למה אלוהים קורא שוב ושוב לעמו ״לצאת״? ומהם באמת השמים החדשים והארץ החדשה?

מעירו של קין, מגדל בבל ויציאת מצרים, דרך ״צאו מבבל הגדולה״ — ולבסוף חזרה לעדן?

כמה מונחי מפתח עבור קוראים יהודים ועבור נוצרים בתחילת דרכם | אפשר לדלג

התנ״ך

מה שנוצרים מכנים בדרך כלל ״הברית הישנה״ נקרא במסורת היהודית בדרך כלל התנ״ך (Tanakh). במאמר זה נשתמש בעיקר בשם התנ״ך.

Kosmos / העולם

הברית החדשה משתמשת פעמים רבות במילה היוונית κόσμος‏ (kosmos) במשמעות של ״העולם״ או ״סדר העולם״.

שיאו־יאנג מבין במיוחד את ה־kosmos בביטוי של ישוע ״שר העולם הזה״ או ״שליט העולם הזה״ כסדר העולמי וכמערכות מעשה ידי אדם שהאנושות בנתה בהדרגה לאחר שהתרחקה מאלוהים ושנעשו מושפעות מן החטא — ולא ככדור הארץ כולו, ההרים, הנהרות, היערות והטבע שאלוהים ברא.

בבל

״בבל״ במאמר הזה כוללת גם את האימפריה ההיסטורית של בבל וגם את מערכת הציוויליזציה של אחרית הימים שמיוצגת בהתגלות על ידי ״בבל הגדולה״: עושר, מסחר, כוח, דת, פאר וקשרים בין האומות.

הקהילה

הקהילה בברית החדשה היא בראש ובראשונה קהל המאמינים שנקרא ונאסף יחד, ולא רק בניין, זרם דתי או מוסד נוצרי גדול.

לכן כאשר המאמר מזהיר מפני ״תלות מוגזמת במערכת הכנסייתית״, אין הכוונה שנוצרים צריכים לדחות אחים ואחיות או להפסיק לתמוך זה בזה. התזכורת היא פשוט:

הקהילה אינה יכולה להחליף את אלוהים.

ירושלים החדשה

שיאו־יאנג מבין את ירושלים החדשה שבהתגלות כ״א–כ״ב כ:

גן עדן + קודש קודשים עצום.

לא כגרסה הטכנולוגית העליונה ביותר של הציוויליזציה העירונית המודרנית.

המאמר יסביר זאת בהרחבה בהמשך.

שמים חדשים וארץ חדשה

הביטוי ״שמים חדשים וארץ חדשה״ מצביע באופן ישיר על שמים חדשים ועל ארץ חדשה.

שיאו־יאנג מוסיף ומתבונן בתמונה הכוללת של התגלות כ״א–כ״ב — ״משכן אלוהים עם בני האדם״, אלוהים שוכן עם בני האדם, הכס, נהר החיים ועץ החיים המופיעים שוב — ומבין זאת כ:

איחוד מחדש של השמים והארץ.

כלומר:

חיבור מחדש בין הרוחני לארצי, ובין הטבע לעל־טבעי.

---

הערת תרגום:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. ייתכן שבתרגום לעברית נפלו טעויות, אי־דיוקים או הבדלי ניסוח. במקרה של הבדל במשמעות, המשמעות של המקור הסיני היא הקובעת.

---

מבראשית ועד ההתגלות חוזרת שוב ושוב פעולה אחת: לצאת

אם קוראים כל סיפור בפני עצמו,

אולי לא קל להבחין בכך.

אבל כאשר קוראים מבראשית ועד ההתגלות, מופיע קו מיוחד מאוד:

אלוהים מוציא שוב ושוב את עמו מתוך סוג מסוים של סדר מעשה ידי אדם.

והקו הזה מתחיל מוקדם מאוד.

---

לאחר שהאדם חטא, קין התחיל לבנות עיר

בראשית מתאר שלאחר שקין הרג את הבל,

הוא יצא מלפני YHWH,

ולאחר מכן:

בנה עיר.

שיאו־יאנג שם לב:

תמונת המגורים הראשונה שהמקרא נותן לאדם אינה עיר,

אלא:

גן עדן.

שם היו:

אדמה,

נהרות,

עצים,

בעלי חיים,

עבודה,

ניהול,

ונוכחות ישירה של אלוהים.

אבל לאחר שהאדם חטא ועזב את עדן,

הוא התחיל מהר מאוד:

לבנות עיר.

שיאו־יאנג סבור שזה עשוי לחשוף נטייה אנושית עמוקה מאוד:

כאשר האדם מאבד את הביטחון שבא מן האספקה הישירה של אלוהים, הוא מתחיל לייצר מחדש ביטחון באמצעות מערכות שהוא עצמו בונה.

חומות.

בתים.

אוכלוסייה.

טכנולוגיה.

כוח.

קולקטיב.

כל אלה יכולים כשלעצמם להיות כלים.

אבל בהדרגה גם הכלים עלולים להפוך ל:

דבר שעליו האדם באמת נשען.

מגדל בבל הגדיל עוד יותר את הדפוס הזה

בבראשית י״א,

בני האדם לא בונים רק מגדל,

אלא גם:

עיר.

הם אומרים:

נעשה לנו שם,

וגם:

פן נפוץ על פני כל הארץ.

המשפט הזה חשוב מאוד.

אלוהים נתן לאדם מלכתחילה:

למלא את הארץ

ולמשול בבריאה.

אבל אנשי בבל בחרו:

להתרכז.

לרכז אוכלוסייה.

לרכז בנייה.

לרכז כוח.

לרכז שם ותהילה.

לרכז תחושת ביטחון.

לכן שיאו־יאנג רואה בבבל דוגמה מוקדמת מאוד ל:

kosmos מעשה ידי אדם.

האדם מתחיל להשתמש בטכנולוגיה קולקטיבית ובמערכות

כדי לבנות:

עולם שמתחזק את עצמו.

---

ואז אלוהים קורא לאברם: צא

לאחר סיפור בבל,

ספר בראשית עובר במהירות לסיפורו של אברם.

ואחת הקריאות הגדולות של אלוהים אליו היא:

לעזוב.

לעזוב את ארצו,

את מולדתו,

ואת בית אביו.

אור, המקום שממנו הגיע אברם, לא הייתה כפר פרימיטיבי ונידח.

היא השתייכה לאחד מאזורי הציוויליזציה החשובים ביותר בעולם העתיק.

אבל אלוהים לא אמר תחילה לאברם:

הישאר במרכז הציוויליזציה ובנה שם מערכת דתית טובה יותר.

אלא:

צא.

גור באוהלים.

היה גר ונודד.

למד ללכת אחרי אלוהים:

שאינו כבול לעיר, לבניין או למערכת בעלות על קרקע.

---

אבל לוט התקרב בהדרגה לסדום

כאשר אברהם ולוט נפרדו,

לוט ראה את כיכר הירדן:

פורייה,

נוחה,

ועשירה.

וכך הוא התקרב צעד אחר צעד אל:

סדום.

בסופו של דבר הוא גר בתוך העיר עצמה.

בהמשך, הבעיה של סדום כבר לא הייתה רק חטאים של כמה מן התושבים,

אלא סדר חיים שלם שנכנס למשפט.

באותו שלב אלוהים לא אמר ללוט:

נסה עוד עשר שנים לתקן את סדום.

אלא:

צא.

---

ואחרי שיוצאים — אסור להביט לאחור

סיפורה של אשת לוט ראוי במיוחד לתשומת לב.

היא כבר:

יצאה מן העיר.

הבעיה לא הייתה שהיא לא ידעה שסדום עומדת להישפט.

אלא:

שהיא הסתכלה לאחור.

כאשר ישוע דיבר מאוחר יותר על ימי התגלות בן־האדם,

הוא הזכיר במיוחד:

״זכרו את אשת לוט.״

לכן שיאו־יאנג סבור:

״לצאת״ מעולם לא היה רק עניין של הרגליים.

השאלה הקשה באמת היא:

האם גם הלב יצא.

---

אצל ישראל, עם שלם נדרש ״לצאת ממצרים״

סיפור יציאת מצרים אפילו ישיר יותר.

בתחילה בני ישראל אפילו זכו להגנה במצרים.

בימי יוסף,

מצרים הצילה את כל משפחת יעקב.

אבל בהמשך:

מערכת שפעם הגנה על אדם יכולה להפוך למערכת שמשעבדת אותו.

פרעה חדש קם.

העם הפך ל:

כוח עבודה,

כלי ייצור,

ואוכלוסייה שמנוהלת מלמעלה.

בשלב הזה תשובתו של אלוהים לא הייתה:

להפוך את מצרים למערכת עבדות הומנית יותר.

אלא:

להוציא את העם.

---

עשר המכות הן גם אתגר לכל מערכת הכוח האנושית

לפרעה היו:

צבא,

כוהנים,

כלכלה,

אדמה,

ערים,

וסמכות פוליטית.

בעיני בני אדם,

הוא נראה כשליט עולם שאי אפשר לערער.

אבל מכה אחר מכה הגיעה,

עד שכל מצרים נאלצה להתמודד עם העובדה:

פרעה אינו אלוהים.

שיאו־יאנג סבור שהדפוס הזה מופיע שוב בקנה מידה גדול יותר בספר ההתגלות.

לכן הוא רואה בשבעת השופרות ובשבע הקערות:

עשר מכות חדשות של אחרית הימים.

לאחר הגלות לבבל, אלוהים שוב מוציא את עמו

מאוחר יותר יהודה חטאה,

והעם הוגלה לבבל.

בבל מייצגת:

אימפריה,

תרבות,

עושר,

כוח,

וסדר מעשה ידי אדם.

אבל כאשר הגיע זמן השיבה,

עם אלוהים שוב:

עזב את בבל.

לכן:

אור,

סדום,

מצרים,

ובבל

אינם ארבעה סיפורים שאין ביניהם כל קשר.

---

ולבסוף ההתגלות שוב קוראת: ״צאו ממנה, עמי״

בסוף המקרא מופיעה:

בבל הגדולה.

היא קשורה ב:

אומות,

מלכים,

סוחרים,

עושר,

פאר,

דת,

ומסחר.

ואז נשמעת מן השמים שוב קריאה עתיקה מאוד:

צאו.

בשלב הזה נדמה שהמקרא כולו שואל שאלה:

למה אלוהים קורא שוב ושוב לעמו ״לצאת״?

---

לדעת שיאו־יאנג, המפתח עשוי להיות במושג kosmos

ישוע מכנה כמה פעמים את השטן:

״שליט העולם הזה״.

שיאו־יאנג מבין כאן את ה־kosmos כ:

סדר העולם והמערכות שהאנושות בנתה לאחר שהתרחקה מאלוהים.

כלומר:

פוליטיקה,

כלכלה,

מסחר,

כוח,

תהילה,

דת,

תרבות,

וטכנולוגיה

שמתחברות יחד והופכות לסדר אנושי עצום.

אין פירוש הדבר:

שכל כדור הארץ שייך לשטן.

להפך.

הרים,

ים,

יערות,

נהרות,

שמים,

ואדמה

הם יצירתו של אלוהים.

הניגוד ששיאו־יאנג רואה הוא:

השטן מוכשר במיוחד להשתמש במערכות שבני אדם בונים כדי להקים כוח ותחום שליטה משלו, בעוד שהבורא מוציא שוב ושוב בני אדם בחזרה אל הטבע שהוא עצמו ברא.

---

הכוח הגדול ביותר של מערכת מעשה ידי אדם הוא לגרום לאדם להרגיש: ״בלעדיה אי אפשר לחיות״

שם בדיוק נעשית התלות מסוכנת.

עיר יכולה להיות כלי.

טכנולוגיה יכולה להיות כלי.

מערכת פיננסית יכולה להיות כלי.

ממשלה יכולה להיות כלי.

גם מוסד כנסייתי יכול להיות כלי.

אבל אם אדם מגיע למצב שבו:

בלי טלפון הוא אינו מסוגל להיות בשקט,

בלי פלטפורמה הוא אינו יודע מי הוא,

בלי לוגיסטיקה עירונית הוא אינו יודע כלל כיצד לחיות,

בלי קהילה מסוימת הוא אינו יודע כיצד להכיר את אלוהים,

ובלי אישור של מערכת הוא כבר אינו יודע אם דבר מסוים אמת או שקר,

אז:

הכלי כבר התחיל להפוך לאדון.

---

התגלות י״ג מביאה את השליטה המערכתית הזאת אפילו ל״לא יוכל לקנות או למכור״

באחרית הימים,

ה־kosmos הזה עשוי להגיע לקיצוניות.

הוא לא רק:

משפיע על בני האדם.

הוא מתחיל להחליט:

מי רשאי להשתתף בחיים הרגילים.

מי יכול לקנות.

מי יכול למכור.

מי יכול להישאר בתוך המערכת.

זהו אחד הצדדים המפחידים ביותר של סדר אנושי מרוכז מאוד:

מי ששולט במערכת יכול לשלוט בבחירות של בני אדם.

אבל אלוהים שוב ושוב מוציא בני אדם ממערכות מרוכזות מאוד

וזה הופך תופעה נוספת במקרא למעניינת במיוחד.

רבים מעבדיו החשובים של אלוהים

פגשו אותו מחדש דווקא:

לאחר שהתרחקו מן ההמון ומן המערכת.

---

משה עזב את מצרים ורק אז נכנס לחיי המדבר

משה חי בעבר בסביבה המלכותית של מצרים.

אבל לפני שהפך באמת למי שיוביל את ישראל ביציאת מצרים,

הוא חי זמן רב ב:

מדיין ובמדבר.

לבסוף,

אלוהים קרא לו באזור הר חורב

דרך הסנה שבער אך לא נשרף.

שליחותו האמיתית של משה להוציא את ישראל ממצרים

לא התחילה:

בארמון פרעה.

אלא:

בטבע ובמדבר.

---

גם דוד הצעיר חי זמן רב בתוך הטבע

בצעירותו דוד היה רועה צאן.

עולמו כלל:

כרי דשא,

נחלים,

צאן,

הרים ושדות,

אריות,

דובים,

ושמי הלילה.

בתהילים מופיעה שוב ושוב שפה של:

שמים,

הרים,

נהרות,

מרעה,

שמש, ירח וכוכבים,

והיא מתאימה מאוד לרקע חיים כזה.

מאוחר יותר הוא נעשה מלך,

וחייו עברו אל:

ארמון,

כוח,

ונוחות.

גם פרשת בת־שבע מתרחשת בתקופה שבה הוא נשאר בארמון המלכות בירושלים.

שיאו־יאנג אינו אומר:

שהעיר עצמה גרמה לדוד לחטוא.

אבל שני שלבי החיים יוצרים ניגוד שראוי לחשוב עליו:

דוד הצעיר למד להישען על אלוהים בתוך הטבע, ואילו לאחר שהגיע לכוח ולנוחות הופיע כישלון גדול.

---

אליהו שמע מחדש את הקול הדק בחורב

אליהו חווה:

רוח גדולה,

רעש אדמה,

ואש.

אבל לבסוף הוא שמע מחדש את אלוהים בתוך:

קול דממה דקה.

הדבר מעניין במיוחד עבור האדם המודרני.

אולי הבעיה אינה:

שאלוהים אינו מדבר.

אלא:

שעולמו של האדם רועש מדי.

התראות.

פרסומות.

סרטונים.

רשתות חברתיות.

הודעות עבודה.

רעש עירוני.

דעות של המון אנשים.

אחרי זמן רב,

האדם אפילו עלול כבר לא לדעת:

האם המחשבות שלו באמת שלו, או שהמערכת מאכילה אותו בהן בכל יום.

---

גם יחזקאל ראה חזיונות עצומים דווקא בגלות

יחזקאל לא היה במרכז הדתי בירושלים,

אלא בארץ הגלות,

על נהר כבר.

ושם הוא ראה:

את כבוד אלוהים,

את החיות,

את הכס,

את המקדש העתידי,

ואת נהר החיים.

הדבר מוכיח:

נוכחות אלוהים אינה מונופול של מרכז דתי רשמי.

---

יוחנן המטביל אפילו השמיע את קולו ישירות מן המדבר

יוחנן המטביל לא הקים תחילה מוסד דתי גדול בירושלים.

מרכז שירותו היה דווקא:

המדבר.

ומעניין עוד יותר:

לא הוא נכנס לעיר כדי למשוך אנשים, אלא אנשים יצאו מן הערים כדי להגיע אליו.

ישוע נכנס לערים, אבל גם עזב אותן מרצונו שוב ושוב

ישוע כמובן נכנס ל:

ערים ועיירות,

בתי כנסת,

וירושלים.

הוא לא ברח מבני אדם.

אבל הוא גם הרבה:

לפרוש למדבר,

לעלות להר,

ללכת אל שפת האגם,

לעזוב את ההמון,

ולהתפלל לבדו.

שיאו־יאנג סבור שישוע מציג איזון בריא מאוד:

הוא יכול להיכנס אל ההמון, אבל אינו נותן להמון לבלוע אותו.

הוא יכול להשתמש בחברה,

אבל אינו תלוי בחברה כדי שתגיד לו:

מי הוא.

---

גם שאול לא מיהר מיד לירושלים לקבל אישור מן המרכז הדתי

האיגרת אל הגלטים מספרת

שלאחר קריאתו שאול לא עלה מיד לירושלים,

אלא הלך אל:

ערב.

לאחר מכן חזר לדמשק.

לא מעט חוקרים סבורים ששאול שהה לבדו באזור המדברי, קרא מחדש את התנ״ך, קיבל תובנות חדשות ואף הניח חלק מן היסודות להבנת הברית החדשה.

אבל הכתוב אינו מתאר בפירוט מה בדיוק עשה בערב.

לפחות אפשר לראות:

קריאתו לא עוצבה תחילה בידי הממסד הכנסייתי בירושלים.

---

יוחנן קיבל את ספר ההתגלות באי פטמוס

ספר ההתגלות לא ניתן במהלך כנס נוצרי גדול.

יוחנן היה:

באי פטמוס.

בסביבה שבה היה מבודד מאוד מן הקהילה המקורית שלו,

ואחרי שנים של ריחוק מן הקהילות הוא דווקא ראה:

את סופו של העולם כולו.

הדבר שוב גורם לשיאו־יאנג לשים לב:

בדידות אינה אויבת של האמונה במשיח.

---

לפעמים מה שצריך להיזהר ממנו באמת הוא תלות מוגזמת בקבוצה

בני אדם זקוקים לקהילה.

מאמינים חדשים זקוקים במיוחד ל:

לימוד,

תמיכה,

תפילה משותפת,

ותזכורת הדדית.

גם מאמין בוגר אינו מגיע למצב שבו הוא לעולם אינו זקוק עוד לאחים ואחיות.

אבל גם הקיצון האחר מסוכן:

אם בלי זרם מסוים, רועה קהילה מסוים או מוסד מסוים, אדם אינו יודע כלל כיצד ללכת אחרי אלוהים.

במצב כזה גם ״הקהילה״ יכולה להפוך ל:

kosmos של האדם.

---

״אל תעזבו את התכנסותכם״ אינו שווה ל״עליכם להיות תלויים כל חייכם במערכת כנסייתית רשמית מסוימת״

האיגרת אל העברים מזכירה למאמינים שלא לחדול מן ההתכנסות.

אין צורך לשלול את חשיבות הדבר.

אבל:

התכנסות אינה שווה לתלות דתית.

שניים או שלושה מאמינים ש:

מתפללים,

קוראים בכתובים,

ותומכים זה בזה,

חיים גם הם חיי קהילה.

מה שצריך להימנע ממנו באמת הוא:

להפוך מוסד למתווך שאין לו תחליף בין אלוהים לבין האדם.

---

מפני שבאחרית הימים גם הממסד הדתי עלול לזהות את ישוע הלא נכון

חלק זה שייך למודל של שיאו־יאנג לגבי אחרית הימים.

החיה השנייה בהתגלות י״ג:

נראית כמו שה,

אבל מדברת כמו דרקון.

שיאו־יאנג משער

שבאחרית הימים עשויה להופיע דמות:

שדומה מאוד לישוע ואולי אף טוענת שהיא מייצגת את ישוע האמיתי.

אם מוסדות נוצריים רשמיים רבים יקבלו אותה,

אנשים שתלויים מאוד בממסד הדתי עלולים דווקא להתקשות לומר:

״לא, זה אינו ישוע.״

לכן אמונה בוגרת אינה יכולה להיבנות רק על:

״כולם מאמינים כך.״

היא צריכה להיות מסוגלת לעמוד באופן עצמאי מול:

הכתובים,

האמת,

וישוע האמיתי.

וזו גם אחת הסיבות שבדידות וטבע עשויים להיות חשובים מאוד

האדם המודרני כמעט אינו באמת לבדו.

גם אם אדם נמצא לבדו בחדר,

בתוך הטלפון שלו עדיין נמצאים:

מאות קולות.

לכן:

להיות לבד בגוף אינו אומר שהלב באמת נמצא בבדידות.

בדידות אמיתית עשויה לכלול:

עזיבת המסך,

עזיבת זרם המידע,

עזיבת דעות ההמון,

ומתן אפשרות לעצמך שוב:

ללכת,

לשתוק,

להתבונן בטבע,

להתפלל,

ולחשוב.

---

גם המדע המודרני מגלה שלחיים מלאכותיים מאוד עשוי להיות מחיר

ערים גדולות מודרניות כמובן מספקות יתרונות רבים:

רפואה,

חינוך,

עבודה,

תחבורה,

ותרבות.

אבל עירוניות גבוהה מלווה לעיתים קרובות גם ב:

רעש,

זיהום אוויר,

אור מלאכותי בלילה,

לחץ תחבורתי,

ישיבה ממושכת,

השוואה חברתית,

גירוי מתמיד מן המסכים,

עומס מידע,

ופחות מגע עם הטבע.

גורמים כאלה עשויים להגביר:

עייפות נפשית,

בעיות שינה,

ולחץ כרוני.

---

לעומת זאת, מגע רב יותר עם הטבע קשור לעיתים קרובות ליתרונות גופניים ונפשיים

כאשר אנשים נמצאים ב:

יערות,

ליד אגמים,

בהרים,

בפארקים,

או ליד הים,

הם גם נוטים באופן טבעי לנוע יותר.

חשיפה לאור טבעי ביום

גם מסייעת לקצב הביולוגי.

מגע עם מרחבים ירוקים וטבע נקשר לעיתים קרובות ל:

פחות לחץ,

מצב רוח טוב יותר,

התאוששות של הקשב,

ויותר הליכה.

שיאו־יאנג סבור שהדבר ראוי למחשבה מחודשת:

האם בני אדם באמת מתאימים לחיות את רוב שעות היום בתוך בטון, מסכים, אור מלאכותי ורעש?

---

Universe 25, ״אוטופיית העכברים״ שהחלה ב־1968, הופכת את השאלה למעניינת עוד יותר

במאה העשרים,

חוקר התנהגות בעלי החיים John B. Calhoun ערך סדרה מפורסמת של ניסויים בחברות עכברים.

המפורסם שבהם נקרא:

Universe 25.

החוקרים סיפקו:

מזון בשפע,

מים בשפע,

מקומות קינון,

וללא טורפים.

מבחינה חומרית,

זה היה כמעט:

גן עדן לעכברים.

אוכלוסיית העכברים גדלה במהירות,

ובשלב מסוים הגיעה לשיא של יותר מאלפיים פרטים.

---

אבל שפע חומרי לא הביא לשגשוג מתמשך של סדר החיים

בשלבים המאוחרים החלו להופיע:

בלבול בתפקידים חברתיים,

התנהגות תוקפנית,

פרטים שפרשו מאינטראקציה רגילה,

כישלון בטיפול בצאצאים,

ירידה ברבייה,

ותמותה גבוהה של גורים.

בסופו של דבר,

המזון עדיין היה שם.

המים עדיין היו שם.

המערכת עדיין סיפקה את הצרכים החומריים.

אבל הקבוצה איבדה את יכולתה להמשיך את עצמה.

אי אפשר להשוות עכברים ובני אדם אחד לאחד, אבל כאשר מציבים את Universe 25 לצד ערים מודרניות מסוימות, כמה מן הדמיון אכן מפתיע

Universe 25 כמובן אינו מוכיח ישירות:

״עיר בהכרח תגרום לאנושות להיכחד.״

בני אדם אינם עכברים.

ועיר גדולה אינה קופסת ניסוי סגורה.

אבל כאשר מציבים ליד הניסוי כמה תופעות חברתיות בערים גדולות ברחבי העולם,

אפשר לראות כמה הקבלות לא נוחות:

בני אדם גרים קרוב יותר ויותר זה לזה,

אבל עשויים להיות:

בודדים יותר ויותר.

השפע החומרי גדל,

אבל אנשים רבים נעשים:

חסרי תחושת מטרה.

הקשרים הדיגיטליים נעשים צפופים יותר,

אבל מערכות יחסים ארוכות־טווח בעולם האמיתי עלולות להיות שבריריות יותר.

בחלק מן החברות העירוניות מאוד מופיעים בו־זמנית:

שיעורי ילודה נמוכים,

נישואים מאוחרים או הימנעות מנישואים,

נסיגה חברתית,

חרדה,

תחרותיות גבוהה,

וצריכת בידור עצומה.

הסיבות לתופעות האלה כמובן אינן גורם יחיד,

אבל עצם הדמיון עדיין ראוי למחשבה.

---

אולי השאלה האמיתית של Universe 25 אינה ״האם יש יותר מדי אוכלוסייה״, אלא ״האם מערכת מלאכותית יכולה להחליף סדר חיים״

ל־Universe 25 היו:

מזון,

מים,

ביטחון,

ואספקה מלאכותית.

אבל הדברים האלה לא יצרו אוטומטית:

מטרה,

בשלות,

תפקידים בריאים,

או שליחות חיים.

וזה יוצר ניגוד גדול מאוד לגן עדן.

---

גן עדן אינו ״קופסת רווחה שבה לא צריך לעשות שום דבר״

גם לאדם בגן עדן היו:

עבודה.

ניהול.

שמירה.

מתן שמות.

בחירה.

אחריות.

לכן עדן לא היה:

אספקה בלתי מוגבלת + חיים שאיבדו את תפקידם.

אלא:

אספקה, חירות, אחריות, טבע, על־טבעי ונוכחות אלוהים שפועלים בהרמוניה.

לכן:

מקסימום חומר אינו שווה למקסימום חיים.

אין רעב

אינו שווה לכך שיש מטרה.

אין טורפים

אינו שווה לכך שיש בשלות.

וגם אם המערכת מספקת הכול,

אין פירוש הדבר:

שחזרנו לעדן.

---

אולי זו בדיוק הסיבה שכדאי לחשוב מחדש על הביטוי ״השטן הוא שליט ה־kosmos״

לפי הבנתו של שיאו־יאנג,

ה־kosmos אינו הטבע עצמו,

אלא:

מערכת העולם שבני אדם בונים בהדרגה.

כאשר:

עבודה,

זהות,

כסף,

מערכות יחסים,

בידור,

מידע,

דת,

ומסחר

מרוכזים כולם בתוך אותה מערכת מלאכותית,

מי ששולט במערכת הזאת

יכול לשלוט:

בבחירות של מספר עצום של בני אדם.

וזה הופך את התמונה בהתגלות י״ג של ״לא יוכל לקנות או למכור״ למשמעותית במיוחד.

---

לכן הצעד הראשון ב״יציאה מבבל״ מראש אינו לעבור מקום מגורים, אלא להפחית תלות

אם האירועים הגדולים של אחרית הימים עדיין לא התרחשו,

שיאו־יאנג אינו מציע:

שכולם יברחו מיד ליער.

מה שאפשר להתחיל בו כבר עכשיו הוא:

להפוך לאדם שמסוגל לעזוב.

להפחית תלות מיותרת בטכנולוגיה.

ללכת יותר.

לשהות יותר בטבע.

לשמור זמן ללא מסכים.

ללמוד להיות לבד.

לפתח יכולות חיים בסיסיות.

לא לקשור את כל הזהות, הכספים, המידע והחיים החברתיים למערכת אחת בלבד.

לא נגד טכנולוגיה — אלא לא להיות מאולף בידי הטכנולוגיה

שיאו־יאנג אינו סבור:

שטלפון הוא רע,

שמכונית היא רעה,

שרפואה היא רעה,

או שבינה מלאכותית היא רעה.

השאלה האמיתית היא:

האם אתה עדיין מסוגל גם לא להשתמש?

אם כלי נשאר רק כלי,

האדם יכול:

להשתמש בו

וגם להניח אותו.

אבל:

אם בלי הכלי אינך מסוגל עוד לחיות, הכלי כבר התחיל לשלוט באדם.

---

רק בשלוש השנים וחצי האחרונות ממש, ״לצאת בלב״ עשוי להפוך ל״לצאת בגוף״

לפי המודל הקודם של שיאו־יאנג לגבי אחרית הימים,

אם באמת יתרחשו:

תחיית שני העדים,

הילקחות המנצחים,

קבלת סמכות של 42 חודשים בידי אויב המשיח,

ושליטה הולכת וגוברת במסחר ובפולחן,

אז דברי ישוע במתי כ״ד:

״כאשר תראו — ברחו״

עשויים לקבל משמעות פיזית ממשית.

באותו זמן שלושה סיפורים עתיקים עשויים לחפוף שוב:

יציאת מצרים.

עזיבת סדום.

עזיבת בבל.

ואשת לוט מזכירה:

אם כבר יצאת — אל תחזור.

---

אבל אם אלוהים כל הזמן אומר לאנשים ״לצאת״ — לאן הוא בסופו של דבר לוקח אותם?

זו השאלה החשובה ביותר בכל המאמר.

אם הסוף הוא רק:

לחיות במדבר לנצח,

אז סיפור המקרא אינו שלם.

התשובה הסופית של ההתגלות היא:

שמים חדשים וארץ חדשה.

אבל שיאו־יאנג סבור שהאדם המודרני עלול בקלות לדמיין אותם דרך המשקפיים של הציוויליזציה שלו

ולפספס לחלוטין את התמונה.

---

השמים החדשים והארץ החדשה אינם אוטופיה טכנולוגית

כאשר אנשים מדמיינים עולם עתידי ״מתקדם״,

הם חושבים באופן טבעי על:

AI חזק יותר,

אנרגיה בלתי מוגבלת,

ערים אוטומטיות,

תחבורה מעופפת,

רפואה־על,

טכנולוגיית אלמוות,

וגורדי שחקים עצומים.

אבל במרכז התיאור הסופי של ספר ההתגלות מופיעים דווקא שוב:

נהר החיים.

עץ החיים.

כס אלוהים והשה.

ואלוהים עצמו כאור.

זו אינה בבל הגדולה לאחר שדרוג טכנולוגי.

להפך, היא דומה מאוד ל:

גן עדן.

---

גן עדן עשוי היה להיות מתקדם ו״חכם״ הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים

כאשר האדם המודרני חושב על עדן,

קל לו לדמיין:

כמה עצים,

כמה בעלי חיים,

שני בני אדם יחפים,

שחיים במקום יפה אך פרימיטיבי.

שיאו־יאנג סבור:

שייתכן שזו הערכת חסר עצומה של עדן.

גן עדן עשוי היה להיות:

מתקדם וחכם יותר מן הציוויליזציה האנושית של ימינו.

רק שהוא לא היה תלוי ב:

שבבים,

חוטי חשמל,

מכונות,

שרתים,

או בינה מלאכותית.

אלא ב:

שיתוף פעולה ישיר בין הטבע לבין העל־טבעי.

הטכנולוגיה של ימינו פעמים רבות רק מפצה על יכולות שהאדם איבד

האדם זקוק למכונית

מפני שהוא הולך לאט.

הוא זקוק למטוס

מפני שהוא מוגבל על ידי מרחק.

הוא זקוק לטלפון

מפני שאינו מסוגל באופן טבעי לתקשר למרחקים עצומים.

הוא זקוק לרפואה

מפני שהגוף חולה.

הוא זקוק לתאורה מלאכותית

מפני שהגוף מוגבל בתנאי אור.

הוא זקוק ל־AI

מפני שהזיכרון, עיבוד המידע והקשב האנושי מוגבלים.

לכן שיאו־יאנג סבור:

טכנולוגיה פעמים רבות היא דרך לתקן זמנית ״חורים״ בעולם שנפל.

היא שימושית מאוד.

אבל:

כלי שמתקן חולשה אינו בהכרח הצורה הגבוהה ביותר של הבריאה.

---

בעולם שבו הטבע והעל־טבעי מחוברים לחלוטין, הטכנולוגיה של היום עלולה דווקא להיראות פרימיטיבית

אם בעולם מסוים:

הגוף אינו נשחת,

אין מוות,

אין מחלות,

אלוהים שוכן ישירות עם בני האדם,

העולם החומרי והעולם הרוחני מחוברים מחדש,

והטבע כולו פועל בהתאם לסדר החיים של אלוהים,

אז הרבה מן ה״היי־טק״ של היום

עשוי להיראות כמו:

קביים.

כאשר הרגל פצועה,

גם קביים מצוינים חשובים מאוד.

אבל לאחר שהרגל החלימה לחלוטין,

אדם לא יאמר:

״אדם מתקדם באמת צריך קביים טכנולוגיים יותר.״

מפני:

שהבעיה עצמה כבר נעלמה.

---

לכן הטכנולוגיה עשויה להיות רק כלי של שלב מעבר בהיסטוריה

שיאו־יאנג מבין את הטכנולוגיה כ:

כלי זמני בין אובדן עדן לבין הופעתה המחודשת של הבריאה החדשה השלמה.

היא עוזרת לבני אדם:

מוגבלים,

חולים,

ובני תמותה

לחיות בעולם הזה.

אבל:

טכנולוגיה אינה נקודת הסיום של הציוויליזציה הנצחית.

כאשר הטבע והעל־טבעי יחזרו לפעול יחד באופן מלא,

הטכנולוגיה של היום אולי אפילו תיראה:

כבדה, עקיפה ולא יעילה.

---

גן עדן לא היה מוצר חצי־מוגמר עם פגמים שמחכה לשדרוג טכנולוגי

בראשית מתאר שאלוהים ראה את כל מה שברא:

והנה טוב מאוד.

לכן הבעיה האמיתית אינה:

שבגן עדן לא היה טלפון.

לא היה AI.

לא היה בית חולים.

לא היו גורדי שחקים.

אם העולם המקורי של אלוהים היה צריך להמתין אלפי שנים עד שבני אדם ימציאו את הדברים האלה כדי להפוך לשלם,

המשמעות הייתה:

שעדן היה פגום מלכתחילה.

שיאו־יאנג סבור שהמקרא מציג בדיוק את ההפך.

---

מי שלא היה בשל היו המנהלים — לא גן עדן

אדם וחוה קיבלו אחריות של:

ניהול,

שמירה,

וממשלה על הבריאה.

הבעיה לא הייתה:

שאלוהים נתן להם עולם לא בשל.

אלא:

שהעולם היה טוב מאוד, אבל המנהלים עדיין לא היו בשלים.

הם עדיין לא עברו:

בחירות ממושכות,

ניסיונות,

נאמנות,

והבשלה.

ואז הם נכשלו כבר בניסיון הגדול הראשון.

לכן:

עדן לא נכשל — האדם נכשל.

---

השמים החדשים והארץ החדשה אינם ״עדן 2.0״

לפי הבנתו של שיאו־יאנג,

אלוהים אינו:

מתכנן בסוף עולם מתקדם יותר מעדן.

מפני שעדן כבר היה ״טוב מאוד״.

מה ששונה באמת הוא:

הפעם בני האדם הבשילו.

ההיסטוריה עברה דרך:

אמונה,

בחירה,

כישלון,

תשובה,

נאמנות,

סינון,

וניצחון,

ובסופו של דבר נוצרו:

מנהלים בוגרים.

לכן:

הבריאה החדשה אינה שדרוג של עדן, אלא החזרת בני אדם בוגרים אל עדן.

ירושלים החדשה היא שילוב והגדלה של גן עדן וקודש הקודשים

לירושלים החדשה בספר ההתגלות יש תכונה מיוחדת מאוד:

אורכה, רוחבה וגובהה שווים.

הדבר יוצר הקבלה חזקה עם צורת הקובייה של קודש הקודשים שבתנ״ך.

אבל בירושלים החדשה מופיעים גם:

נהר החיים.

עץ החיים.

כלומר, דימויים חזקים מאוד של:

עדן.

לכן שיאו־יאנג מבין את ירושלים החדשה כ:

גן עדן + קודש הקודשים.

---

זו אינה עיר טכנולוגית, אלא מרחב עצום של קודש הקודשים שבו הטבע והעל־טבעי מחוברים

שיאו־יאנג אינו מדמיין את ירושלים החדשה כ:

ניו יורק מוגדלת,

דובאי משודרגת,

עיר־על של AI,

או בירת טכנולוגיה קוסמית.

היא דומה יותר ל:

קודש קודשים עצום בתוך עדן.

הטבע,

החיים,

כבוד אלוהים,

העל־טבעי,

והכס

מחוברים לחלוטין.

---

במהותם, השמים החדשים והארץ החדשה עדיין הם עדן

שיאו־יאנג אפילו סבור:

שהשמים החדשים והארץ החדשה אינם ״גרסה משודרגת של עדן״, אלא עדן עצמו כשהוא מופיע שוב בשלמות.

הדבר החדש באמת אינו:

טכנולוגיה מתקדמת יותר.

אלא:

מנהלים בוגרים.

וגם:

קודש קודשים עצום — ירושלים החדשה.

כסמל נצחי ל:

נוכחות אלוהים,

היסטוריית הגאולה,

עבודת השה,

והבשלת המנצחים.

---

״שמים חדשים וארץ חדשה״ גם מציגים איחוד מחדש של השמים והארץ

הביטוי עצמו מתייחס מילולית ל:

שמים חדשים ולארץ חדשה.

אבל מתוך התמונה הכוללת של התגלות כ״א–כ״ב, שיאו־יאנג מבין מעבר לכך:

מאז אדם וחוה, ובמיוחד מאז בראשית ו׳ והמבול הגדול:

השמים והארץ נפרדו.

השמים נמצאים בשמים.

הארץ נמצאת בארץ.

כס אלוהים שייך לשמים.

בני האדם חיים בארץ.

והמקדש הוא רק מרחב מיוחד שבו השניים נפגשים.

אבל בסוף:

משכן אלוהים חוזר אל בני האדם.

אלוהים שוכן איתם.

כס אלוהים והשה נמצא שם ישירות.

נהר החיים יוצא מן הכס.

לכן:

השמים והארץ מתחברים מחדש.

כלומר:

הרוחני והארצי מתחברים מחדש.

העל־טבעי והטבע מתחברים מחדש.

זהו, לדעת שיאו־יאנג, עומק משמעותם של השמים החדשים והארץ החדשה.

---

עדן עצמו עשוי להיות עולם ״חכם״ יותר מן הטכנולוגיה המודרנית

אם:

הטבע עצמו פועל יחד עם החיים,

נוכחות אלוהים נכנסת ישירות אל הבריאה,

והרוחני והחומרי אינם מופרדים כפי שהם כיום,

אז ה״סביבה החכמה״ של ימינו עשויה להיות למעשה פרימיטיבית מאוד.

כיום אנחנו צריכים:

חיישנים

כדי לדעת מה קורה בסביבה.

אנחנו צריכים:

תוכנה

כדי שהמערכת תגיב אוטומטית.

אנחנו צריכים:

שרתים

כדי לשמור מידע.

אנחנו צריכים:

רשת אנרגיה

כדי שהמערכת תמשיך לפעול.

אבל אם הבריאה עצמה פועלת בתוך סדר החיים שאלוהים קבע,

אז:

הטבע כולו עשוי להיות ״סביבה חכמה״ ברמה גבוהה בהרבה מבינה מלאכותית.

רק שהמקרא אינו קורא לכך:

טכנולוגיה.

זה פשוט:

בריאה, סדר וחיים.

---

זה גם עשוי להסביר מדוע אחרי המבול איננו מוצאים ״שרידים של היי־טק מעדן״

חלק זה הוא השערה של שיאו־יאנג.

אם ה״קדמה״ של עדן מעולם לא התבססה על:

פלדה,

מפעלים,

שבבים,

כבלים,

ומכונות,

אז גם ארכאולוגיה מודרנית לא בהכרח תמצא:

שרידים של ציוויליזציה טכנולוגית.

ואם המבול הגדול גם גרם לשינויים עצומים בפני הארץ,

עקבות הסביבה המקורית של עדן עשויות היו להיעלם עוד יותר או להפוך לקשות לזיהוי.

לכן:

אי־מציאת מכונות אינה מוכיחה שעדן היה פרימיטיבי.

מפני שלדעת שיאו־יאנג,

הקדמה של עדן הייתה מלכתחילה:

טבע + על־טבעי.

כאשר חוזרים להסתכל על גורדי שחקים, השאלה נעשית מעניינת עוד יותר

אחד העקרונות המרכזיים של העיר המודרנית הוא:

להכניס כמה שיותר בני אדם לכמה שפחות קרקע.

לכן הבניינים נעשים גבוהים יותר ויותר.

האוכלוסייה נעשית מרוכזת יותר ויותר.

וחיי האדם תלויים יותר ויותר ב:

מעליות,

חשמל,

מיזוג אוויר,

אספקת מים,

אינטרנט,

לוגיסטיקה,

תחבורה,

וזהות דיגיטלית.

מבחינה הנדסית זו יעילות גבוהה.

אבל:

האם החיים באמת נעשים חופשיים יותר?

---

הסכנה בגורד שחקים אולי אינה עצם ה״גובה״, אלא ״ריכוז גבוה = תלות גבוהה״

אדם שחי עשרות קומות מעל הקרקע עשוי:

כמעט לא לגעת באדמה לאורך זמן,

כמעט לא לפגוש טבע אמיתי,

להיות תלוי לחלוטין בלוגיסטיקה למזון,

להיות תלוי בחשמל כדי לעלות ולרדת,

להיות תלוי ברשת לצורך עבודה,

ולהיות תלוי באספקת מים ומיזוג מרכזיים כדי לגור במקום.

כאשר המערכת פועלת,

הכול נוח מאוד.

אבל אם כמה מערכות מפסיקות לפעול יחד,

בניין מתקדם ביותר

עלול להפוך במהירות ל:

מקום פגיע מאוד.

לכן שיאו־יאנג סבור:

חיים מלאכותיים מאוד אינם בהכרח רק סימן לציוויליזציה גבוהה; לפעמים הם גם סימן לתלות גבוהה.

---

אם כל הנושעים היו חייבים לגור בירושלים החדשה, אולי היה אפשר לומר שאלוהים מאשר לבסוף את מודל ״עיר הענק המרוכזת״

אפשר לחשוב כאן בכיוון ההפוך.

אם בסופו של דבר כל מי שמאמין בישוע וכל מי שנושע

היו חייבים לגור בתוך ירושלים החדשה העצומה,

אז לפחות אפשר היה לומר:

שגם אלוהים בחר בסוף לבנות עיר ענק בעלת צפיפות אוכלוסייה עצומה.

אבל המודל של שיאו־יאנג שונה.

---

שיאו־יאנג סבור שהאוכלוסייה המרכזית של ירושלים החדשה היא בעיקר 144,000 המנצחים

שיאו־יאנג מבין את 144,000 שבהתגלות י״ד כ:

קבוצת המנצחים הסופית מכל הדורות.

והוא מוסיף ומשער:

שהתושבים המרכזיים של מרחב קודש הקודשים העצום הנקרא ירושלים החדשה עשויים להיות בעיקר אותם מנצחים בוגרים.

זהו מודל ששיאו־יאנג יוצר מתוך שילוב של:

מלוכה יחד עם המשיח,

144,000,

המנצחים,

קודש הקודשים,

ירושלים החדשה,

תבואה בשלה / פרי פי מאה,

בני צדוק,

וסמירנה ופילדלפיה.

---

אם כך, ירושלים חדשה עצומה כמעט מעבר לדמיון עשויה דווקא להכיל אוכלוסייה קטנה מאוד

ונוצר כאן ניגוד חזק מאוד.

העיר המודרנית שואלת:

״כמה אנשים אפשר לדחוס לתוך שטח האדמה הזה?״

אבל המרחב שאלוהים נותן בסוף למנהלים הבוגרים

עשוי להיות גדול עד כדי כך:

שכמעט אין צורך לשאוף בכלל לצפיפות אוכלוסייה.

נהר החיים.

עץ החיים.

מרחב עצום.

נוכחות ישירה של אלוהים.

טבע.

על־טבעי.

זה יוצר ניגוד עצום מול:

ערי גורדי השחקים הצפופות של ימינו.

---

כאן Universe 25 שוב נעשה ראוי למחשבה

ניסוי העכברים אינו מוכיח:

שבניין גבוה הוא דבר רע.

אבל הוא מזכיר:

צפיפות גבוהה,

אספקה מלאכותית,

שפע משאבים,

ומערכתיות גבוהה

אינם יוצרים אוטומטית:

שגשוג של החיים.

אם בסופו של דבר אלוהים אינו נותן לחיים הבוגרים:

קופסאות מלאכותיות צפופות יותר,

אלא:

מרחב עדני עצום,

אז לפחות ראוי שהאדם ישאל מחדש:

האם ההגדרה שלנו ל״עיר מתקדמת״ באמת חסרת בעיות?

---

אבל מי שאינו נכנס לירושלים החדשה אינו בהכרח אדם שלא נושע

כאן דרושה תזכורת קצרה לקורא חדש.

שיאו־יאנג אינו סבור:

לא נכנס לעיר = לא נושע.

לפי הבנתו,

בין אלה הנמצאים ״מחוץ לעיר״ בהתגלות כ״ב

יש גם:

אנשים שנושעו אך חייהם עדיין אינם בוגרים.

לעומת זאת, הכניסה לירושלים החדשה קשורה יותר ל:

ניצחון,

בשלות,

נאמנות מוחלטת,

אמונה מלאה,

אחריות ממשלתית,

ויכולת לשאת מידה גדולה יותר מכבוד אלוהים.

שיאו־יאנג כבר דן בנושא הזה בעבר מזוויות שונות של:

המנצחים,

מחוץ לעיר,

המשכן,

נהר החיים,

והשמים החדשים והארץ החדשה,

ולכן המאמר הזה לא יפתח זאת מחדש.

כאן צריך רק לזכור:

ירושלים החדשה אינה בהכרח עיר ענק שאליה נדחסים כל הנושעים.

---

לכן בבל ועדן עשויים לייצג שתי תפיסות ציוויליזציה שונות לחלוטין

הכיוון של בבל הוא:

ככל שמרכזים יותר — יעיל יותר.

ככל ששולטים יותר — בטוח יותר.

ככל שהכול מלאכותי יותר — מתקדם יותר.

ככל שתלויים יותר במערכת — נוח יותר.

אבל הכיוון של עדן עשוי להיות:

החיים עצמם שלמים.

לאדם יש מרחב.

יש אדמה.

יש טבע.

יש עבודה.

יש אחריות.

יש נוכחות ישירה של אלוהים.

---

האנושות מנסה שוב ושוב להשתמש ב־kosmos כדי לייצר עדן מזויף

האדם רוצה לפתור:

מחלות.

לכן הוא מפתח רפואה.

הוא רוצה לפתור את בעיית המרחק.

לכן הוא מפתח תחבורה.

הוא רוצה לפתור מגבלות מידע.

לכן הוא מפתח אינטרנט ו־AI.

הוא רוצה לפתור חוסר ביטחון.

לכן הוא בונה מוסדות גדולים וערים.

לכל הדברים האלה יש ערך מעשי אמיתי.

אבל הבעיה מתחילה כאשר:

האדם מתחיל להאמין שבסופו של דבר הם יכולים להחליף את אלוהים.

ואז:

ה־kosmos מתחיל להעמיד פנים שהוא עצמו עדן ואוטופיה.

---

אבל בסוף ההתגלות, ה־kosmos אינו מצליח להשתדרג לעדן

בבל הגדולה בסופו של דבר:

נופלת.

ואלוהים שוב מראה לאדם:

את נהר החיים.

את עץ החיים.

את כס אלוהים והשה.

כלומר:

עדן.

---

טכנולוגיה יכולה לעזור לעולם שנפל לחיות בנוחות רבה יותר, אבל אינה יכולה להפוך עולם שנפל בחזרה לעדן

זה עשוי להיות אחד המשפטים החשובים ביותר במאמר.

טכנולוגיה יכולה:

להאריך חיים.

אבל היא אינה יכולה באמת לבטל את המוות.

טכנולוגיה יכולה:

לחבר את העולם.

אבל אינה יכולה להבטיח שבני אדם לא יהיו בודדים.

טכנולוגיה יכולה:

להגדיל בידור.

אבל אינה יכולה להבטיח שלאדם תהיה מטרה.

טכנולוגיה יכולה:

לספק דברים באופן אוטומטי.

אבל Universe 25 לפחות מזכיר:

אספקה כשלעצמה אינה יוצרת באופן אוטומטי משמעות לחיים.

---

לכן אלוהים אינו קורא שוב ושוב לבני אדם ״לצאת״ מפני שהוא שונא את הציוויליזציה האנושית

אלא מפני:

שבני אדם הופכים בקלות את הציוויליזציה למושיע.

אברהם צריך לעזוב את אור.

לוט צריך לעזוב את סדום.

ישראל צריכה לצאת ממצרים.

הגולים צריכים לצאת מבבל.

ובסוף ההתגלות:

״צאו ממנה, עמי.״

כל פעם נדמה שהמסר הוא:

אל תמסור את חייך למערכת שבסופו של דבר תיפול.

---

מה שצריך לעשות עכשיו אינו לברוח מיד, אלא קודם כול להפוך לאדם שמסוגל לעזוב

להיות יותר ב:

טבע.

ללכת יותר.

להיחשף יותר לאור השמש.

להיות יותר בשקט.

לשמור יותר זמן ללא טלפון וללא הפצצת מידע.

ללמוד להיות לבד.

לפתח יכולות חיים בסיסיות.

לבנות מערכות יחסים אמיתיות.

ללמוד לקרוא את הכתובים ולהתפלל באופן ישיר.

ללכת באופן עצמאי עם האדון,

אבל לא להפוך שום ארגון — אפילו לא קהילה — לאלוהים שאינו יכול לטעות.

---

קודם כול צא מבבל בלב

ה״יציאה״ האמיתית מתחילה ב:

אי־תלות.

אפשר להשתמש בטכנולוגיה,

אבל לא לקרוס בלי טכנולוגיה.

אפשר לחיות בעיר,

אבל לא להגיע למצב שבו אי אפשר כלל לחיות מחוץ לעיר.

אפשר להשתתף בקהילה,

אבל לא לאבד את יכולת ההבחנה רק מפני שהרועה אומר משהו.

אפשר להשתמש במערכות העולם,

אבל לדעת:

החיים שלך אינם שייכים להן.

---

אם העולם באמת ייכנס לשלוש השנים וחצי האחרונות, רק אז ייתכן שתידרש גם יציאה פיזית

אם יום אחד באמת יופיעו:

ההילקחות,

42 החודשים,

שליטה מלאה של החיה,

אי־יכולת לקנות ולמכור,

ו״השיקוץ המשומם״,

אז ה״יציאה״ הרוחנית עשויה להפוך ל:

יציאה גאוגרפית.

כמו ישראל היוצאת ממצרים.

כמו לוט היוצא מסדום.

כמו הגולים היוצאים מבבל.

והתזכורת של ישוע נשארת:

אל תחזור.

---

מפני שבסוף אלוהים אינו לוקח את האדם למדבר — אלא מחזיר אותו לעדן

סופו של כל הסיפור אינו:

בריחה נצחית.

וגם לא:

דחייה נצחית של ציוויליזציה.

הסוף האמיתי הוא:

חזרה לסדר החיים המקורי של אלוהים.

הטבע והעל־טבעי מתחברים מחדש.

השמימי והארצי מתחברים מחדש.

אלוהים ובני האדם שוב שוכנים יחד באופן ישיר.

ובני אדם בוגרים שוב מנהלים את הבריאה.

---

השמים החדשים והארץ החדשה אינם שדרוג של עדן, מפני שעדן מעולם לא נזקק לשדרוג

מה שצריך תיקון אינו:

התכנון של אלוהים.

אלא:

האדם.

המנהלים הראשונים נכשלו.

ההיסטוריה עברה תהליך ארוך של סינון.

בסופו של דבר מופיעים מנהלים בוגרים.

ואז אלוהים מחזיר את האדם אל:

עץ החיים.

---

וירושלים החדשה היא קודש הקודשים העצום שנשאר בתוך עדן

היא אינה נועדה להוכיח:

שהאנושות סוף סוף הצליחה לבנות את העיר הגדולה ביותר.

אלא להיות עדות נצחית לכך:

שאלוהים גאל בני אדם.

שהשה נשחט.

שהאנושות איבדה פעם את עדן.

ושהמנצחים הבשילו לבסוף.

לכן:

עדן עדיין הוא עדן.

רק שהפעם,

בני האדם הבוגרים חזרו.

ובמרכז עדן

נמצא סימן עצום ונצחי של:

קודש הקודשים — ירושלים החדשה.

---

אולי אפשר לסכם את סיפור הציוויליזציה של המקרא כולו כך

בהתחלה:

עדן.

אחר כך:

עירו של קין.

לאחר מכן:

מגדל בבל.

מצרים.

בבל.

ולבסוף:

בבל הגדולה.

ה־kosmos האנושי נעשה גדול יותר ויותר.

חכם יותר ויותר.

מרוכז יותר ויותר.

נוח יותר ויותר.

וגם קשה יותר ויותר לעזוב אותו.

אבל בסוף אלוהים אינו אומר:

״מצוין, סוף סוף הצלחתם להפוך את בבל לעדן.״

במקום זאת הוא קורא:

״צאו ממנה, עמי.״

---

ואז:

בבל הגדולה נופלת.

נהר החיים זורם שוב.

עץ החיים מופיע שוב.

הטבע והעל־טבעי מתחברים מחדש.

אלוהים ובני האדם שוכנים שוב יחד באופן ישיר.

בני אדם בוגרים שוב מנהלים את הבריאה.

לכן שיאו־יאנג סבור:

לאחר שהאנושות עזבה את עדן, היא בילתה אלפי שנים בבניית בבל; בסוף אלוהים מפיל את בבל ומחזיר את בני האדם הבוגרים אל עץ החיים.

והטכנולוגיה

עשויה להיות רק:

מערכת כלים זמנית שעזרה לאדם שאיבד את עדן לחיות במהלך המסע הארוך הזה.

היעד האמיתי

מעולם לא היה:

אוטופיה טכנולוגית.

אלא:

עדן.