האם לא המלאכים דומים לבעלי החיים, אלא בעלי החיים דומים למלאכים?

מבן־האדם, המלאכים והאנושות, ועד הקשרים שבין בעלי החיים והצמחים

---

לקוראים יהודים ולמאמינים בתחילת דרכם | שלושה מושגי רקע פשוטים, אפשר לדלג

החיות

בספר יחזקאל ובספר ההתגלות מופיעות ישויות מיוחדות מאוד המכונות:

״חיות״.

יש להן מאפיינים של:

אדם,

אריה,

שור,

נשר,

וכנפיים.

מסורות שונות מפרשות את המראות האלה בדרכים שונות. יש המדגישים בעיקר את משמעותם הסמלית, ואחרים סבורים שהחזונות מתארים גם יצורים שמימיים ממשיים.

---

מלאכים

המשמעות המקורית של המילה המקראית ״מלאך״ היא:

שליח.

אבל חשוב להבחין:

לא כל שליח הוא בהכרח מלאך במובן של ישות שמימית; אך מלאכים שמימיים ממלאים לעיתים קרובות תפקיד של שליחים.

במקרא, ״שליח״ יכול להיות כל מי שנשלח להעביר מסר או לבצע שליחות.

והחיים השמימיים הנבראים אינם מוגבלים לצורה או לתפקיד אחד בלבד.

המקרא מזכיר גם:

כרובים,

שרפים,

צבאות שמים,

וישויות רוחניות נבראות נוספות.

לכן במאמר זה המילה ״מלאכים״ תשמש לעיתים במובן רחב:

ישויות רוחניות שמימיות נבראות.

אך ״שליח״ הוא תפקיד, ולא בהכרח סוג של ישות; מלאכים פשוט ממלאים לעיתים קרובות תפקיד של שליחים.

---

חיה / בהמה

במקרא מילים המתורגמות ל״חיה״ יכולות לעיתים לתאר פשוט בעל חיים או חיית בר.

אבל בספרים נבואיים כמו דניאל וההתגלות, ״חיה״ יכולה גם לייצג:

אימפריה,

אלימות,

טריפה,

רמיסה,

שלטון,

וסדר המתנגד לאלוהים.

בהמשך המאמר תיעשה הבחנה חשובה:

בעל חיים אינו שווה ל״חיה״ במובן הנבואי;

והפיכה ל״חייתי״ אינה פשוט הפיכה למשהו דמוי בעל חיים.

הערת תרגום:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. במקרה של הבדל במשמעות בין התרגום העברי לבין המקור, משמעות המקור הסיני היא הקובעת.

---

1. מדוע החיות השמימיות נראות כמו בעלי חיים ארציים?

החיות ביחזקאל נושאות:

פני אדם,

פני אריה,

פני שור,

ופני נשר.

בהתגלות, ארבע החיות סביב כס אלוהים דומות בהתאמה ל:

אריה,

עגל,

אדם,

ונשר מעופף.

חוקרים ופרשנים נוצרים רבים רואים בצורות האלה סמליות חזקה, למשל:

מלכות,

כוח,

שירות,

חכמה,

וגובה,

או היבטים שונים של כבוד הבריאה כולה.

לפרשנות הזאת יש בסיס.

אבל שיאו־יאנג סבור:

אם החיות האלה אינן רק סמלים, אלא גם משקפות באמת את צורתן של ישויות שמימיות נבראות,

השאלה יכולה להתהפך לחלוטין:

האם המלאכים דומים לבעלי החיים, או שבעלי החיים דומים למלאכים?

האדם רגיל לחשוב:

שהנביא ראה יצור שמימי בלתי מוכר, ולכן נאלץ להשתמש באריה, שור ונשר מן הארץ כדי לתאר אותו.

אבל אם אותן חיות שמימיות התקיימו לפני בעלי החיים הארציים,

ייתכן שגם הכיוון ההפוך אפשרי:

האריה, השור והנשר שעל הארץ עשויים מלכתחילה לשאת צורה ומאפיינים שמקורם בחלק מן החיות השמימיות.

במילים אחרות:

אולי החיים השמימיים אינם ״שואלים״ את צורת בעלי החיים הארציים;

אלא בעלי החיים הארציים הם:

הד של צורות שמימיות מסוימות בתוך הבריאה.

אם האפשרות הזאת נכונה,

היא עשויה לפתוח מחדש את שאלת היחסים בין:

מלאכים,

בעלי חיים,

בני אדם,

ואפילו כל סדר הבריאה של השמים והארץ.

---

2. אולי הפכנו בין ה״מקור״ לבין ה״עותק״

אם אדריכל מצייר תחילה תכנית, ורק אחר כך נבנה הבניין,

איננו אומרים:

שהתכנית דומה לבניין.

אלא:

שהבניין נבנה לפי התכנית.

באותו אופן,

אם חלק מן הישויות השמימיות הנבראות קדמו לבעלי החיים הארציים,

וכאשר מופיעות נקודות דמיון בין:

אריה,

שור,

נשר

לבין חיות שמימיות,

ראוי אולי לשאול:

האם בעלי החיים שעל הארץ הם דווקא גרסאות פשוטות יותר של צורות שמימיות קודמות?

שיאו־יאנג סבור:

שייתכן שחלק מבעלי החיים אינם רק דימויים שבהם הנביאים השתמשו כדי להסביר מלאכים.

ייתכן שבבריאתם הם עצמם:

שיקפו צורה, מאפיין או איכות חיים של יצורים שמימיים מסוימים.

---

3. כך ייתכן שכל הבריאה בנויה על ״הד בין שמים וארץ״

המקרא עצמו מחבר שוב ושוב בין:

השמים

והארץ.

המשכן הארצי משקף סדר שמימי.

הכהונה הארצית מצביעה על מציאות רוחנית גבוהה יותר.

ירושלים הארצית מהדהדת את ירושלים החדשה.

לכן שיאו־יאנג סבור:

שגם בחיים הנבראים עצמם עשויה להתקיים מערכת של:

הדים בין שמים וארץ.

בשמים יש חיות שונות.

בארץ יש בעלי חיים שונים.

בשמים יש צורות שונות של כבוד.

ובארץ יש צורות חיים שונות.

אבל בתוך כל אלה יש קו אחד מיוחד במיוחד:

האדם.

מפני שבראשית אינו אומר:

שהאדם נברא לפי צלם האריה,

הכרוב,

השרף,

או מלאך בכיר כלשהו.

אלא:

״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.״

---

4. מדוע הצורה האנושית מיוחדת כל כך?

השאלה מחזירה אותנו לנקודה חשובה:

אם ישויות שמימיות נבראות יכולות להיות:

זוהרות יותר,

חזקות יותר,

מרשימות יותר,

ומפוארות יותר מן האדם,

מדוע אלוהים בכל זאת העניק:

לצורה האנושית

מעמד מיוחד כל כך?

התשובה של שיאו־יאנג היא:

מפני שהאדם לא נברא בצלם מלאך.

הוא נברא לפי:

צלמו ודמותו של דבר אלוהים, הבן.

---

5. אין פירוש הדבר שהבן הוא נברא

צריך להבהיר את הנקודה הזאת תחילה.

המודל של שיאו־יאנג אינו אומר:

שהבן היה במקור סוג של מלאך,

ואחר כך ״שודרג״ לאלוהים.

להפך:

הבן הנצחי אינו נברא; הוא בוחר בצורה האנושית כצורה היציבה ביותר של התגלותו הנראית.

ובהתגלמות הוא באמת לוקח:

בשר אנושי,

חיים אנושיים,

וזהות היסטורית אנושית.

לכן לא:

ישוע הפך מאוחר יותר לאדם, ולכן התחיל להידמות לנו.

אלא:

אנחנו בני האדם נבראנו מלכתחילה לפי צלמו ודמותו של ישוע.

---

6. בן־האדם הוא המקור האמיתי של ה״אדם״

אם המודל הזה נכון,

התואר ״בן־האדם״ עמוק יותר מכפי שנהוג לחשוב.

הוא אינו רק:

הדרך הענווה שבה ישוע אומר שהוא אדם.

והוא אינו רק:

רמז משיחי ל״כבן־אדם״ בדניאל ז׳.

הוא עשוי גם להצביע על כך:

ישוע הוא המקור של מה שאלוהים הגדיר מן ההתחלה כ״אדם״.

לא ישוע דומה לאדם.

אלא:

האדם דומה לו.

---

7. ומה לגבי בעלי החיים?

שיאו־יאנג ממשיך ושואל:

אם האדם נברא לפי צלם הבן,

האם ייתכן שכאשר אלוהים ברא בעלי חיים אחרים,

הוא השתמש במאפיינים של ישויות שמימיות שונות?

למשל:

הוד האריה,

כוח השור,

מעוף הנשר,

צורות של נחש או דרקון,

כנפיים שונות,

וצורות חייתיות שונות —

האם ייתכן שלחלקן יש:

מקור שמימי?

ולכן:

אולי לא המלאכים דומים לבעלי החיים, אלא בעלי החיים דומים למלאכים.

---

8. בעלי החיים הארציים עשויים להיות ״הד בגרסה מוגבלת״ של חיים שמימיים

אין פירוש הדבר בהכרח:

שלכל כלב יש ״מלאך כלב״,

או שלכל דג יש ״מלאך דג״.

כוונתו של שיאו־יאנג קרובה יותר לכך:

ייתכן שהבריאה השמימית כוללת צורות חיים עשירות בהרבה מן העולם הארצי.

ובעלי החיים הארציים מבטאים באופן:

פשוט יותר,

מוגבל יותר,

וחומרי יותר

חלק מן:

המבנים,

המאפיינים,

ואיכויות החיים

של אותן צורות שמימיות.

לכן בעלי החיים שעל הארץ יכולים להיות:

הד חומרי של צורות חיים שמימיות מסוימות.

---

9. כך אפשר לקרוא מחדש את ארבע החיות

אם ארבע החיות הן ישויות שמימיות ממשיות,

ייתכן שצורות:

האדם,

האריה,

השור,

והנשר

אינן רק פאזל סמלי.

ייתכן שהצורות האלה שייכות מלכתחילה לסדר גבוה יותר של הבריאה.

ואילו:

האריה,

השור,

והנשר שעל הארץ

מבטאים חלק מן המאפיינים האלה בצורה פשוטה יותר.

לכן אולי לא:

החיות השמימיות ״שאלו״ צורות של בעלי חיים מן הארץ.

אלא:

בעלי החיים הארציים קיבלו חלק מן הצורה של החיות השמימיות.

---

10. ואיפה הצמחים נכנסים לתמונה?

צמחים שונים מבעלי חיים.

המקרא אינו מתאר בהרחבה:

״מלאכים דמויי צמחים״

כפי שהוא מתאר את ארבע החיות.

לכן שיאו־יאנג אינו סבור שצריך להתאים:

כל עץ

או כל פרח

לישות שמימית מסוימת.

אבל גם הצומח יכול לשאת ולשקף:

סדר חיים גבוה יותר.

11. הצמחים במקרא מעולם אינם רק תפאורה

כבר מראשית,

לצמחים יש מקום מרכזי מאוד.

בגן עדן מופיעים:

עץ החיים,

ועץ הדעת טוב ורע.

בהמשך מופיעים שוב ושוב:

גפן,

תאנה,

זית,

ארז,

תמר.

ובסוף ספר ההתגלות,

עץ החיים מופיע שוב.

לכן הצמחים נושאים במקרא לעיתים קרובות נושאים כמו:

חיים,

פרי,

אספקה,

שורש,

צמיחה,

ורפואה.

---

12. ייתכן שהצמחים משקפים ״חוקי חיים״ יותר מאשר צורתו של מלאך מסוים

דרך החיים של עץ מיוחדת מאוד:

הוא מכה שורשים כלפי מטה,

צומח כלפי מעלה,

קולט אור,

שואב מים,

ומניב פרי בעונתו.

לכן שיאו־יאנג סבור:

אם בעלי חיים משקפים ביתר קלות:

צורות מסוימות של חיים שמימיים,

אז צמחים משקפים ביתר קלות:

חוקי חיים שאלוהים קבע.

לדוגמה:

השתרשות,

צמיחה,

הנבת פרי,

אספקה,

ריבוי,

מנוחה,

ועונות.

לכן הטבע אינו אוסף מקרי של יצורים לא קשורים.

ייתכן שהוא:

שפה נבראת שבה חלקים שונים מהדהדים זה את זה.

---

13. ובכל זאת האדם נשאר המיוחד ביותר

גם אם האריה עשוי לשקף הוד שמימי מסוים,

הנשר גובה מסוים,

השור כוח ונשיאה,

והצמחים חוקי חיים,

בראשית עדיין אומר רק על האדם:

שהוא נברא בצלם אלוהים וכדמותו.

לכן ייחודו של האדם אינו בכך שהוא:

רץ הכי מהר,

חזק ביותר,

עף הכי גבוה,

או יפה ביותר בגופו.

אלא בכך:

שהאל העליון בחר שהאדם יישא את צלמו ודמותו של הבן ישוע.

---

14. ייתכן שזה היה מקור מוקדם לאי־שביעות הרצון של מלאכים בכירים מסוימים

לפי המודל של שיאו־יאנג,

עוד לפני הופעת האדם,

הבן כבר היה בצורת אדם:

ההתגלות הנראית המרכזית של האל העליון,

והוא ייצג את האל העליון בראש צבאות השמים.

לפי המודל המורחב של שיאו־יאנג,

הוא גם:

שליח YHWH,

שר צבא YHWH,

ומלכיצדק.

במצב כזה,

ייתכן שחלק מן המלאכים הבכירים כבר החלו לחוש אי־נחת.

מפני שהם עצמם עשויים להיות:

זוהרים יותר,

עצומים יותר,

מפוארים יותר,

חזקים יותר,

ומעוררי יראה יותר.

כלומר:

קרובים יותר למה שמלאך גאה היה מדמיין כ:

״אלוהי ומרשים״.

ואילו בן־האדם שמעליהם נראה:

פשוט מדי.

---

15. ה״שבר״ הראשון: מדוע בן־האדם הוא שמפקד על צבאות השמים?

ייתכן שהשאלה הראשונה של מלאכים בכירים מסוימים הייתה:

״למה דווקא הוא?״

למה לא:

החזק ביותר?

הזוהר ביותר?

הגדול ביותר?

המרשים ביותר?

אלא:

ישות אלוהית בצורת אדם,

הנראית כה פשוטה?

אי־שביעות הרצון הזאת

לא חייבת הייתה להפוך מיד למרד גלוי.

אבל ייתכן שהזרע כבר נזרע.

---

16. מה שבאמת ״שבר״ את המלאכים הבכירים לא היה רק בן־האדם, אלא שאלוהים יצר אחר כך את האדם בצלמו ובדמותו

ואז האב עשה דבר מפתיע עוד יותר:

הוא לא הסיר את בן־האדם.

להפך:

הוא ברא אדם בצלמו ובדמותו של נציגו היחיד והעליון.

שיאו־יאנג סבור:

שאם האדם באמת נברא לפי צלמו ודמותו של הבן,

אז למלאכים שכבר לא היו מרוצים מבן־האדם,

הדבר יכול היה להיראות כמו:

אישור ציבורי נוסף מצד אלוהים:

זהו הצלם שהוא אוהב.

ולא רק זאת.

אלוהים גם:

שכפל את הצלם הזה לאורך כל האנושות.

ולא רק שבני האדם ״נראים כמו בן־האדם״.

אלוהים גם הכין להם:

נחלה,

השתתפות בכבוד,

ואף מלכות עם המשיח.

לכן בעיני מלאך שכבר התנגד לבן־האדם,

השאלה יכולה הייתה לעבור מ:

״למה הוא נראה כך?״

אל:

״למה גם האנשים האלה שנבראו בצלמו עתידים להשתתף בנחלת אלוהים?״

---

17. ה״שבר״ השני: אתה גם רוצה לברוא מין שלם בצלמו?

ייתכן שהמלאך שכבר לא היה מרוצה היה שואל:

״לא מספיק שהוא שולט בנו; עכשיו אתה גם בורא מין שלם בצלמו?״

כאן הבעיה כבר אינה רק:

תפקיד.

היא נוגעת ב:

אסתטיקה של אלוהים,

שיפוט הערך של אלוהים,

והגדרתו של אלוהים לשאלה:

איזו צורה ראויה ביותר לייצג אותו?

עבור נברא גאה,

הדבר הקשה ביותר אולי אינו:

״הוא חלש.״

אלא:

״אלוהים אומר שדווקא זה מוצא חן בעיניו.״

---

18. ואם גם בעלי החיים נבראו בהשראת צורות של מלאכים, תחושת ההשפלה יכולה להיות חזקה עוד יותר

שיאו־יאנג ממשיך ומציע:

אם האדם נברא בהשראת בן־האדם,

ואילו בעלי חיים שונים נבראו בהשראת צורות ומאפיינים של ישויות שמימיות שונות,

מלאכים שכבר אינם מקבלים את בן־האדם עשויים לחוש:

מושפלים עוד יותר.

מפני:

צורתו של בן־האדם נעשית:

המקור של האנושות.

ואילו חלק מן הצורות והיכולות שבהן מלאכים מסוימים מתפארים,

מופיעות על הארץ כ:

צורות ותנועות של בעלי חיים.

הם עשויים לשקף:

ריצה,

תעופה,

כוח,

זריזות,

והוד.

אבל הדבר החריף יותר הוא:

אותם בעלי חיים הנושאים הד של צורות מלאכיות עתידים להיות נתונים לניהול בני אדם שנבראו בצלם בן־האדם.

עבור מלאך שכבר אינו מקבל את בן־האדם,

הדבר יכול לעורר שוב:

״למה?״

למה:

הצורה שלי נעשית הד אצל בעלי חיים,

ואילו צורתו נעשית המקור של האדם?

ולמה:

בני האדם שנבראו בצלמו

מקבלים גם סמכות למשול בבעלי החיים הנושאים הד של תכונותינו?

כך נוצר ניגוד חד:

הצורות המפוארות של המלאכים נעשות הדים בעולם החי; הצורה האנושית הפשוטה לכאורה של בן־האדם נעשית מקור האנושות, ואותה אנושות מקבלת גם אחריות למשול בבריאה.

---

19. יתרון בכוח אינו שווה קדימות בייצוג

אפשר לעשות ניסוי מחשבתי.

נניח שכל בעלי החיים בעולם קיבלו פתאום:

שפה כמו לאדם,

תבונה,

שיפוט מוסרי,

ומודעות עצמית.

האם הם לא היו שואלים:

״למה בני האדם שולטים בנו?״

האריה יכול לומר:

אני חזק ממך.

הנשר:

אני עף גבוה ממך.

הברדלס:

אני מהיר ממך.

הפיל:

אני גדול ממך.

הלווייתן:

גופי גדול משלך לאין שיעור.

---

20. אם לכל בעלי החיים הייתה חכמת אדם, האם הם באמת היו מקבלים את שלטון האדם?

אם בני האדם של ימינו הם:

חמדנים,

אכזריים,

הורסים את הטבע,

ומתעללים בבעלי חיים,

אפשר להבין במידה מסוימת מדוע בעלי חיים בעלי תבונה היו שואלים:

״למה אנשים כאלה שולטים בנו?״

מפני שהאנושות אכן אינה מושלמת.

אבל השאלה האמיתית בניסוי המחשבתי היא:

ומה אם מי שעומד לפניהם אינו אדם נופל, אלא בן־האדם המושלם?

אם השולט בהם הוא בן־האדם שהוא:

צדיק לחלוטין,

עניו,

חכם,

אינו מנצל סמכות לרעה,

ואינו חוטא,

איזו סיבה נשארת לומר:

״הוא אינו ראוי?״

21. התנגדות לאדם לא מושלם עדיין יכולה למצוא תירוצים; התנגדות לבן־האדם המושלם חושפת את הבעיה האמיתית

לפי שיאו־יאנג,

זהו אחד הדברים שהופכים את מרד המלאכים לחמור כל כך.

האדם אינו מושלם.

לכן התנגדות מסוימת לשלטון אנושי יכולה להצביע על בעיות אמיתיות.

אבל אם בן־האדם הוא:

צדיק לחלוטין,

קדוש לחלוטין,

בוגר לחלוטין,

ומלאך עדיין אומר:

״למה דווקא הוא?״

הבעיה כבר אינה:

איכות השלטון.

אלא:

״אינני מקבל את מי שאלוהים בחר.״

כאן הדבר נכנס באמת אל:

גאווה,

קנאה,

וסירוב לריבונות אלוהים.

---

22. ספר איוב מראה לנו דפוס של ״האשמה״

בספר איוב,

השטן אינו פשוט יוצא לעשות רע.

הוא מופיע גם בתפקיד של:

מאשים.

הוא שואל:

האם איוב באמת ירא אלוהים?

או שהוא נאמן רק מפני שאלוהים:

מגן עליו

ומברך אותו?

כלומר,

השטן מנסה להוכיח:

נאמנות האדם אינה אמינה.

הדבר מספק דגם חשוב של האשמה שמימית.

---

23. גם פיתוי אדם וחוה יכול להיות ניסיון להוכיח ש״האנושות אינה אמינה״

אם מחזירים את דפוס ההאשמה של איוב אל גן עדן,

שיאו־יאנג סבור:

שהשטן לא בהכרח רק רצה:

״לגרום לשני אנשים לחטוא.״

ייתכן שהוא גם ביקש לומר:

״אתה אומר שהחיים שנבראו בצלם בן־האדם הם טובים מאוד? אני אוכיח לך שהם אינם אמינים.״

ולכן כישלונם של אדם וחוה

נעשה לא רק:

תחילת ההיסטוריה של החטא האנושי,

אלא גם ראיה שהשטן יכול לנסות להשתמש בה נגד:

הערכתו של אלוהים את האנושות.

---

24. כאשר השטן מערער על האדם, הוא גם רומז שבן־האדם אינו ראוי

אם האדם נברא בצלמו ובדמותו של בן־האדם,

אז כאשר השטן תוקף:

את אמינות האדם,

ברובד עמוק יותר הוא גם כאילו אומר:

״אותו בן־אדם המייצג את האל העליון ושולט בשמים אינו ראוי מלכתחילה.״

מפני שאם המין הנושא את צלמו

בוגד באלוהים כבר בדור הראשון,

השטן יכול כאילו לומר:

״אתה רואה? הצלם הזה אינו טוב כפי שאמרת.״

כך גן עדן יכול להיות לא רק:

בחינה של האדם.

אלא גם:

האשמה כנגד זכותו של בן־האדם, נציגו של האל העליון, לייצג ולמשול.

---

25. עץ הדעת יכול להפוך ל״מבחן של צלם בן־האדם״

מה שהנחש אולי ביקש להוכיח

אינו:

שאדם וחוה אינם חכמים מספיק.

אלא:

האם מי שנברא בצלם בן־האדם

באמת:

יבטח באלוהים,

יקבל את הגדרתו של אלוהים,

וישמור על מקומו.

התוצאה:

האדם בוחר:

להגדיר בעצמו טוב ורע.

ולכן במבחן הראשון,

האנושות נכשלת.

---

26. זה עשוי להסביר מדוע בראשית ו׳ חמור כל כך

אם גוף האדם וצורתו נושאים השתקפות נבראת של צלם בן־האדם,

החצייה של בראשית ו׳ אינה רק חטא רגיל.

שיאו־יאנג סבור:

שהיא יכולה לערב גם:

זיהום ושכתוב של צלם בן־האדם עצמו.

האנושות שנבראה לפי הצלם הזה

מתחילה לרדוף אחרי:

ישויות רוחניות גבוהות יותר,

שושלת חזקה יותר,

יכולות חריגות,

וצורות חיים חדשות.

כלומר:

האדם כבר אינו מרוצה מן ה״אדם״ שאלוהים הגדיר.

---

27. ״חיה״ אינה יכולה להיות פשוט שם נרדף לכל בעלי החיים

כאן צריך לבחון מחדש את מושג ה״חיה״.

מבחינת משמעות המילים המקראיות,

יש הקשרים שבהם המונח אכן יכול לתאר:

בעל חיים

או חיית בר.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שמנקודת המבט של תיאולוגיית הבריאה כולה,

אי אפשר להשוות:

בעלי חיים

לחייתיות.

מפני שבראשית אומר על הבריאה המקורית:

שכל מה שאלוהים עשה היה:

טוב מאוד.

---

28. בעלי החיים בראשית לא היו בהכרח חלק מאקולוגיה אלימה כמו זו של ימינו

שיאו־יאנג סבור:

שבעלי החיים בבריאה המקורית

עשויים להיות הרבה יותר:

רגועים,

הרמוניים,

ושלווים

מכפי שהם כיום.

בראשית א׳ אף נותן:

צמחים

כמזון לאדם ולחיות הארץ.

לכן שיאו־יאנג נוטה לחשוב:

שטריפה,

קריעה,

פחד,

והיגיון של ״החזק אוכל את החלש״

אינם הצורה השלמה של עולם הבריאה המקורי שהיה ״טוב מאוד״.

אלא:

לאחר הנפילה,

הבריאה נכנסה בהדרגה אל:

מוות ואלימות.

---

29. לכן ״חייתיות״ יכולה להיות צורת חיים אלימה שנוצרה לאחר הנפילה

כך אפשר להבחין בין:

בעל חיים

לבין:

חייתיות.

בעל חיים הוא:

חיים שאלוהים ברא.

ואילו חייתיות מתקרבת יותר ל:

מצב שבו חיים נבראים עוזבים את מקומם בסדר שאלוהים הגדיר, ומתחילים לחיות לפי טריפה, אלימות, שליטה, כיבוש והאלהה עצמית.

לכן:

אריה כשלעצמו אינו חטא.

שור אינו חטא.

נשר אינו חטא.

וגם נחש כבעל חיים אינו חטא.

הבעיה האמיתית היא:

יצור בעל רצון חופשי שבוחר בהיגיון של החיה.

---

30. בעל חיים אמיתי עשוי לשמור על מקומו טוב יותר מאדם ״חייתי״

זהו היפוך מעניין.

בעל חיים חי לפי טבעו הנברא.

האריה אינו אומר:

מפני שאני חזק מן הצבי,

אני צריך להחליף את אלוהים.

הנשר אינו אומר:

מפני שאני עף גבוה מן האדם,

אני צריך להיות נציג האל העליון.

מי שבאמת מסוגל לומר:

״אינני רוצה את המקום שאלוהים נתן לי; אני רוצה להגדיר את עצמי מחדש.״

הוא דווקא:

מלאך

או אדם.

לכן:

המשמעות העמוקה ביותר של חייתיות אינה ״להידרדר להיות בעל חיים״, אלא לסרב להיות מה שאלוהים ברא אותך להיות.

31. גם מלאך יכול להפוך ל״חייתי״

מכאן ש״חיה״ אינה רק בעיה של אימפריות אנושיות.

גם מלאך,

אפילו אם הוא עדיין:

זוהר,

חזק,

חכם,

ומושך,

כאשר הוא מתחיל:

לדחות את סדר אלוהים,

לקנא במקומו של אחר,

לרדוף אחרי שליטה,

לטרוף,

ולהתרכז בעצמו,

הוא כבר נכנס פנימית אל:

חייתיות.

לכן:

חיה אינה חייבת להיראות מכוערת; חייתיות מתחילה קודם כול בהתמוטטות של הסדר הפנימי.

---

32. זה גם מסביר כיצד השטן עדיין יכול להופיע כמלאך אור

פאולוס מזהיר:

שהשטן עצמו יכול להתחפש ל:

מלאך אור.

לכן:

מראה זוהר

אינו מוכיח:

נאמנות פנימית לאלוהים.

הוא יכול להיות:

זוהר,

חכם,

וחזק,

אך לחיות מבפנים ב:

קנאה,

האשמה,

מרד,

וחייתיות.

וזו גם אזהרה לאדם:

חייתיות אמיתית אינה חייבת להיראות כמו חיה.

---

33. החיות בדניאל הן בדיוק ממלכות שאיבדו את דרך השלטון האנושית

ארבע החיות בדניאל ז׳

מייצגות ממלכות וכוחות שונים.

המאפיין המשותף להן אינו:

שהן נראות ממש כמו בעלי חיים רגילים.

אלא:

שהן:

טורפות,

רומסות,

נלחמות,

וכובשות.

כלומר:

אותן ממלכות איבדו:

את דרך השלטון הראויה לאדם.

שיאו־יאנג סבור:

שאם צורות החיה האלה אינן רק סמל, אלא גם משקפות כוחות רוחניים ממשיים שמאחורי הממלכות,

הנביא אולי אינו רואה רק:

״בעלי חיים כסמל לאימפריות״.

אלא:

הממלכות הארציות הולכות ונעשות דומות לכוחות הרוחניים שמאחוריהן.

במיוחד משום שהחיות המאוחרות בדניאל נעשות:

מעורבות יותר,

מוזרות יותר,

ובספר ההתגלות מופיעים:

שבעה ראשים,

עשר קרניים,

וצורות חיה מעורבות.

ייתכן שהדבר משקף:

ככל שהחייתיות מבשילה,

כך היא מתרחקת מן הפשטות והסדר של הבריאה המקורית.

---

34. מי שמקבל את המלכות אינו ״חיה חמישית גדולה יותר״, אלא בן־האדם

היופי הגדול בדניאל הוא:

שאחרי ארבע החיות

לא מגיעה:

חיה חמישית,

גדולה יותר,

אכזרית יותר,

ו״משודרגת״ יותר.

מי שמקבל את המלכות הוא:

אחד כבן־אדם.

לכן:

החיה מייצגת כוח שניתק מסדר אלוהים; בן־האדם מייצג מלכות וחכמה שחוזרות אל החיים שאלוהים הגדיר.

לכן צורה אנושית אינה נחותה.

בן־האדם הוא דווקא:

השליט הסופי.

---

35. ה״שבר״ השלישי: אחרי שהאנושות נכשלה, אלוהים עדיין מתכוון לגאול אותה

אילו הסיפור היה מסתיים בכישלון אדם,

מלאכים שנפלו אולי היו יכולים לומר:

״אמרנו לכם.״

אבל אלוהים אינו:

מוותר על האנושות.

להפך:

הוא:

קורא,

כורת ברית,

גואל,

מתגלם,

שופך דם,

וקם מן המתים.

והברית החדשה אף מדברת על:

שיתוף בכבוד עם המשיח,

נחלה,

ומלכות יחד איתו.

זה יכול להיות רגע שלישי שבו מלאכים שנפלו באמת ״נשברים״.

---

36. ״למה האנשים שנכשלו האלה ראויים לזה?״

המלאכים שכבר התנגדו לבן־האדם

רואים עכשיו:

שהאנושות שנבראה בצלמו נכשלה.

אבל אלוהים אינו אומר:

״באמת טעיתי כשבראתי אותם.״

להפך:

הוא נכנס בעצמו להיסטוריה האנושית

וגואל אותם.

ולכן מלאך שנפל יכול לרצות לשאול:

״למה האנשים האלה שנכשלו ראויים לזה?״

כאן גם משל הבן האובד של ישוע ראוי למחשבה.

המשל במקור מגיב בראש ובראשונה:

לאי־שביעות רצונם של הפרושים והסופרים מכך שחוטאים מתקבלים בחסד.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שעקרון הלב של ״הבן הגדול״ יכול לשמש גם אנלוגיה למלאכים שנפלו:

״אני משרת כאן כל הזמן; למה אתה מעניק חסד כזה למי שנכשל, עזב, בזבז את הנחלה ורק לבסוף חזר?״

האב אינו מקפח את הבן הגדול.

הוא פשוט בוחר:

לקבל את הבן האובד בחזרה.

באותו אופן,

אלוהים אינו מקפח את המלאכים.

הוא פשוט בוחר:

לגאול,

לשקם,

ולהעניק חסד רב לבני אדם שנפלו אך מוכנים לשוב.

לכן מה שנחשף באמת

אינו שהאב אינו הוגן.

אלא:

כאשר מישהו אחר מקבל חסד, האם אתה עדיין מסוגל לשמוח בחסדו של האב?

---

37. משל הפועלים בכרם אינו מזהיר רק את הפרושים

במשל הפועלים בכרם,

יש אנשים שבאו מוקדם לעבוד.

כאשר הם רואים שמי שבאו מאוחר יותר זוכים לנדיבות דומה,

הם נעשים לא מרוצים.

תשובת בעל הכרם חשובה מאוד:

הוא אינו מקפח אף אחד.

הוא פשוט:

בוחר לנהוג בנדיבות גם כלפי המאחרים.

המשל במקור מכוון בראש ובראשונה להלך רוח דתי אנושי.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שאפשר להרחיב את העיקרון גם ליחס בין מלאכים לבני אדם.

---

38. מי שבא קודם אינו מקבל זכות לקבוע כמה חסד יקבל מי שבא אחריו

המלאכים:

נבראו לפני בני האדם,

שירתו זמן רב יותר,

חזקים יותר,

ומחזיקים בתפקידים שמימיים.

אבל:

מי שבא קודם אינו מקבל זכות לקבוע כמה חסד אלוהים רשאי לתת למי שבא אחריו.

אלוהים אינו חייב לאף נברא:

את המעמד הגבוה ביותר.

והוא גם לא הבטיח:

שכל חסד יחולק באופן שווה לפי ותק.

לכן:

אם חסד חייב להתחלק לפי ותק ובאופן שווה, הוא כבר אינו חסד אלא שכר.

---

39. ישוע אינו מקפח את המלאכים; הוא פשוט בוחר להעניק חסד רב יותר לאנושות

זהו משפט מרכזי מאוד במאמר.

שיאו־יאנג סבור:

ישוע אינו מקפח את המלאכים; הוא פשוט בוחר להעניק חסד רב יותר לאנושות.

הכבוד,

היכולת,

המעמד,

והתפקידים של המלאכים

אינם נלקחים מהם אוטומטית רק מפני שאלוהים אוהב את האדם.

מה שעלול לעורר מלאך שנפל הוא:

שמישהו אחר קיבל:

יותר.

וכאן חוזרים שוב ל:

קנאה.

---

40. ״למה הוא?״ יכולה להיות אחת מתכונות האופי המסוכנות ביותר לנצח

אם נברא מחזיק בלבו שוב ושוב:

״למה הוא?״

״למה לא אני?״

״למה הוא מקבל יותר?״

ייתכן שגם אם היום אינו מורד,

הוא פשוט:

עדיין לא פגש את ההבדל במעמד שמפעיל את הקנאה שלו.

לכן שיאו־יאנג סבור:

שהלך רוח כזה מסוכן מאוד:

לסדר נצחי.

41. ייתכן שאלוהים אפילו מאפשר במכוון לחיכוך להופיע

שיאו־יאנג סבור:

שאלוהים אינו רק צופה באופן פסיבי במתח שבין:

מלאכים ובני אדם,

מוקדמים ומאוחרים,

חזקים וחלשים.

הוא גם מאפשר להבדלים אמיתיים להתקיים,

כדי שהלב של הנברא יתגלה.

כלומר:

האם אתה מסוגל לראות מישהו אחר מתרומם ועדיין להאמין שאלוהים צודק?

האם אתה מסוגל לא להיות המרכז ועדיין להישאר נאמן לאלוהים?

האם אתה מסוגל לקבל שלאלוהים יש זכות לקבוע מי נושא איזה תפקיד?

---

42. זהו חלק מן ה״סינון״

לפי המודל של שיאו־יאנג,

הסינון של אלוהים אינו:

מלכודת שנועדה בכוונה לגרום לאדם להיכשל.

אלא:

מצב שבו חיכוך ובחירות אמיתיות מופיעים,

וכך החיים מגלים מה הם באמת.

יש מי שרואה אחרים מקבלים חסד

ומגיב ב:

הכרת תודה,

ברכה,

ושמחה יחד איתם.

ויש חיים שמגיבים ב:

קנאה,

השוואה,

ושאלה:

״למה הוא?״

אם ההבדל הזה נכנס לנצח,

התוצאה יכולה להיות שונה מאוד.

---

43. הסיכון הגדול לנצח אולי אינו חוסר כוח, אלא חוסר יכולת לקבל את סידורו של אלוהים

אם השמים החדשים והארץ החדשה כוללים:

נצח,

חירות,

תפקידים שונים,

ורמות שונות של כבוד ואחריות,

יציבות אמיתית אינה יכולה להישען רק על:

כפייה.

מפני שאדם שמבפנים אינו מקבל את הסדר,

גם אם היום הוא מדוכא,

יכול למרוד שוב בעתיד.

לכן:

נצח יציב באמת זקוק לנבראים שמסוגלים לראות הבדלים ועדיין לקבל את ריבונות אלוהים.

---

44. אם ״למה הוא?״ אינו נפתר, הוא תמיד יכול להתפרץ שוב

נניח שמלאך אומר היום:

״למה בן־האדם?״

מחר:

״למה לברוא אדם בצלמו?״

ומחרתיים:

״למה החוטאים האלה עדיין יכולים להיגאל?״

גם אם אלוהים מדכא אותו זמנית,

הבעיה הפנימית עדיין לא נפתרה.

הדבר שצריך להתגלות באמת הוא:

האם הוא מוכן לקבל שלאלוהים יש זכות לסדר את ביתו שלו?

זוהי אחת מנקודות המפתח ליציבות המערכת.

---

45. ייתכן שהדבר קשור גם למוות ולשאול

לאחר שהאדם חטא,

המוות נכנס לעולם.

המקרא גם מציב:

את השטן,

כוחות החושך,

והמוות

בתוך אותו רקע של גאולה.

לכן שיאו־יאנג מציע מודל:

לאחר חטא אדם וחוה, ייתכן שהשטן או כוחות החושך קיבלו סמכות חוקית מסוימת לנהל את תחום המוות והשאול.

כלומר:

האדם חוטא,

המוות נעשה תוצאה חוקית;

לאחר המוות האדם יורד אל השאול,

וכוחות החושך מחזיקים בתחום הזה בסמכות מעשית מסוימת.

זהו מודל של שיאו־יאנג,

ולא עמדה נוצרית מרכזית ומוסכמת לגבי מבנה ניהול השאול.

---

46. אם השטן אכן ניהל את תחום המוות, הדבר מתאים גם לתפקידו כ״מאשים״

השטן מופיע כדמות של:

מאשים,

כמעט כתובע.

לאחר שהאדם חוטא,

הוא יכול לומר:

״הוא חטא, ולכן הוא צריך למות.״

אם שכר החטא הוא באמת מוות,

כוחות החושך אינם בהכרח:

חוטפים בני אדם באופן שרירותי.

ייתכן שבמודל הזה הם מפעילים:

סמכות מוגבלת

בתוך עולם שבו האשמה כבר קיימת.

אבל שוב:

זהו המודל של שיאו־יאנג,

ולא תיאור מוסכם של הנצרות לגבי ניהול השאול.

---

47. אבל בן־האדם השולט בשמים עצמו נעשה לבסוף בשר ודם

כאן נמצא אחד ההיפוכים המדהימים בסיפור.

בן־האדם ש:

שלט בצבאות השמים,

וייצג את האל העליון,

לא נשאר בשמים ורק הוציא פקודות.

הוא עצמו:

נעשה אדם.

הוא נכנס אל:

בשר,

כאב,

מוות,

ואף אל התחום שמיוצג על ידי:

המוות והשאול.

---

48. המוות יכול להחזיק חוטאים, אבל אינו יכול להחזיק באופן חוקי את בן־האדם חסר החטא

ישוע באמת מת.

אבל:

לא היה בו חטא.

לכן לפי המודל של שיאו־יאנג,

המוות והשאול נתקלו במצב חסר תקדים:

הוא נכנס לתחומם, אבל אין בו חטא שמעניק להם בסיס חוקי להחזיק בו.

כך סמכות המוות והשאול

פוגשת לראשונה:

את הגבול שלה עצמה.

---

49. בתוך המוות בן־האדם מגלה שוב: הוא אינו רק אדם, אלא גם אלוהים

וישוע אינו רק:

אדם מושלם וחסר חטא.

הוא גם:

דבר אלוהים,

וההתגלות הנראית של אלוהים.

לכן כאשר הוא נכנס אל המוות,

הוא כמו:

האדם האמיתי

שנכנס לתחום שהיה מנוהל באופן זמני בידי נציג ממונה.

המוות אינו יכול להחזיק בו.

והשאול אינו יכול להפוך אותו לאסיר רגיל.

---

50. מפתחות השאול דומים ליורש של בעל העסק שחוזר לקחת בחזרה את הבעלות

אפשר להשתמש במשל פשוט.

נניח שבעל עסק מוסר תחום מסוים לניהולו של נציג ממונה.

שנים אחר כך,

היורש האמיתי של הבעלים מגיע בעצמו למקום ואומר:

״זה היה שלי מלכתחילה.״

שיאו־יאנג סבור:

שישוע היוצא מן המוות

ומחזיק במפתחות המוות והשאול

דומה במשהו ל:

יורש אמיתי שנכנס אל תחום שנוהל זמנית בידי נציג ממונה, ולבסוף לוקח בחזרה את המפתחות ואת הבעלות.

אין פירוש הדבר:

שהשטן היה אי פעם גבוה מישוע.

אלא:

שהסמכות שלו הייתה תמיד:

מוגבלת,

זמנית,

ומותרת בלבד.

51. השטן ביקש להשתמש בכישלון האדם כדי להוכיח שבן־האדם אינו ראוי, ובסוף הוכיח דווקא שהוא עצמו טעה

זה עשוי להיות אחד ההיפוכים הגדולים ביותר בסיפור כולו.

אם השטן פיתה את אדם

כדי להוכיח:

שהאדם שנברא בצלם בן־האדם אינו אמין,

אז:

אדם באמת נכשל.

אבל לבסוף,

בן־האדם עצמו נעשה:

אדם בסגנון ״אדם השני״.

הוא עומד מול:

פיתוי,

כאב,

כוח,

ומוות,

ואינו בוגד באב.

ולכן הדבר שהשטן הוכיח בסופו של דבר אינו:

״בן־האדם אינו ראוי.״

אלא:

כישלונו של אדם אינו אומר שבן־האדם נכשל.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שישוע כאילו אינו מסתפק בכך:

שרק הוא עצמו ניצח.

לפי המודל של שיאו־יאנג,

ה־144,000 של התגלות י״ד — ולא הקבוצה של התגלות ז׳ —

יכולים לייצג:

קבוצה של מנצחים בוגרים שעוצבו באמת לדמות בן־האדם.

אם כך,

אלוהים אינו משיב לשטן רק באמצעות:

בן־אדם מושלם אחד.

הוא גם משיב באמצעות:

קבוצה שלמה של מנצחים הדומים לבן־האדם.

ולפי המודל של שיאו־יאנג,

בשלב הסופי אותם 144,000 יכולים גם להיות:

עדים חזקים מאוד במשפט הכסא הלבן,

המעידים כלפי השטן וכלפי העולם שמרד באלוהים.

מכאן שיאו־יאנג מציע גם הסבר אפשרי:

מדוע לאחר אלף השנים,

כאשר השטן משתחרר שוב,

עדיין יש לו מניע להמשיך ולהוליך את האומות שולל.

---

52. ה״אדם״ המושלם מוכיח לבסוף בעצמו שהצורה האנושית אינה נחותה

חייו של ישוע הם התשובה הישירה ביותר.

הוא אינו צריך:

להיות עצום כמו חיה אדירה,

או זוהר כמו מלאך,

כדי להוכיח שהוא ראוי לייצג את אלוהים.

הוא מנצח באמצעות:

צורה אנושית,

ענווה,

רכות,

נאמנות,

אמת,

ואהבה.

ובכך הוא מנצח:

את השטן,

החטא,

והמוות.

לכן:

ניצחונו של בן־האדם הוא בעצמו תשובתו הסופית של אלוהים לשאלה האם צורה אנושית פשוטה ראויה לייצג אותו.

---

53. כוחם של בעלי החיים אינו הבעיה, וגם פשטותו של האדם אינה פגם

בסוף צריך לחזור שוב אל בעלי החיים.

האריה חזק.

זה טוב.

הנשר עף גבוה.

זה טוב.

השור חזק.

זה טוב.

לכל בעל חיים יש:

יופי

ותפקיד

שאלוהים נתן לו.

לכן השאלה מעולם לא הייתה:

מי חזק יותר?

אלא:

איזה מקום אלוהים נתן לכל אחד?

יתרון בכוח

אינו שווה:

קדימות בזכות הייצוג.

---

54. גם העובדה שמלאכים מפוארים יותר אינה אומרת שצריך להשפיל את המלאכים

המאמר גם אינו מבקש להקטין את המלאכים.

אם מלאכים חזקים יותר,

מהירים יותר,

ומלאי כבוד יותר מן האדם,

גם זה יופי שאלוהים נתן להם.

והעובדה שהאדם נברא בצלם הבן

אינה אומרת:

שכל אדם מטבעו בוגר יותר,

קדוש יותר,

או גבוה יותר מכל מלאך.

הנקודה היא:

אלוהים נותן לנבראים שונים צורות, תפקידים ומקומות שונים.

החטא אינו:

״אני חזק ממך.״

אלא:

״מפני שאני חושב שאני ראוי יותר, יש לי זכות לבטל את הסדר שאלוהים קבע.״

---

55. בעלי חיים אינם חייתיות; דווקא מלאכים ובני אדם יכולים להפוך לחייתיים יותר

זהו היפוך גדול.

לבעל חיים אין:

מערכת תיאולוגית,

שאיפות שלטון,

או תכנית להאלהה עצמית.

מי שבאמת יכול:

לקנא,

למרוד,

לחצות גבולות,

ולהגדיר את עצמו מחדש

הוא דווקא:

יצור בעל תבונה גבוהה ורצון חופשי.

לכן:

בעל החיים האמיתי אינו בהכרח הדבר הדומה ביותר ל״חיה״; דווקא מלאך או אדם הדוחים את סדר אלוהים יכולים להפוך לחייתיים באמת.

---

56. מה מייצגת בסופו של דבר הצורה האנושית?

אם בן־האדם הוא המקור של האדם,

אז ״הצורה האנושית״ אינה רק:

שתי רגליים

ושתי ידיים.

צלם בן־האדם האמיתי כולל גם:

תבונה,

ריסון עצמי,

מוסר,

אהבה,

נאמנות,

אחריות,

ואי־ניצול כוח לרעה.

לכן:

להיות באמת ״אנושי״ אינו רק להיראות כמו אדם, אלא לחיות יותר ויותר כמו בן־האדם.

---

57. אילו לכל בעלי החיים הייתה תבונה, במה היה האדם באמת צריך לזכות בנאמנותם?

לא באמצעות:

רובים.

לא באמצעות:

טכנולוגיה.

ובוודאי לא באמצעות:

יכולת להרוג יותר.

אם האדם באמת אמור לייצג את אלוהים בניהול הבריאה,

הסיבה האמיתית שבגללה יצורים אחרים יכירו בסמכותו צריכה להיות:

שהאדם מבטא טוב יותר צדק, חכמה, ריסון עצמי ואהבה אלוהיים.

זו המשמעות של:

נציג אלוהים.

---

58. זו גם הסיבה שהחייתיות האנושית חמורה כל כך

כאשר בני אדם:

שולטים באלימות,

מוכיחים את ערכם באמצעות כוח,

הופכים יצורים אחרים למשאבים בלבד,

ומשתמשים בחלשים ככלים,

הם בעצם מבטלים במעשיהם:

את מעמד הייצוג שאלוהים נתן להם.

ככל שהאדם פחות דומה לבן־האדם,

כך הוא מאבד יותר:

את הכבוד האנושי האמיתי.

לכן:

כבודו של האדם אינו נובע רק מכך שהוא חזק מבעלי החיים, אלא מן השאלה האם הוא חי את צלם בן־האדם.

59. צמחים, בעלי חיים, בני אדם ומלאכים עשויים כולם לומר את אותו הדבר: לכל נברא יש מקום

הצמח אינו צריך להפוך לבעל חיים.

בעל חיים אינו צריך להפוך לאדם.

האדם אינו צריך להפוך למלאך.

ומלאך אינו צריך להפוך לבן־האדם.

אלוהים נותן לכל צורת חיים:

מקום שונה,

כבוד שונה,

ותפקיד שונה.

הרמוניה אמיתית אינה:

שכולם נעשים זהים.

אלא:

שכל חיים מקבלים בחופשיות את המקום שאלוהים נתן להם, ומביאים את אותו מקום לבגרות.

---

60. יציבות נצחית אמיתית אינה מצב שבו כולם זהים, אלא מצב שבו איש אינו מקנא עוד במקומו של האחר

אם בשמים החדשים והארץ החדשה עדיין קיימים:

תפקידים שונים,

כבוד שונה,

מרחקים שונים,

ואחריות שונה,

אחד התנאים החשובים ביותר ליציבות נצחית אינו:

מחיקת כל ההבדלים.

אלא:

חיים בוגרים שכבר אינם מגיבים להבדלים בשאלה: ״למה הוא?״

וזו גם אחת הסיבות ששיאו־יאנג מדבר על:

סינון לפני הכניסה לסדר הנצחי.

---

61. אלוהים אינו חייב לשים את כולם באותו מקום כדי להוכיח שהוא הוגן

צדק אמיתי אינו אומר:

שכולם חייבים לקבל בדיוק אותו דבר.

אלוהים יכול:

לתת למלאכים את מקומם,

לבני האדם את מקומם,

למנצחים אחריות גבוהה יותר,

ולמי שנושעו בלבד תהליך שונה של ריפוי והבשלה.

הוא יכול לתת:

כבוד שונה

לחיים שונים.

השאלה האמיתית היא:

האם הוא קיפח מישהו?

בעל הכרם במשל לא קיפח את מי שבאו מוקדם.

הוא פשוט:

היה נדיב יותר כלפי מי שבאו מאוחר.

כך גם:

אלוהים אינו מקפח את המלאכים; יש לו ריבונות להעניק לאדם חסד רב יותר.

---

62. ייתכן שהדבר שהשטן אינו מסוגל לקבל באמת הוא תמיד ״זכות ההגדרה״ של אלוהים

כאשר חוזרים ומביטים על המאמר כולו,

מתגלה שהשאלה העמוקה ביותר אינה:

מי חזק יותר —

מלאך,

אדם,

או בעל חיים.

אלא:

למי יש זכות להגדיר מהו כבוד ומהי ראוּיוּת?

ייתכן שהשטן חושב:

מי שזוהר יותר — אצילי יותר.

מי שחזק יותר — אצילי יותר.

מי שדומה יותר למלאך — אצילי יותר.

אבל אלוהים אומר:

בן־האדם.

השטן יכול לחשוב:

מי ששירת זמן רב יותר צריך לקבל יותר.

אבל אלוהים אומר:

החסד נקבע על ידי.

בסופו של דבר,

כל העימות חוזר לשאלה אחת:

האם לאלוהים יש זכות להגדיר את הסדר שלו עצמו?

---

63. כבודו של מלאך אינו יכול לבטל את ריבונות אלוהים, ופשטותו של האדם אינה יכולה לבטל את בחירת אלוהים

לכן:

גם אם מלאך מפואר מאוד,

אין לו זכות לומר:

״מפני שאני יפה יותר, עליי להחליף את בן־האדם.״

וגם אם האדם פשוט מאוד,

אין בכך כדי לבטל:

את בחירתו של אלוהים שהאדם יישא את צלם הבן.

גם אם בעל חיים חזק מאוד,

אין פירוש הדבר:

שהכוח הוא הכישור העליון לשלטון.

בסופו של דבר,

מה שקובע הוא:

הגדרתו של אלוהים עצמו.

---

64. סיכום: השאלה אינה מי נראה הכי דומה לאל של המיתולוגיות, אלא מי דומה ביותר ל״תווית״ היחידה שהאל העליון נתן — ישוע בן־האדם

האדם נמשך בקלות אל:

כנפיים עצומות,

אור מסנוור,

כוח האריה,

גובה הנשר,

והוד הדרקון.

באופן אינסטינקטיבי אנחנו אפילו עלולים לחשוב:

דווקא הדברים האלה נראים יותר ״אלוהיים״.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שהמקרא כולו עשוי להפוך שוב ושוב את האינטואיציה הזאת.

בשמים אכן יש:

חיות מעוררות יראה.

ועל הארץ יש:

בעלי חיים מרשימים מאוד.

אבל ה״תווית״ וההגדרה היחידה שהאל העליון נותן כדי לגלות את עצמו

ממוקדות לבסוף ב:

ישוע המשיח, בן־האדם.

והאנושות לא נבראה:

בצלמו של המלאך הבכיר והזוהר ביותר.

אלא:

בצלמו ובדמותו של הבן.

לכן השאלה האמיתית מעולם לא הייתה:

מי חזק יותר,

מי זוהר יותר,

ומי נראה פחות כמו חיים רגילים.

אלא:

מי מוכן לקבל את הגדרתו של אלוהים, מי מוכן לחיות במקום שאלוהים נתן לו, ומי נעשה לבסוף דומה יותר ויותר לבן־האדם?

אפשר לסכם כך:

אולי לא המלאכים דומים לבעלי החיים, אלא בעלי החיים דומים למלאכים.

אבל כאשר מלאך דוחה את הסדר שאלוהים קבע,

הוא עצמו יכול להפוך במובן העמוק ל:

״חיה״.

כבודו של מלאך יכול להופיע כהד בעולם החי;

ואילו פשטותו של האדם

נושאת את צלמו ודמותו של בן־האדם.

ובסופו של דבר,

מי שעומד במרכז הבריאה אינו:

החיה הגדולה ביותר,

ולא המלאך הזוהר ביותר,

אלא:

ישוע המשיח, בן־האדם.