיעים,

הם אינם:

נדחפים בכוח לתוך עולם זר.

אלא אולי:

סוף סוף נכנסים לעולם שכיוון חייו מתאים לכיוון חייהם.

אבל אין פירוש הדבר:

שאחרי הכניסה לאלף השנים כבר אי אפשר להפוך למנצח.

לפי המודל של שיאו־יאנג,

גם אנשים בדורות הבאים יכולים להבשיל בהדרגה דרך בחירות, נאמנות ואמונה.

רק שבהשוואה להיום,

המחיר המאוחר יותר עלול להיות גבוה יותר.

מפני שבסופו של דבר הם עוד עשויים להתמודד עם:

שחרורו מחדש של השטן,

״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״ ששיאו־יאנג מציע כמודל,

ואפילו, לפי המודל שלו, עם:

״שבע השנים האחרונות״ פעם נוספת.

לכן להתחיל היום ללמוד ללכת אחרי השה

אינו מפני ש״עכשיו זו ההזדמנות היחידה״,

אלא:

ככל שאדם לומד מוקדם יותר להפסיק להתגעגע לבבל, כך ייתכן שהמחיר העתידי יהיה קטן יותר.

המנצחים של החיים האלה

פשוט למדו את השיעור:

מוקדם יותר מן האחרים.

---

וזו אולי גם הסיבה שרק המנצחים יכולים למלוך עם המשיח

מפני:

שמלוכה אינה קידום פתאומי, אלא התאמה בין התפקיד לבין החיים.

אם המלך הוא:

ישוע השה,

אז המושלים אינם יכולים להישאר:

אנשי בבל.

אם העולם עובר:

גמילה ממצרים,

מי שמנהל את העולם הזה

צריך בעצמו:

כבר לא להתגעגע למצרים.

אבל אין פירוש הדבר שאדם חייב לעזוב תחילה עיר, מערכת או אימפריה כדי לחיות חיים השייכים לאלוהים.

יוסף חי במרכז הכוח של מצרים

ובכל זאת נשאר נאמן, ממושמע וירא אלוהים,

ואפילו בתוך מערכת ריכוזית מאוד הפך לכלי להצלת רבים.

דניאל חי בתוך האימפריה הבבלית ולאחר מכן הפרסית,

וגם הוא לא נטמע לחלוטין במערכת רק מפני שהיה בתוכה.

לכן שיאו־יאנג סבור:

גם אם אדם חי היום בתוך ״בבל״, הוא עדיין יכול לחיות חיים שאינם שייכים לבבל.

השאלה האמיתית אינה:

באיזו מערכת אתה נמצא.

אלא:

האם המערכת הזאת נמצאת בתוך הלב שלך.

יוסף ודניאל מוכיחים בדיוק:

אפשר להשתמש במערכת בלי לתת למערכת לעצב אותך; אפשר לחיות בתוך אימפריה ובכל זאת להישאר נאמן לאלוהים.

ואדם כזה

קרוב יותר להיות:

מי שיכול למלוך על העולם עם השה.

המבחן הגדול ביותר של אלף השנים אולי אינו היכולת לשאת סבל

אלא:

היכולת לשאת קדושה.

אולי זו הנקודה הכי פחות אינטואיטיבית בכל המאמר.

אנשים רבים היום חושבים:

אם לא יהיו מחלות,

לא יהיו מלחמות,

ולא יהיה עוני,

כולם יהיו מאושרים באופן טבעי.

אבל שיאו־יאנג סבור

שאלף השנים אולי יוכיחו:

שהבעיה של האדם מעולם לא הייתה רק הסבל.

לעיתים קרובות הסבל דומה יותר ל:

אזעקה.

הוא מזהיר:

ייתכן שהבעיה נמצאת במקור.

כמו אדם שסובל במשך שנים מהשמנה וממחלות הנלוות אליה, ואם הוא רק שואל שוב ושוב:

איזו תרופה לקחת,

איזה ניתוח לעשות,

או איזה קיצור דרך יעלים את הסימפטומים,

אבל אינו מטפל כלל ב:

מה הוא אוכל בכל יום,

מה אינו צריך לאכול,

כמה הוא זז,

ואיך הוא חי,

אז פעמים רבות הוא רק:

מטפל בסימפטום ולא בשורש.

באותה מידה,

מלחמות,

עוני,

מחלות,

התפרקות משפחות,

בדידות,

וכאוס חברתי

אולי אינם רק תקלות חיצוניות שצריך ״לתקן״.

הם עשויים גם להזכיר לאדם:

שמשהו השתבש במקור של מערכת התאוות ואורח החיים האנושי.

לכן מה שאלף השנים צריכים לטפל בו באמת

אינו רק:

לרפא מחלות,

להפסיק מלחמות,

ולהעלים עוני.

אלא לשאול שאלה עמוקה יותר:

אילו תאוות מחזירות שוב ושוב את האנושות לאותן תוצאות?

חמדנות.

כיבוש.

הנאה ללא גבול.

סירוב לשליטה עצמית.

והבנה של חירות כ:

״אם אני רוצה משהו, אני חייב לקבל אותו מיד.״

לכן שיאו־יאנג סבור:

אלף השנים דומים לכך שאלוהים סוף סוף מטפל באורח החיים של הציוויליזציה האנושית מן השורש.

לא רק מרפא את בבל,

אלא מלמד מחדש:

איך לאכול,

איך לחיות,

איך להשתמש בחירות,

איך להתייחס לעושר,

איך להתמודד עם תאוות,

איך לנוח,

ואיך לחיות עם אלוהים, עם הטבע ועם בני אדם אחרים.

לכן:

כאשר הכאב נעלם, מה שהאדם באמת אוהב דווקא נעשה ברור יותר.

אם כל הסימפטומים נעלמו

ובכל זאת האדם רוצה לחזור לאורח החיים שיצר אותם,

אלף השנים חשפו את הבעיה האמיתית:

הבעיה העמוקה ביותר של האנושות מעולם לא הייתה רק הכאב; גם התאוות עצמן צריכות לעבור ארגון מחדש.

---

למה ישוע מולך רק אלף שנים?

כאן מגיעים לשאלה חשובה מאוד.

אם שלטונו של ישוע כה צודק,

למה:

רק אלף שנים?

למה לא:

להמשיך כך לנצח?

אבל אולי בשלב הזה כבר הופיע בלב של כמה קוראים משפט קטן:

״מזל שזה רק אלף שנים.״

אם כך,

זה דווקא נוגע בדיוק בלב העניין של המאמר.

מפני שאלף השנים עשויים להיות:

שלווים מאוד,

בריאים מאוד,

צודקים מאוד,

אבל גם:

ממושמעים,

פשוטים,

קדושים,

דלי גירויים,

ולא דומים לבבל.

ולכן אולי השאלה אינה:

״האם ישוע מנהל את העולם מספיק טוב?״

אלא:

״האם האנושות באמת רוצה לחיות לנצח בעולם שישוע אוהב?״

שיאו־יאנג מציע אפשרות:

אולי אלף שנים הן כבר זמן מספיק כדי שהאנושות תחווה באופן מלא פעם אחת עולם שמנוהל באמת בידי ישוע.

בסופן,

אדם כבר אינו יכול לומר:

״אם ישוע באמת היה מלך, ברור שהייתי אוהב את זה.״

מפני:

שכבר חיית שם באמת.

והשאלה הבאה נעשית:

האם באמת אהבת את עדן, או שרק סבלת אותו במשך אלף שנים?

ואז, אחרי אלף שנים, השאלה האמיתית נעשית:

האם באמת אהבת את העולם הזה — או שרק החזקת מעמד בתוכו?

אולי מיעוט כבר למד באמת לאהוב:

את עדן,

את המנוחה,

את הקדושה,

את הפשטות,

ואת נוכחות אלוהים.

אבל רבים אחרים אולי רק צייתו כלפי חוץ,

ובלבם המשיכו להתגעגע אל:

מצרים.

להתגעגע אל:

בבל.

להתגעגע אל:

הגירויים של פעם.

---

ואז ספר ההתגלות משאיר תפנית מטרידה מאוד

לאחר שאלף השנים מסתיימות,

השטן:

משוחרר שוב.

והוא שוב מצליח להטעות אומות.

המאמר הזה לא יפתח כאן את כל הנושא.

אבל שיאו־יאנג סבור

שאם ההבנה הקודמת קרובה למציאות,

אז הופעתו המחודשת של השטן

אולי אינה מכניסה פתאום ללב האדם תאווה שמעולם לא הייתה שם.

אלא:

היא מאפשרת לבחירות שכבר היו חבויות, מדוכאות ולא קיבלו אפשרות להתבטא תחת סדר אלף השנים — להתגלות שוב.

---

האנושות יכולה סוף סוף לענות שוב: עדן או בבל?

אלף שנים קודם לכן,

בבל נפלה.

במשך אלף שנים,

האנושות באמת חיה בתוך:

עולמו של ישוע.

ועכשיו,

הבחירה מופיעה שוב.

הדבר דומה לכך ששני העצים של בראשית מוצבים שוב בפני האנושות:

עץ החיים — או עץ הדעת טוב ורע?

עץ החיים מייצג:

תלות באלוהים,

קבלת חייו,

וחיים בתוך הסדר שהוא קבע.

ועץ הדעת טוב ורע מזכיר שוב את השאלה:

האם האדם עדיין רוצה לקבוע בעצמו מה טוב ומה רע, ואפילו לבנות מחדש עולם שאינו זקוק לאלוהים?

בסוף אלף השנים,

הבחירה העתיקה הזאת עשויה להופיע בצורה חדשה:

עדן — או בבל?

להמשיך לחיות בתוך:

מנוחה,

שליטה עצמית,

קדושה,

ממשל אלוהים,

וסדר עץ החיים,

או לשוב ולרדוף אחר:

עצמאות מוחלטת,

גירויים,

כוח,

מערכות מעשה ידי אדם,

והזכות להגדיר בעצמנו טוב ורע?

ואז:

האם עדיין יהיו אנשים שירצו לחזור?

אם באמת יהיו בני אדם שיבחרו לעזוב את שלטון המשיח,

מה יקרה לעולם אחר כך?

אולי הבחירה הגדולה האחרונה בהיסטוריה האנושית

אינה שונה כל כך מן הבחירה הראשונה בעדן:

האם תקבל חיים מעץ החיים, או שוב תושיט יד ותבנה את בבל שלך?

---

וזה גם משאיר פתח למודל נוסף: ״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״

״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״ אינו מונח שהמקרא משתמש בו ישירות.

זהו מודל ששיאו־יאנג מציע לתקופה אפשרית לאחר אלף השנים ולאחר שחרורו מחדש של השטן.

שיאו־יאנג שם לב שבספר שופטים מופיע מחזור טיפוסי מאוד:

העם עוזב את אלוהים,

הכאוס גובר,

אויבים או דיכוי מופיעים,

העם סובל,

ולבסוף קורא שוב אל אלוהים.

אם לאחר אלף השנים

האנושות שוב מתרחקת מן הממשל הישיר של המשיח,

האם תיתכן תקופה הדומה ל:

ספר שופטים שהוגדל לקנה מידה עולמי?

והמשל של ישוע על ״שבע רוחות רעות יותר״ גורם לשיאו־יאנג לחשוב על אפשרות נוספת.

ישוע תיאר:

רוח טמאה היוצאת מאדם.

אם המקום רק נוקה וסודר, אך לא התמלא באמת בחיי אלוהים,

הרוח עשויה בסופו של דבר לחזור עם:

שבע רוחות אחרות רעות ממנה,

ואז:

מצבו האחרון נעשה גרוע יותר מן הראשון.

שיאו־יאנג סבור

שאם מציבים את המשל הזה לצד סוף אלף השנים,

מתקבלת תמונה חזקה מאוד:

במהלך אלף השנים

העולם כאילו ״נוקה לחלוטין״.

השטן כבול.

בבל הגדולה נפלה.

המשיח עצמו מושל.

האנושות חווה בפועל:

שלום,

צדק,

קדושה,

מנוחה,

וסדר עדני.

אבל אם לאחר אלף שנים

השלטון הישיר של ישוע נסוג זמנית,

השטן משוחרר שוב,

ובני האדם עדיין לא למדו באמת לאהוב את חיי אלוהים,

אז התגובה הנגדית אולי לא תהיה רק:

חזרה למה שהיה.

אלא:

החמרה גדולה עוד יותר.

זהו מה ששיאו־יאנג מכנה במודל שלו:

״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״.

ייתכן שלא יהיה זה רק שחזור פשוט של בבל הגדולה,

אלא עולם אנושי:

כאוטי יותר מבראשית ו׳ ומעוות יותר מבבל הגדולה.

מפני שהפעם

האנושות אינה יכולה לומר ״לא ידענו איך נראה שלטונו של ישוע״.

אלא:

היא כבר חיה תחתיו במשך אלף שנים — ובכל זאת בחרה לעזוב.

לכן הבעיה עמוקה יותר.

האנושות של בראשית ו׳ חיה בעולם שלפני המבול, בתוך ערבוב והשחתה מקיפה.

בבל הגדולה חיה בתוך ציוויליזציה מלאכותית מפותחת מאוד של אחרית הימים.

אבל המרד שלאחר אלף השנים,

אם אכן יתרחש באופן הזה,

עשוי להיות:

בחירה מודעת בבבל לאחר שכבר ראו את עדן האמיתי.

זו כבר אינה רק בורות,

אלא דחייה עמוקה יותר.

ולכן שיאו־יאנג מכנה את התקופה האפשרית הזאת:

״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״.

מצד אחד היא דומה לספר שופטים:

עזיבת אלוהים,

כאוס,

סבל,

זעקה,

והתאוששות זמנית.

ומצד שני היא מזכירה את משל ״שבע הרוחות״ של ישוע:

המצב האחרון נעשה גרוע מן הראשון.

---

אז מהי החדשה הטובה הגדולה ביותר של אלף השנים?

האנושות סוף סוף מקבלת:

את העולם שתמיד טענה שהיא רוצה.

שלום.

צדק.

בריאות.

מנוחה.

מלך טוב באמת.

אבל כאן בדיוק נמצאת גם החדשה הרעה הגדולה ביותר

מפני:

שלאנושות כבר אין תירוצים.

אם אפילו עולם שבו:

אין מלחמות,

אין בבל הגדולה,

אין אי־צדק קיצוני,

אין הטעיה עולמית רחבת היקף של השטן,

וישוע האמיתי עצמו מושל,

עדיין גורם לבני אדם להתחיל:

להתגעגע לבבל,

אז אולי הבעיה מעולם לא הייתה רק:

העולם.

---

מה שצריך להשתנות באמת הוא חיי האדם

לכן שיאו־יאנג סבור

שההכנה בחיים האלה אינה רק:

לשנן לוחות זמנים של אחרית הימים.

לדעת מי הוא אויב המשיח.

לדעת כיצד לברוח בשלוש השנים וחצי האחרונות.

חשוב יותר:

להתחיל כבר עכשיו להפוך לאדם שחייו אינם מסוגלים להסתגל רק לבבל.

אינך צריך להיות מושלם היום.

אבל אפשר להיות:

קצת יותר ממושמע.

קצת יותר פשוט.

קצת יותר בריא.

קצת יותר נאמן.

קצת קרוב יותר לטבע.

קצת פחות תלוי בטכנולוגיה ובמערכות.

קצת יותר מסוגל להיות בשקט.

---

מפני שיום אחד ישוע באמת עשוי להפוך את העולם לעולם שהוא אוהב

באותו יום,

השאלה כבר לא תהיה רק:

״האם אתה מאמין בישוע?״

אלא אולי:

״האם אתה אוהב את העולם שישוע אוהב?״

מלך המלכים שהוא:

צנוע,

ממושמע,

פשוט,

קדוש,

אינו רודף נשים,

אינו מתפאר בעושר,

ואינו משתמש בהפגנת כוח צבאי כדי להוכיח את עצמו,

מולך יחד עם קבוצה של מנצחים:

שהולכים לכל מקום שאליו השה הולך,

ומנהלים עולם שהולך בהדרגה:

מבבל בחזרה לעדן,

מגירויים בחזרה למנוחה,

מצריכה בחזרה לחיים,

ומערכות מעשה ידי אדם בחזרה אל אלוהים ואל הטבע.

---

האם האנושות תריע?

או שאחרי זמן רב

היא תתחיל להתגעגע:

לטעם של מצרים?

אולי זו בדיוק הנקודה המטרידה באמת באלף השנים.

אנשים רבים רוצים את השלום שישוע מביא, אבל לא בטוח שהם באמת רוצים את אורח החיים שישוע מביא.

אנשים רבים רוצים את התוצאה של עדן, אבל עדיין אוהבים את הטעם של בבל.

ואלף השנים

אולי הם התקופה שבה אלוהים מאפשר לאנושות לדעת באמת:

איזה מן השניים היא אוהבת.

מפני:

שהמבחן הגדול ביותר של אלף השנים אולי אינו האם אדם יכול להאמין באלוהים בתוך סבל, אלא האם לאחר שהסבל נעלם הוא עדיין מסוגל לבחור בקדושה.

ולאחר שאלף השנים מסתיימות,

נראה שאלוהים עדיין מאפשר:

בחירה נוספת.

ולאן הבחירה הזאת

תיקח שוב את העולם?