מדוע בני האדם לאורך הדורות השתוקקו להיות כאלוהים?

מבראשית ו׳ והמיתולוגיות העתיקות, ועד טרנס־הומניזם וההפיכה לחיה באחרית הימים

---

לקוראים יהודים ולמאמינים בתחילת דרכם | שני מושגי רקע פשוטים, אפשר לדלג

צלם אלוהים

ספר בראשית אומר שהאדם נברא:

בצלם אלוהים וכדמותו.

זהו מושג מרכזי מאוד באנתרופולוגיה הן ביהדות והן בנצרות.

באופן מסורתי נהוג להבין את ״צלם אלוהים״ דרך:

כבוד האדם, אחריות מוסרית, שכל, יכולת לקשר, וכן שליחותו של האדם לייצג את אלוהים ולמשול בבריאה.

השאלה האם ל״צלם״ הזה יש גם רובד נוסף ומוחשי יותר תידון בהמשך המאמר.

---

טרנס־הומניזם

״טרנס־הומניזם״ (Transhumanism) הוא שם כללי לגישות המבקשות להשתמש בטכנולוגיה, הנדסה ביולוגית, טכנולוגיה גנטית, בינה מלאכותית, ממשקי מוח־מחשב ועוד, כדי לפרוץ את המגבלות הטבעיות של האדם, לשפר את הגוף, היכולת הקוגניטיבית ותוחלת החיים, ואף לדמיין עתיד שבו יופיע ״פוסט־אדם״ או צורת חיים שונה מן האדם המודרני.

המאמר אינו מתנגד לטכנולוגיה רפואית.

השאלה שבאמת דורשת הבחנה היא:

האם הטכנולוגיה מרפאת ומשקמת את האדם, או שהיא מתחילה להגדיר מחדש מהו ״אדם״?

הערת תרגום:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. במקרה של הבדל במשמעות בין התרגום העברי ובין המקור, המשמעות של המקור הסיני היא הקובעת.

---

1. לאנושות יש חלום עתיק מאוד: לא להיות עוד ״רק אדם רגיל״

אם משווים מיתולוגיות של תרבויות שונות בעולם, מתגלה תופעה מעניינת מאוד:

נדמה שמימים קדומים מאוד האנושות לא הסתפקה פשוט בלהיות ״אדם״.

בתרבויות שונות מופיעים שוב ושוב:

איחוד בין אלים ובני אדם,

גיבורים חצי־אלוהיים,

ענקים,

שושלות מלוכה קדושות,

בני אדם בעלי כוחות חריגים,

ישויות המשלבות אדם וחיה,

יצורים מסתוריים היורדים מן השמים,

ודרכים להשיג חכמה אלוהית או חיי נצח.

במיתולוגיה היוונית יש גיבורים שנולדו מאלים ומבני אדם.

במסופוטמיה העתיקה מופיעים מלכים וגיבורים בעלי ייחוס אלוהי וכוחות חריגים.

התרבות המצרית מלאה בשילובים של צורות אנושיות, צורות חייתיות ומלוכה מקודשת.

וגם באזורים אחרים בעולם חוזרים מוטיבים של:

ענקים, אנשי־אל, חיות מקודשות, דרקונים, נחשים ואבות קדומים גיבורים.

כמובן שכל תרבות פירשה את הדברים באופן שונה.

אבל מאחוריהם נדמה שחוזר רצון אחד:

האדם הרגיל אינו מספיק.

האדם רוצה להיות:

חזק יותר,

לחיות זמן רב יותר,

חכם יותר,

קרוב יותר לאלוהי,

ואפילו להפוך לאל.

והשאלה היא:

מדוע?

2. האם המקור המשותף של המיתוסים האלה הוא בראשית ו׳?

הארכאולוגיה אכן יכולה לאשר רקעים היסטוריים רבים מן העולם העתיק:

ערים, מקדשים, מגדלים, מלכויות, מלחמות ואף שכבות הצפה באזורים מסוימים.

אבל מכאן לא נובע שהארכאולוגיה כבר הוכיחה:

שהנפילים אכן התקיימו,

שמלאכים באמת התחברו עם בני אדם,

או שכל סיפורי הענקים בעולם מקורם בבראשית ו׳.

גם הביולוגיה המודרנית אינה מספקת ראיות אמפיריות שניתן לבדוק עבור ״יצורי כלאיים של מלאך ואדם״.

אבל עדיין יש שאלה אחרת הראויה למחקר:

אם תרבויות עתיקות רבות שמרו מוטיבים דומים של איחוד בין אלים ובני אדם, ענקים, גיבורים, מבול, נחשים ומלוכה קדושה — האם ייתכן שהן משמרות חלקים מזיכרון קדום משותף, שעבר פירוש מחדש ומיתולוגיזציה בתרבויות שונות?

אי אפשר להוכיח זאת ישירות.

אבל זהו כיוון בעל היגיון פנימי, הראוי למחקר.

---

3. ייתכן שבראשית ו׳ משמר גרסה אחרת לגמרי של אותו ״מיתוס״

בבראשית ו׳ מופיע תיאור מיוחד מאוד:

״בני האלוהים״ ראו את בנות האדם, לקחו אותן לנשים, ולאחר מכן מוזכרים הנפילים וכן ״הגיבורים אשר מעולם אנשי השם״.

לגבי זהותם של ״בני האלוהים״ קיימים פירושים שונים לאורך ההיסטוריה.

יש הרואים בהם צאצאים אנושיים יראי־אלוהים.

יש הרואים בהם מלכים או שליטים קדומים.

ומסורת יהודית עתיקה מאוד רואה כאן מעורבות של ישויות מלאכיות שנפלו.

שיאו־יאנג משתמש באפשרות השלישית כמודל המחקר המרכזי שלו.

אם ההבנה הזאת נכונה,

נוצר ניגוד חד מאוד בין בראשית ו׳ לבין מיתולוגיות עתיקות רבות.

המיתולוגיה העתיקה יכולה בקלות לתאר:

אל + אדם = גיבור גבוה יותר.

אבל בראשית אינו מתאר את הדבר כ:

אבולוציה,

האלהה,

או שדרוג של האנושות.

להפך.

מיד אחר כך הסיפור מתקדם אל:

השחתה,

חמס,

ומשפט.

---

4. מה שבעיני האדם נראה ״האלהה״, עשוי להיות בעיני המקרא דווקא ״הפיכה לחיה״

האדם רואה:

יותר כוח,

גובה רב יותר,

קסם רב יותר,

יכולות גדולות יותר,

וקרבה גדולה יותר לאלים.

ולכן הוא קורא לזה:

האלהה.

אבל מתוך סדר הבריאה שקבע אלוהים,

ייתכן שהכיוון הפוך לגמרי.

האנושות שוב ושוב חושבת ש״האלהה״ היא התקדמות; אבל המקרא עשוי לראות בחלק מן הדרכים האלה דווקא הפיכה לחיה.

המילה ״חיה״ כאן משמשת במובן התיאולוגי של דניאל ושל ספר ההתגלות.

״חיה״ מסמלת כוח או מערכת שאיבדו את צלם אלוהים ואת דמותו, ופונים במקום זאת אל:

אלימות, כוח ברוטלי, שליטה מערכתית והאלהה עצמית.

לכן ״הפיכה לחיה״ אינה אומרת שהאדם ממש מצמיח לפתע ראש של חיה או טפרים.

הכוונה היא:

האדם דוחה את הגדרתו של אלוהים ל״אדם״, ומתחיל להגדיר את האדם מחדש באמצעות כוח, כבוד, חציית גבולות, תרבות, מערכות, טכנולוגיה או הדמיון שלו עצמו.

לכן חייתיות יכולה אפילו להיות:

מתורבתת מאוד,

חכמה מאוד,

מצליחה מאוד,

ומסודרת מאוד.

היא אינה חייבת להיראות כמו חיית פרא.

5. האם האנושות המאוחרת ״ייפתה״ את אירועי בראשית ו׳ והפכה אותם למיתולוגיה?

שיאו־יאנג מציע אפשרות הראויה למחקר:

אם בראשית ו׳ אכן משמר זיכרון של אירוע קדום כלשהו,

ייתכן שתרבויות מאוחרות יותר עטפו בהדרגה מחדש דבר שנידון במקרא לשלילה.

מי שחצו גבולות

נעשו:

אלים.

ענקים

נעשו:

גיבורים.

צאצאים של איחוד בין עולם שמימי ואנושי

נעשו:

שושלות אצולה.

וחוסר שביעות הרצון מגבולות הבריאה

נעשה:

סיפור מפואר על שאיפת האדם להתעלות אל קיום גבוה יותר.

במילים אחרות:

ה״חצי־אל״ שבזיכרון האנושי עשוי להיות, מנקודת המבט של בראשית, תוצאה של חציית גבול.

היפוך התפקידים המוסרי הזה ראוי לתשומת לב:

ישויות שהמקרא עשוי לתאר כמרדניות יכולות להפוך בתרבויות מאוחרות לגיבורים;

ומי שהתנגדו לחציית הגבולות יכולים לעבור דמוניזציה ולהפוך ל״אלים רעים״, אויבים או יוצרי איסורים.

---

6. האם גם דמויות צדיקות כמו חנוך יכלו לעבור היפוך תפקידים בסיפורים מאוחרים?

שיאו־יאנג מציע צעד נוסף:

אם סיפורים מן העולם הקדום אכן המשיכו לעבור בין עמים,

ייתכן שבחלק מן המסורות התרחש היפוך תפקידים:

מי שחצה את הגבולות הפך לגיבור,

ומי שהתנגד לחצייה הפך לאויב מעיק או לדמות שלילית.

אבל ״היפוך תפקידים״ יכול לשמש רק:

כהשערת מחקר.

אין להשתמש בו כדי לזהות אוטומטית אל קדום, שד או דמות שלילית מסוימת עם:

חנוך, נח או צדיק מקראי אחר.

---

7. השאלה החשובה באמת היא: מדוע אלוהים מתעקש כל כך לשמר את ״האדם הרגיל״?

אם אותם יצורים בבראשית ו׳ היו:

גבוהים יותר,

חזקים יותר,

ודומים יותר לגיבורים,

מדוע אלוהים אינו מקבל אותם?

ייתכן שהתשובה עמוקה יותר מ:

״מפני שהם חטאו.״

ייתכן שהעניין הוא:

שהאדם מלכתחילה אינו יצור נחות הממתין לשדרוג.

בראשית א׳ אומר שאלוהים ראה את כל אשר עשה:

״טוב מאוד״.

ואפשר להציע ניסוח נוסף:

״צורת האדם הרגילה״ היא צורת חיים שהאל העליון עצמו הגדיר כ״טובה מאוד״, ולא פגם הממתין שיתעלו מעליו.

אם הנחת היסוד הזאת נכונה,

אז עצם הרעיון ש:

״האנושות צריכה להשתדרג למין אחר״

ראוי לבחינה מחדש.

8. מהו בעצם ״צלם אלוהים״?

ליהדות ולנצרות יש פירושים עשירים רבים ל״צלם אלוהים״.

שכל,

מוסר,

קשר,

ייצוג אלוהים במשילות על הבריאה —

כל אלה יכולים להיות חלק מן התמונה.

אבל שיאו־יאנג מציע מודל כריסטולוגי מוחשי יותר:

כאשר אלוהים אומר:

״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״,

האם הדבר יכול להתייחס ישירות גם אל הבן הנראה?

מפני שכאשר מביטים על המקרא כולו:

האב מתואר פעמים רבות כ:

האל שאין אדם יכול לראות.

לרוח הקודש אין צורה חיצונית קבועה.

אבל הבן, שהתגלה מאוחר יותר כישוע המשיח, הוא:

דבר האלוהים,

צלם האלוהים,

צלם האל הבלתי נראה,

וההתגלות הנראית המלאה ביותר של אלוהים.

---

9. אם האדם לא נברא לפי ״אלוהות מופשטת״, הרי שנברא רק לפי צלם הבן

שיאו־יאנג סבור לכן:

האדם לא נברא לפי מושג מופשט, אלא לפי צלמו ודמותו של הבן — הדמות האלוהית הנראית.

אין פירוש הדבר שהבן הוא נברא.

אלא:

הבן הנצחי אינו נברא מלכתחילה, אך הוא בוחר להופיע כלפי הבריאה בדמות אנושית;

ובהתגלמות הוא אף לוקח באמת טבע אנושי ובשר ודם.

אם המודל הזה נכון,

הכיוון כולו מתהפך.

לא:

ישוע נעשה אדם ולכן התחיל להיראות כמונו.

אלא:

אנחנו נבראנו מלכתחילה לפי צלמו ודמותו.

במילים אחרות:

ישוע הוא אב־הטיפוס האמיתי של האנושות.

לא דבר האלוהים דומה לאדם.

האדם מלכתחילה:

דומה לו.

---

10. ייתכן ש״בן־האדם״ עמוק הרבה יותר ממה שאנו רגילים לחשוב

אחד הכינויים שישוע משתמש בהם בתדירות הגבוהה ביותר בארבע הבשורות הוא:

בן־האדם.

כמובן שיש לכך קשר חשוב מאוד ל״אחד כבן־אדם״ בדניאל ז׳.

אותה דמות מקבלת:

שלטון,

כבוד,

ומלכות.

אבל אם המודל הקודם נכון,

ייתכן של״בן־האדם״ יש רובד נוסף ועמוק מאוד.

ישוע אינו רק אומר: ״אני אדם.״

הוא גם כאילו אומר:

״אני הוא זה שהאל העליון קבע מן ההתחלה כאב־הטיפוס וכמרכז של הצלם והדמות שעל פיהם נברא האדם.״

וכך:

צלם אלוהים,

YHWH ההולך בגן עדן,

אדם,

בראשית ו׳,

מגדל בבל שאלוהים ״יורד״ לראותו,

האל הכותב באצבעו על לוחות האבן בסיני,

בן־האדם בדניאל,

התחייה מן המתים,

והבריאה החדשה

יכולים להתחבר לקו אחד.

11. חוסר שביעות רצון מן התכנון האנושי אינו רק אתגר ל״טוב מאוד״

אם האדם באמת נברא לפי צלם הבן,

אז זלזול ב״אדם הרגיל״

אינו רק חוסר שביעות רצון מתכנון ביולוגי.

ייתכן שיש כאן רובד עמוק יותר:

ערעור על מעמדו של הבן.

לפי שיאו־יאנג,

האדם אינו נושא רק חיים של עוד יצור נברא.

הוא נושא:

השתקפות נבראת של צלם הבן.

לכן הרצון להפוך את האדם לישות ״גבוהה יותר מאדם״

עשוי לא רק לומר:

״אלוהים לא תכנן את האדם מספיק טוב.״

אלא כמעט:

״הדמות האנושית שהבן מייצג אינה ראויה להיות הגרסה הגבוהה ביותר.״

---

12. ייתכן שזה בדיוק הדבר שהשטן אינו מסוגל לקבל

כאן אפשר לחזור לשאלת השטן.

שיאו־יאנג מציע כהשערה:

אם השטן היה מלכתחילה ישות מלאכית גבוהה, מפוארת, חזקה וזוהרת במיוחד,

ייתכן שהיה קשה לו מאוד לקבל:

שהנציג הנראה העליון של האל העליון

אינו ישות מפוארת יותר מכל המלאכים, עצומה ומסנוורת,

אלא:

דמות אלוהית בעלת צורה אנושית רגילה למראה.

וקשה עוד יותר:

שאלוהים לא רק נותן לבן האנושי הזה לייצג אותו,

אלא אף אומר:

״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.״

אם המודל הזה נכון,

מה שהשטן חש עשוי להיות לא רק:

חוסר צדק.

אלא:

השפלה.

---

13. ייתכן שהשטן מעולם לא ערער בעיקר על עצם קיומו של האל העליון

במודל הזה,

השטן אינו בהכרח טיפש עד כדי כך שיחשוב:

״אני יכול להשמיד את האל העליון.״

ייתכן שהאתגר האמיתי שלו הוא:

את מי בחר האל העליון כנציגו העליון.

כלומר:

״מדוע דווקא בן־האדם הרגיל כל כך?״

מדוע דמות אנושית?

מדוע הוא מייצג את אלוהים?

מדוע גם האדם נברא בצלמו ובדמותו?

ומדוע בסופו של דבר הכול ייכנע תחת אותו בן־האדם?

כך ההתקפה של השטן על האדם במקרא

יכולה להיות בעת ובעונה אחת גם התקפה על:

מעמדו של הבן.

14. בגן עדן, ייתכן שהנחש תוקף לראשונה בדיוק את התכנון הזה

יש אירוניה עצומה בבראשית ג׳.

אדם וחוה כבר נבראו:

בצלם אלוהים.

אבל הנחש אומר להם:

אם תאכלו מן הפרי,

״והייתם כאלוהים״.

במילים אחרות,

הנחש מצליח לשכנע שני בני אדם שכבר נושאים את צלם אלוהים:

אתם עדיין לא מספיק דומים לאלוהים.

ייתכן שזהו דפוס הפיתוי העתיק ביותר בתולדות האנושות:

הגרסה שאלוהים נתן לך אינה מספיק טובה.

אתה צריך:

גרסה אחרת.

---

15. ייתכן שהנחש בגן עדן כלל לא נראה כמו נחש רגיל של ימינו

בראשית אינו מתאר בפירוט את צורת הנחש לפני הקללה.

לכן אין לנו בסיס מספיק לקבוע:

שחוה עמדה מול נחש רגיל הזוחל על הקרקע בדיוק כמו נחשים של ימינו.

שיאו־יאנג מציע לכן השערה:

ייתכן שלפני הקללה היה לנחש מראה:

אצילי יותר,

זוהר יותר,

מרשים יותר,

ואולי אפילו דומה יותר לחיה קדושה או לדרקון מקודש.

אין פסוק ישיר המוכיח זאת.

אבל יש לפחות עיקרון מקראי אחד שראוי לזכור:

פאולוס מזהיר:

שהשטן עצמו מתחפש למלאך אור.

הפיתוי המסוכן באמת

אינו חייב להיראות רע מן ההתחלה.

ייתכן שהוא דווקא נראה:

קדוש יותר מן הדבר שאלוהים נתן לך.

---

16. אדם וחוה לא היו טיפשים: ייתכן שהפיתוי של עץ הדעת היה מושך מאוד

בציורים של גן עדן מציירים לעיתים קרובות את עץ החיים ואת עץ הדעת טוב ורע

כשני עצי פרי רגילים ודומים.

ואז הסיפור נראה כאילו:

אדם וחוה ראו פרי אחד ופשוט נפלו בלי סיבה.

אבל בראשית עצמו אומר:

שהאישה ראתה שהעץ:

טוב למאכל,

תאווה לעיניים,

ונחמד להשכיל.

כלומר:

הפיתוי היה מושך באמת.

שיאו־יאנג מציע:

ייתכן שעץ הדעת טוב ורע נראה יפה, מרשים ומסתורי הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים, ואולי אף התאים יותר מעץ החיים לדימוי האנושי של ״קדושה״.

ואם גם הנחש עצמו נראה:

אצילי, חכם וזוהר,

ייתכן שכל התמונה הייתה:

החיים האמיתיים נראים:

טבעיים ופשוטים.

אבל השדרוג המזויף נראה:

זוהר, חכם ומעורר תשוקה.

17. האם ייתכן שהשטן אפילו שינה את עץ הדעת עצמו?

שיאו־יאנג מציע גם השערה נועזת יותר, שאין לה כיום הוכחה ישירה מן המקרא:

אם לשטן הייתה אז סמכות כלשהי להתערב בעולם הנברא,

האם ייתכן שהוא שינה בדרך כלשהי את עץ הדעת טוב ורע

כדי להפוך אותו למושך יותר?

בשפה מודרנית אפשר אפילו לדמיין זאת כ:

פיתוי ב״גרסה מהונדסת״.

אבל הדבר החשוב באמת אינו:

האם השטן שינה בפועל את העץ.

אלא הפיתוי הקבוע שמאחורי הסיפור:

הגרסה שאלוהים נתן לך אינה מספיק טובה.

אתה יכול להשיג:

גרסה יפה יותר,

חכמה יותר,

וגבוהה יותר.

---

18. אלוהים כבר כתב את התכונות האהובות עליו בתוך בן־האדם, גן עדן והטבע

אם מתבוננים היטב,

האלוהיות שהמקרא מציג

שונה לעיתים קרובות מאוד מן ה״אלוהיות״ שבני אדם מדמיינים.

בני אדם נוטים לדמיין אלוהות כ:

זוהרת יותר,

עצומה יותר,

חזקה יותר,

מצליחה יותר,

ומפחידה יותר.

אבל תכונת החיים שאלוהים מגלה דרך:

בן־האדם,

גן עדן,

והטבע

נראית לעיתים קרובות כ:

רכות,

ענווה,

צניעות,

פשטות,

שקט,

סדר,

התמדה,

חיים,

ואפילו תחושת נצח שאינה צריכה להוכיח את עצמה ללא הפסקה.

ישוע עצמו אומר:

״עניו אני ושפל־רוח.״

ולפני כן הוא מזמין דווקא את:

העמלים והעמוסים במשאות

לבוא אליו.

אולי הדבר מזמין גם את האדם המודרני לשאול:

האם חלק מן הסיבה לכך שאנשים כיום חיים בעומס, בעמל ובמשאות כבדים לאורך זמן הוא שהאנושות התרחקה מן התכנון המקורי של אלוהים ל״אדם״, והפכה את עצמה לבורג בתוך מכונות של תעשייה, מערכות, יעילות ותחרות?

אם כך,

הקריאה של ישוע:

״בואו אליי״

אינה רק נחמה דתית.

היא גם קריאה לחזור אל:

ה״אדם״ ואל ״גן העדן״ כפי שאלוהים עצמו הגדיר אותם.

19. אלוהיות אמיתית אינה חסרת כבוד — היא פשוט אינה צריכה להוכיח את עצמה באמצעות כבוד

כאן צריך להימנע מקיצוניות אחרת.

לאלוהים אכן יש:

כבוד,

כוח,

והוד.

המקרא מעולם לא כינה את הכוח עצמו רע.

השאלה היא:

האל האמיתי אינו צריך להפגין כוח ללא הרף כדי להוכיח שהוא אלוהים.

הוא יכול:

להיות עניו,

להשפיל את עצמו,

לרחוץ את רגלי תלמידיו,

ולקבל את הצלב,

בלי לאבד אפילו מעט מאלוהיותו.

לכן:

אלוהיות אמיתית אינה חסרת כבוד; היא פשוט אינה זקוקה לכבוד חיצוני כדי להוכיח את עצמה.

ובאותו אופן:

כוח אמיתי אינו צריך לכבוש ללא הרף את החלש

כדי להוכיח שהוא חזק.

---

20. הדבר המטעה ביותר במלאכים שנפלו עשוי להיות דווקא שהם ״נראים יותר כמו אלוהים״

אם למלאכים שנפלו עדיין יש מידה כלשהי של:

הוד,

כוח,

קסם,

הצלחה,

זוהר,

ועל־טבעיות,

לא קשה להבין מדוע בני אדם נמשכים אליהם.

הדברים האלה מתאימים מאוד לדימוי האנושי של ״אלוהים״.

וכך אפשר להציב שני דימויים זה מול זה:

בן־האדם:

ענווה, רכות, שירות, אמת, אהבה ונאמנות.

משיכת המלאך הנופל:

הוד, כוח, קסם, הצלחה, זוהר ויכולת לעורר הערצה.

אף אחת מן המילים בצד השני אינה בהכרח רעה כשלעצמה.

הסכנה האמיתית מתחילה:

כאשר האדם מזהה באופן אוטומטי ״יותר זוהר, יותר חזק ויותר מצליח״ עם ״יותר דומה לאלוהים״.

---

21. אלוהים שם את ה״טוב מאוד״ בגן עדן, אבל האדם ממשיך לנסות לבנות ״טוב יותר״ מחוץ לגן

בגן עדן אין:

גורדי שחקים,

מכונות עצומות,

אימפריות,

צבאות,

או פרויקטים ענקיים.

יש בו:

אדמה,

נהרות,

עצים,

חיים,

בעלי חיים,

ואדם החי בנוכחות אלוהים.

ואלוהים אומר:

״טוב מאוד״.

אבל לאחר שהאדם יוצא מגן עדן,

הוא מנסה שוב ושוב להוכיח:

אנחנו יכולים לבנות:

גרסה טובה יותר.

ייתכן שזהו חלק מן הדחף המשותף ל:

עיר קין,

חציית הגבול בבראשית ו׳,

מגדל בבל,

אימפריות,

ועד טרנס־הומניזם מודרני.

אלוהים שם את ה״טוב מאוד״ בתוך גן עדן; האנושות ממשיכה לנסות לבנות את ה״טוב יותר״ מחוץ לגן.

22. מגדל בבל הוא צורה אחרת לגמרי של ״האלהה״

אם בראשית ו׳ מייצג:

חציית גבולות האדם באמצעות ישויות על־טבעיות,

מגדל בבל מייצג דרך אחרת:

התרוממות באמצעות התרבות האנושית עצמה.

האדם מתחיל:

לבנות עיר,

לפתח טכנולוגיה,

להתארגן ברמה גבוהה,

לאחד שפה,

ואז לומר:

״נעשה לנו שם.״

זו אינה ברבריות פרימיטיבית.

להפך.

היא:

מתורבתת,

יעילה,

ומאורגנת מאוד.

לכן:

חייתיות אינה חייבת להפוך את האדם לפרימיטיבי יותר; היא יכולה להפוך אותו דווקא למתורבת, רציונלי ויעיל יותר.

---

23. בראשית ג׳, בראשית ו׳ ומגדל בבל יכולים להיות שלוש גרסאות של אותו פיתוי

אפשר לפשט את הדברים כך:

בראשית ג׳ — האלהה דרך ידע.

״אתה יכול לדעת בעצמך ולהגדיר בעצמך טוב ורע.״

בראשית ו׳ — האלהה דרך העולם הרוחני.

״אדם רגיל אינו מספיק; אפשר להתחבר לישויות גבוהות יותר.״

מגדל בבל — האלהה דרך תרבות.

״איננו צריכים שאלוהים יוביל אותנו; בחכמה משותפת נוכל להגיע בעצמנו לשמים.״

שלוש הדרכים נראות שונות.

אבל בליבתן הן אומרות דבר דומה:

ה״אדם״ שאלוהים הגדיר אינו מספיק.

---

24. זה אולי גם מסביר מדוע לאחר הופעת ישוע המחלוקת שוב ושוב מתרכזת דווקא ב״בן״

בהיסטוריה הנוצרית יש תופעה הראויה לתשומת לב:

מחלוקות כריסטולוגיות גדולות רבות לאחר ישוע

לא עסקו בראש ובראשונה בשאלה:

האם יש אל עליון?

אלא:

מי באמת ישוע?

האם הוא נצחי?

האם הוא נברא?

האם הוא אלוהים במלואו?

האם הוא רק נביא, מורה או שליח מיוחד?

האם הוא חולק את אותה אלוהות עם האב?

המחלוקת האריאנית בכנסייה הקדומה היא דוגמה מובהקת לכך.

לכן שיאו־יאנג רואה כאן הד מבני למודל הקודם:

השטן עשוי לאפשר לאנשים לשמור על רעיון של ״אל עליון״, ובכל זאת לקחת מהם את מעמדו הייחודי של הבן.

25. ייתכן שהאתגר של השטן מתרכז לאורך כל הדרך בבן

אם השטן מלכתחילה מכיר בקיומו של האל העליון,

ייתכן שהדבר שאינו מוכן לקבל אינו:

״באיזו זכות אלוהים קיים?״

אלא:

״באיזו זכות בן־האדם מייצג את האל הכול־יכול?״

כך:

התקפת גן עדן על אדם שנברא לפי צלם הבן,

ניסיון בראשית ו׳ לפרוץ מעבר לצורה האנושית,

והניסיונות המאוחרים יותר להגדיר מחדש את המשיח,

יכולים להתחבר במודל של שיאו־יאנג לקו עמוק אחד:

ערעור על הבן כ:

ההתגלות הנראית העליונה של אלוהים,

אב־הטיפוס של האנושות,

והמרכז היחיד.

---

26. כיום החלום ״להפוך לאל״ לא נעלם — הוא פשוט עבר לשפה טכנולוגית

בעולם העתיק אמרו:

אל מתחבר עם אדם,

ונולד חצי־אל.

האדם המודרני כמעט אינו משתמש עוד בשפה הזאת.

אבל כיום מדברים על:

שיפור גנטי,

שיפור קוגניטיבי,

ממשקי מוח־מחשב,

איברים מלאכותיים,

איחוד אדם ומכונה,

הארכת חיים,

תכנון צאצאים,

טרנס־הומניזם,

ופוסט־אנושיות.

האדם הקדום אולי קרא לכך:

האלהה.

האדם המודרני עשוי לקרוא לכך:

שדרוג.

אבל מאחוריהם יכול להישמע אותו קול מוכר:

האדם הטבעי אינו מספיק טוב.

---

27. הבעיה אינה הטכנולוגיה עצמה, אלא האם היא ״משקמת את האדם״ או ״כותבת את האדם מחדש״

כאן צריך להיות מדויקים מאוד.

אם טיפול גנטי נועד:

לתקן מחלה,

אין פירוש הדבר חייתיות.

אם תותבת עוזרת לאדם שאיבד איבר להחזיר תפקוד,

אין פירוש הדבר חייתיות.

אם ממשק מוח־מחשב עוזר לאדם משותק לתקשר שוב או לשלוט במכשיר,

אי אפשר פשוט לכנות זאת רע.

קו ההפרדה עשוי להיות:

האם הטכנולוגיה משקמת את האדם שאלוהים ברא, או שהיא מתחילה לקבוע שהאדם שאלוהים ברא כבר מיושן?

ריפוי אדם

ועיצוב מין גבוה יותר

אינם אותו דבר.

28. האם ״בראשית ו׳ טכנולוגי״ מתחיל להיווצר בהדרגה?

לכן אפשר לשאול:

כאשר הטכנולוגיה כבר אינה מסתפקת בריפוי אדם פגוע, אלא מתחילה לשאוף ליצור מין חדש החורג מן האנושות הטבעית — האם היא מתחילה לקבל מבנה המזכיר ״גרסה טכנולוגית של בראשית ו׳״?

אם בראשית ו׳ הקדום מתאר:

אדם + ישות גבוהה שאינה אנושית החוצים יחד גבול,

הגרסה המודרנית עשויה להיראות כמו:

אדם + הנדסה גנטית,

אדם + מכונה,

אדם + ממשק מוח־מחשב,

אדם + שינוי ביולוגי מתוכנן.

אין הכרח שמדובר באותו דבר.

אבל המבנה הרעיוני שמאחוריהם ראוי להשוואה:

האדם הרגיל אינו מספיק.

---

29. כאשר האדם מגדיר מחדש את אלוהים הוא יוצר אליל; כאשר הוא מגדיר מחדש את האדם הוא עלול ליצור חיה

ייתכן שזהו אחד המשפטים החשובים ביותר במאמר.

מהו אליל?

האדם מייצר לפי ההגדרה שלו:

אל שקל יותר להבין,

לשלוט בו,

ולקבל אותו.

אבל אם האדם מתחיל גם לומר:

״האדם שאלוהים ברא אינו מספיק טוב; אנחנו נעצב אדם גבוה יותר״,

המבנה נעשה דומה מאוד.

כאשר האדם מגדיר מחדש את אלוהים הוא יוצר אליל; כאשר האדם מגדיר מחדש את האדם הוא עלול ליצור חיה.

המאבק האמיתי הוא:

למי יש זכות ההגדרה?

---

30. למי יש זכות להגדיר את אלוהים?

בשמות ג׳ אלוהים מתגלה למשה ואומר:

אהיה אשר אהיה

Ehyeh Asher Ehyeh.

במסורת התיאולוגית מקשרים זאת לעיתים קרובות ל־I AM.

מבחינה לשונית מדויקת,

העברית אינה פשוט תרגום של הביטוי הסיני ״קיים מעצמו לנצח״.

״אהיה״ היא צורת עתיד של הפועל להיות,

ולכן אחת הדרכים לתרגם את הביטוי היא:

״אהיה אשר אהיה״

או:

״אהיה מה שאהיה״.

הדבר אינו נוגע רק לקיומו של אלוהים מעבר לזמן.

שיאו־יאנג מציע מתוך ההתגלות הזאת הבנה תיאולוגית נוספת:

I AM / I Will Be = אלוהים שומר לעצמו את הזכות הסופית להגדיר את זהותו בעבר, בהווה ובעתיד.

כלומר:

האדם אינו יכול להגדיר את אלוהים, ואלוהים אינו מקבל שהאדם יצייר עבורו גבולות סופיים.

31. אבל למי יש זכות להגדיר את ״האדם״?

ייתכן שהתשובה נשארת:

לאלוהים שברא אותו.

בראשית אינו אומר:

שהאנושות החליטה בעצמה מה היא.

אלא:

אלוהים ברא את האדם,

אלוהים הגדיר את האדם,

ואלוהים אמר:

טוב מאוד.

לכן:

לאלוהים יש ריבונות מוחלטת להגדיר את עצמו, וגם ריבונות מוחלטת להגדיר את האדם שהוא ברא.

לאדם אין זכות להגדיר את אלוהים כרצונו.

ובאותו אופן,

אין לאדם ריבונות מוחלטת לעצב את עצמו לכל מין שיחפוץ

ואז לדרוש מאלוהים להכיר בו כ:

״אדם גבוה יותר״.

---

32. אבל זכות ההגדרה של אלוהים אינה אומרת שהוא מונע כל בחירה שגויה

זו נקודה חשובה מאוד.

אלוהים אומר לאדם:

מהם חיים,

מהו מוות,

מהי אמת,

ומהו שקר.

אבל הוא לא ברא את האדם:

כמכונה חסרת יכולת לבחור.

בגן עדן יש:

עץ החיים.

ויש גם:

עץ הדעת טוב ורע.

אלוהים מבהיר את התוצאה,

אבל עדיין משאיר בחירה.

לכן:

לאלוהים יש זכות הגדרה מוחלטת, ובכל זאת הוא מאפשר לאדם להשתמש ברצונו החופשי כדי לדחות את הגדרתו.

זה עשוי להיות אחד הגורמים לכך שההיסטוריה האנושית ארוכה כל כך.

---

33. אנשים רבים מדמיינים שסוף הנצח הוא שהאדם סוף סוף ״יפסיק להיות אדם״

אפילו בתרבות נוצרית עממית אפשר לפעמים לשמוע מילדות:

״כשאדם מת והולך לשמים הוא נעשה מלאך.״

אבל המקרא אינו אומר:

שהנושעים הופכים בסוף למלאכים.

ישוע אומר שבתחומים מסוימים הקמים מן המתים יהיו:

״כמלאכים״,

למשל בכך שלא יינשאו.

אבל הוא אינו אומר:

שהאדם נעשה מלאך.

מלאכים נשארים מלאכים.

אדם נשאר אדם.

וגם ישוע לאחר תחייתו

אינו משליך מעליו את אנושיותו.

34. בסוף אלוהים אינו הופך את האדם למשהו אחר — הוא משלים את ה״אדם״

לכן סיום המקרא עשוי להיות בדיוק הפוך מן הדמיון האנושי הרגיל.

לא:

האדם סוף סוף משתחרר מן האנושיות שלו

ומשתדרג למין גבוה יותר.

אלא:

האדם מגיע סוף סוף לבגרות והופך ל״אדם״ שאלוהים רצה מלכתחילה.

זה הבדל חשוב מאוד.

מי שעובר ״שדרוג״ אמיתי אינו:

גן עדן.

אלא:

האדם.

אבל ״השדרוג״ הזה אינו:

אבולוציה,

טרנס־הומניזם,

מוטציה גנטית,

איחוד אדם ומכונה,

או הפיכה למלאך.

אלא:

בגרות חיים, רצון חופשי שעבר ניסיונות, ניצחון אמיתי והידמות הולכת וגוברת לבן־האדם.

---

35. אלוהים אינו משלים ״אבולוציה אנושית״, אלא ״בגרות אנושית״

אדם וחוה בגן עדן היו, במובן מסוים:

תמימים,

אבל עדיין לא בוגרים.

הם עדיין יכלו:

להאמין לנחש,

לדחות את אלוהים,

ולבחור בדרך שגויה.

שיאו־יאנג סבור שהבוגרים בבריאה החדשה אינם אמינים מפני:

שהרצון החופשי שלהם ״פורמט״,

או מפני שהם הפכו למכונות שאינן מסוגלות לחטוא.

אלא:

הם עברו בחירה, כישלון, גאולה, למידה וניצחון, ולבסוף התבגרו עד שגם כאשר הם עדיין חופשיים — הם באמת אינם רוצים עוד לעזוב את אלוהים.

זו:

בגרות.

לא:

אבולוציה של מין.

---

36. הבריאה החדשה אינה ״גרסת שדרוג של גן עדן״

נוצרים רבים מדמיינים בקלות את הבריאה החדשה דרך תפיסת הקִדמה של התרבות המודרנית:

יותר טכנולוגיה,

בניינים עצומים יותר,

ערים מתקדמות יותר,

יכולות חזקות יותר.

כאילו גן עדן היה:

גרסת בטא של אלוהים.

והבריאה החדשה היא:

גרסת השדרוג הקוסמית הסופית.

אבל בראשית כבר מכנה את העולם המקורי:

טוב מאוד.

ובסוף ההתגלות חוזרים דימויים רבים של גן עדן:

נהר החיים,

עץ החיים,

אלוהים השוכן עם האדם,

והיעלמות הקללה.

לכן שיאו־יאנג סבור:

הבריאה החדשה אינה מבטלת את גן עדן, אלא חוזרת אליו ומשלימה אותו.

37. מי שבאמת ״משתדרג״ אינו גן עדן, אלא האדם שהתבגר

כך נקודת הסיום נעשית מעניינת מאוד.

אלוהים אינו אומר:

״העולם הטבעי המקורי שלי היה פרימיטיבי מדי, אז עכשיו אעשה גרסה טכנולוגית.״

ייתכן שהמסר הוא:

העולם שבראתי מלכתחילה לא היה הבעיה.

מי שהיה צריך לעבור דרך ההיסטוריה הוא:

האדם.

לכן:

מי שבאמת ״משתדרג״ אינו גן עדן אלא האדם; אבל זה אינו שדרוג לטרנס־אדם, אלא בגרות, ניצחון והידמות הולכת וגוברת לבן־האדם.

אפשר לומר:

מה שאלוהים משלים אינו אבולוציה של האנושות, אלא בגרות של החיים האנושיים.

---

38. ייתכן שירושלים החדשה אינה עיר טכנולוגית כפי שאנו מדמיינים כיום

ירושלים החדשה בספר ההתגלות עצומה מאוד.

יש בה:

זהב,

אבנים יקרות,

פנינים,

וכבוד אלוהים.

לכן האדם המודרני עלול לדמיין אותה בקלות כ:

מטרופולין־על נצחי.

אבל שיאו־יאנג מציע הבנה אחרת:

ירושלים החדשה דומה יותר ל״גביע״ ענק, נצחי ומונומנטלי לאחר השלמת כל היסטוריית הגאולה, ובאותו זמן גם ל״קודש הקודשים״ שהוגדל לממדים עצומים.

בספר ההתגלות:

אורך העיר, רוחבה וגובהה שווים.

כלומר:

צורתה היא קובייה מושלמת.

זו בדיוק הצורה הייחודית של:

קודש הקודשים במקדש.

היא מסמלת:

שאין עוד פרוכת או מחיצה בין אלוהים ובין האדם.

והיא גם מנציחה:

את ניצחון המשיח,

את ניצחון הקדושים,

ואת מגורי אלוהים עם האדם לעולם.

אין הכרח שהדבר אומר:

שכל הבריאה החדשה הופכת לתרבות עירונית צפופה.

---

39. סביב העיר הקדושה עדיין יש ״גן עדן״

בסיום ההתגלות עדיין מופיעים:

נהר,

עץ,

חיים,

ואומות.

לכן שיאו־יאנג סבור:

שהעולם סביב ירושלים החדשה עשוי עדיין לכלול במידה רבה:

אדמה,

נהרות,

יערות,

וחיים טבעיים,

ואולי להיות קרוב לגן עדן אפילו יותר מן העולם של ימינו.

אם כך,

ההיסטוריה האנושית יוצרת מעגל אירוני מאוד:

האנושות מבלה את כל ההיסטוריה בניסיון לברוח מגן עדן; ובסוף אלוהים מחזיר את האדם הבוגר לגן עדן.

40. אלוהים למעשה מעולם לא התנגד לכך שהאדם יהיה ״דומה לאלוהים״

זו הנקודה החשובה ביותר במאמר כדי למנוע אי־הבנה.

המקרא אינו מלמד:

שהאדם חייב להישאר לעולם נחות

ואסור לו לעולם לחלוק בכבוד האלוהי.

להפך.

האדם נברא מלכתחילה:

בצלמו ובדמותו של הבן ישוע.

והברית החדשה מדברת גם על:

שותפות בכבוד עם המשיח,

ירושה,

היות בני אלוהים,

ומלוכה עם המשיח.

לכן השאלה מעולם לא הייתה:

האם האדם צריך להיות דומה לאלוהים?

אלא:

לפי ההגדרה של מי האדם רוצה להיות דומה לאלוהים?

---

41. ההונאה הגדולה ביותר של הנחש אינה המשפט ״אתה יכול להיות כאלוהים״

מפני שאלוהים מלכתחילה רוצה שהאדם יהיה דומה לו.

מה שהנחש באמת מעוות הוא:

אתה יכול לעקוף את הדרך שאלוהים עצמו נתן ולהיות כאלוהים בדרך שלך.

בלי:

ציות,

חיים,

אמון,

ובן־האדם.

קח בעצמך את החכמה.

הגדר בעצמך טוב ורע.

הפוך בעצמך לסטנדרט.

לכן:

אלוהים אינו דוחה את רצון האדם לחלוק בכבודו; הוא דוחה את הניסיון לעקוף את ישוע המשיח ולחטוף ״אלוהיות״ בדרך שהאדם המציא לעצמו.

---

42. להיות באמת ״כאלוהים״ אינו להפוך לפחות אנושי, אלא ליותר דומה לבן־האדם

אם ישוע הוא באמת:

צלם האלוהים הבלתי נראה

וגם אב־הטיפוס האמיתי של האנושות,

אז הכיוון של ״להיות כאלוהים״ מתהפך לגמרי.

לא:

גדול יותר,

חזק יותר,

זוהר יותר,

על־טבעי יותר,

ומרוחק יותר מן האנושות.

אלא:

דומה יותר ל:

ישוע.

עניו,

שפל־רוח,

צנוע,

פשוט,

אוהב,

אמיתי,

נאמן,

קדוש,

ומסוגל לשאת סמכות בלי לנצל אותה לרעה.

לכן:

השדרוג האמיתי אינו להתעלות מעבר לאדם, אלא להתבגר ולהיות ה״אדם״ שאלוהים עצמו הגדיר מלכתחילה.

43. זה עשוי גם לתת משמעות חדשה למושג ״ניצחון״

ניצחון אינו:

שדרוג מן האדם למין אחר.

וגם לא:

קבלת כוחות־על מוגזמים יותר.

אלא:

חיי האדם מתבגרים סוף סוף עד שהם מסוגלים לשאת:

סמכות,

כבוד,

ונחלה שאלוהים נותן,

בלי להפוך בגלל הדברים האלה לחיה.

וזה הדבר הקשה יותר.

כמעט כל אדם יכול לרצות כוח.

האדם הבוגר באמת מסוגל:

להחזיק בכוח

בלי שהכוח יבלע אותו.

---

44. אדם בוגר אינו צריך לנצח ילד כדי להוכיח שהוא חזק

אפשר להסביר זאת בדימוי פשוט.

אדם בוגר:

חזק יותר מילד,

ויודע יותר מילד.

אבל אם בכל יום הוא צריך:

להציק לילד,

לנצח אותו,

ולגרום לו לפחד

כדי להוכיח שהוא חזק,

לא נראה בו אדם בוגר.

להפך.

נחשוב שהוא:

פתטי.

כוח בוגר באמת:

מגן,

נושא,

ומשרת.

לכן:

סמכות אמיתית אינה צריכה למחוץ את החלש שוב ושוב כדי לאשר את קיומה.

זהו הבדל עמוק בין:

בן־האדם

לבין:

החיה.

---

45. הסיום של דניאל אינו ״חיה חמישית גדולה יותר״

בדניאל ז׳ מופיעה:

חיה אחר חיה.

הן מייצגות:

מלכויות,

כוח,

טריפה,

רמיסה,

ושלטון.

אבל מי שמקבל לבסוף את המלכות

אינו:

חיה חמישית אכזרית יותר מארבע הקודמות.

אלא:

אחד כבן־אדם.

ייתכן שזו אחת התשובות העמוקות ביותר של המקרא לכל חלום ה״האלהה״ האנושי:

החיה חושבת שככל שהיא חזקה יותר היא דומה יותר לאלוהים; אבל אלוהים מוסר את המלכות דווקא לבן־האדם האמיתי.

46. ספר ההתגלות שוב מציב את ״החיה״ ואת ״בן־האדם״ זה לצד זה

בהתגלות י״ג מופיעים:

החיה מן הים,

החיה מן הארץ,

צלם החיה,

ותו החיה.

ואז בהתגלות י״ד מופיעה שוב:

דמות כבן־אדם.

המבנה הזה לפחות ראוי לתשומת לב.

תחילה:

בני אדם מקבלים את צלם החיה.

ואחר כך שוב מופיע:

בן־האדם.

לכן ייתכן שהשאלה של המקרא כולו אינה רק:

לאיזו מערכת פוליטית הצטרפת?

אלא:

מה אתה נעשה בסופו של דבר?

---

47. השאלה העמוקה ביותר של תו החיה אולי אינה שבב, אלא זהות

תו החיה בספר ההתגלות אכן קשור ל:

קנייה,

מכירה,

ושליטה כלכלית.

אבל אם מצמצמים אותו רק ל:

שבב,

ברקוד,

או טכנולוגיית תשלום מסוימת,

ייתכן שנשארים ברובד שטחי מדי.

תחילת בראשית אומרת:

האדם נושא:

את צלם אלוהים.

אבל לקראת סוף ההתגלות:

האדם עובד:

את צלם החיה.

לכן השאלה העמוקה יכולה להיות:

על ידי מי אתה מוכן להיות מעוצב — ולמה אתה מוכן להפוך?

תו החיה יכול לגעת לא רק:

בסימן גופני,

אלא גם ב:

נאמנות,

מחשבה,

מעשים,

וזהות.

---

48. חייתיות של אחרית הימים לא חייבת להיראות פרימיטיבית — היא יכולה להגיע בשיא התרבות הטכנולוגית

אם מציבים יחד את בראשית ו׳, מגדל בבל וספר ההתגלות בתוך מודל מבני אחד,

ייתכן שחייתיות של אחרית הימים אינה אומרת:

שהעולם חוזר לתקופת האבן.

להפך.

ייתכן שהיא מופיעה דווקא בתקופה:

המתורבתת ביותר,

הטכנולוגית ביותר,

הגלובלית ביותר,

והיעילה ביותר של האנושות.

התלהבות דתית,

כוח פוליטי,

בינה מלאכותית,

ביוטכנולוגיה,

שליטה כלכלית,

ומערכות גלובליות

יכולות אפילו להשתלב זו בזו.

לכן:

חייתיות של אחרית הימים אינה חייבת להיות נסיגה לברבריות; היא יכולה להיות השלמת העיצוב מחדש של ה״אדם״ דווקא בתוך תרבות מפותחת מאוד.

49. האם לאחר אלף השנים אלוהים יאפשר שוב לאנושות להשלים את הבחירה שלה?

בהתגלות כ׳ מופיע אירוע מטלטל:

לאחר שישוע המשיח מולך אלף שנים,

השטן משתחרר שוב בסוף.

מדוע?

שיאו־יאנג סבור:

שהדבר קשור לגילוי הסופי של הרצון החופשי.

אלוהים אינו הופך את אלף השנים ל:

עולם שאין בו עוד בחירה לעולם.

להפך.

בסוף,

האדם עדיין ניצב מול בחירה.

---

50. אלוהים מציב שוב לפני האדם את שתי הדרכים העתיקות ביותר

שיאו־יאנג סבור:

שבסוף אלף השנים אלוהים כאילו מניח שוב לפני האדם את שתי הדרכים העתיקות של גן עדן:

עץ החיים

ועץ הדעת טוב ורע.

או:

בן־האדם

והחייתיות.

אדם בוגר באמת אינו:

אדם שאיבד את היכולת לבחור בטעות.

אלא:

אדם שגם כאשר הוא עדיין יכול לבחור, בוחר בחופשיות בחיים, באמת ובבן־האדם.

זהו ההבדל בין:

בגרות חיים

לבין:

ציות מכני.

---

51. האם בראשית ו׳ ומגדל בבל ״יתאחדו״ באחרית הימים?

שיאו־יאנג מציע צעד נוסף:

לאחר סיום אלף השנים ושחרור השטן,

ייתכן שאלוהים כבר לא יקטע את הדברים מוקדם

כפי שעשה בימי המבול ומגדל בבל,

לפני שהכיוונים הגיעו להבשלה מלאה.

ואז:

הכיוון של בראשית ו׳ —

חציית גבולות הבריאה,

והכיוון של בבל —

תרבות גלובלית, האלהה עצמית וסדר קולקטיבי,

יכולים להופיע יחד.

ולא רק כחזרה פשוטה על הגרסה הקדומה.

אלא:

בצורה קיצונית יותר.

52. מדוע בסוף כבר אין צורך באיפוס מוקדם בסגנון המבול?

לפי המודל של שיאו־יאנג,

אחת הסיבות שאלוהים היה צריך להתערב באמצע ההיסטוריה בימי המבול

עשויה להיות:

שאם החייתיות הייתה ממשיכה להתפשט,

בני אדם הקיימים עדיין לפי סדר הבריאה האנושי המקורי שאלוהים קבע

עלולים היו להיעלם בהדרגה מן העולם.

לכן המבול אינו בהכרח אלוהים שוויתר על ה״אדם״.

להפך.

ייתכן שאלוהים קטע זמנית את החייתיות כדי שה״אדם״ עצמו לא ייעלם מן ההיסטוריה.

אבל בסוף ההיסטוריה המצב שונה.

היסטוריית הגאולה כבר הושלמה.

זהותו של בן־האדם כבר נחשפה במלואה.

והבחירה האנושית מגיעה להבשלה הסופית.

לכן אין עוד צורך:

באיפוס נוסף באמצע ההיסטוריה כדי להאריך אותה.

---

53. ״בגרות״ אינה בהכרח להשתפר; לפעמים פירושה להגיע להיות מה שבאמת בחרת להיות

בהתגלות י״ד מופיעים יחד:

קציר בשל,

וענבים שהבשילו לחלוטין.

הראשון נקצר.

השני מושלך אל גת חרון אלוהים.

הדבר נותן משמעות חשובה למושג ״הבשלה״:

בגרות אינה בהכרח שהדבר נעשה טוב יותר; היא יכולה לומר שחיים הגיעו סוף סוף להיות באופן מלא מה שהם באמת בחרו להיות.

לכן:

טוב יכול להבשיל.

רע יכול להבשיל.

אמת יכולה להבשיל.

ומרד יכול להבשיל.

---

54. ״המעוול — יוסיף לעשות עוול״

לקראת סוף ספר ההתגלות מופיעה אמירה מטרידה:

המעוול יוסיף לעשות עוול;

הטמא יוסיף להיטמא;

הצדיק יוסיף לעשות צדקה;

והקדוש יוסיף להתקדש.

לפסוק הזה יש פירושים שונים.

אבל לפי המודל של שיאו־יאנג,

אפשר לפחות לראות בו הד לרעיון של:

הגילוי הסופי.

אין פירוש הדבר:

שאלוהים מעודד אדם לחטוא.

אלא:

בסוף אלוהים אינו ממשיך לנצח למנוע מן האדם להגיע להיות מה שהוא באמת בחר להיות.

הקציר הבשל ממשיך להבשיל.

והענבים שהבשילו

מבשילים עד תום.

55. אלוהים באמת רוצה לתת לאדם מכבודו ומנחלתו

לכן בסוף המאמר צריך לחזור לאיזון חשוב מאוד:

אלוהים אינו אל שפוחד:

שהאדם יהפוך מפואר מדי.

הוא גם אינו אומר:

״רק אני רשאי להיות גדול, ואתם חייבים להישאר קטנים לעולם.״

להפך.

הברית החדשה מדברת שוב ושוב על:

נחלה,

כבוד,

זהות של בנים,

מלכות,

ומלוכה עם המשיח.

לכן שיאו־יאנג סבור:

אלוהים מלכתחילה הכין לבני אדם בוגרים את הכבוד ואת הנחלה שהוא רוצה לתת להם.

הבעיה אינה:

שהאדם רוצה לחלוק בכבוד אלוהים.

הבעיה היא:

שהאדם רוצה לעקוף את דרכו של אלוהים

ולקחת את הכבוד בדרך אחרת.

---

56. השאלה האמיתית מעולם לא הייתה ״האם אפשר להיות כאלוהים?״ אלא ״לפי הגרסה של מי?״

הנחש אומר:

אתה יכול להיות כאלוהים.

האב אומר:

מלכתחילה נבראת בצלם בני האהוב, ישוע.

שני המשפטים נשמעים קרובים.

אבל הכיוון הפוך לגמרי.

גרסת הנחש היא:

לקחת בעצמך,

להגדיר בעצמך,

לחצות בעצמך את הגבולות,

ולהפוך בעצמך לסטנדרט.

גרסת אלוהים היא:

בתוך אהבה, אמת, חיים, חירות ובגרות,

להגיע בסופו של דבר להיות באמת:

דומה לבן־האדם ישוע.

לכן:

ההונאה הגדולה ביותר של הנחש אינה לומר לאדם ״אתה יכול להיות כאלוהים״, אלא לגרום לו להאמין שרק אם יעזוב את ההגדרה שאלוהים עצמו נתן, יוכל באמת להיות כאלוהים.

57. I AM ובן־האדם עונים בסופו של דבר על אותה שאלה

אחת המשמעויות המרכזיות ששיאו־יאנג מוצא ב־I AM היא:

האדם אינו יכול להגדיר את אלוהים.

האדם אינו יכול לומר:

״לדעתי אלוהים חייב להיראות כך, ולכן הוא חייב להיות כך.״

ובאותו אופן,

האדם אינו יכול פשוט להניח:

״לדעתי האנושות צריכה להפוך לדבר הזה, ולכן יש לי זכות מוחלטת להגדיר מחדש את האדם.״

מפני:

שהאדם לא ברא את עצמו.

לכן:

לאלוהים יש ריבונות מוחלטת להגדיר את עצמו, וגם ריבונות מוחלטת להגדיר את האנושות.

---

58. וה״תווית״ שאלוהים נותן אינה חיה גדולה יותר

האדם שוב ושוב מדמיין:

שאלוהים צריך להיות:

החזק ביותר,

הגדול ביותר,

הזוהר ביותר,

והמפחיד ביותר.

אבל התשובה שאלוהים עצמו נותן

אינה:

חיה גדולה יותר,

מלאך חזק יותר,

חצי־אל מפואר יותר,

או טרנס־אדם מתקדם יותר.

אלא:

בן־האדם.

לפי מודל ״הכריסטולוגיה המוחלטת״ של שיאו־יאנג,

ה״תווית״ היחידה שאלוהים עצמו נותן כדי שהבריאה תכיר אותו היא:

ישוע המשיח.

הוא:

דבר האלוהים,

צלם האל הבלתי נראה,

ההתגלות הנראית של אלוהים,

וגם אב־הטיפוס האמיתי של האנושות.

59. בסוף אלוהים אינו הופך את האדם למלאך — הוא מביא את ה״אדם״ אל השלמתו

לכן מן גן עדן ועד הבריאה החדשה,

ייתכן שהסיפור האמיתי מעולם לא היה:

כיצד האדם נפטר בהדרגה מן האנושיות שלו.

אלא:

כיצד אלוהים מציל את האדם מן:

העיוות,

החייתיות,

והאלהתו העצמית,

ומביא לבסוף את האדם האמיתי אל השלמתו.

האדם בגן עדן:

תמים,

אבל עדיין לא בוגר.

האדם בבריאה החדשה:

עדיין אדם,

אבל בוגר.

לכן:

מי שבאמת ״משתדרג״ אינו גן עדן אלא האדם; והשדרוג האמיתי אינו אבולוציה או טרנס־הומניזם, אלא בגרות וניצחון.

60. סיכום | ייתכן שהפיתוי הגדול ביותר של האנושות היה תמיד לזלזל במה שאלוהים כינה ״טוב מאוד״ ובבן־האדם

מאז גן עדן,

האנושות שומעת שוב ושוב קול אחד:

אתה עדיין לא מספיק טוב.

אתה עדיין לא מספיק חכם.

אתה עדיין לא מספיק חזק.

אתה עדיין לא מספיק גבוה.

אתה עדיין לא מספיק דומה לאלוהים.

בראשית ו׳ אומר, לפי המודל הזה:

אפשר לפרוץ את גבולות האדם.

בבל אומרת:

אפשר להגיע לשמים באמצעות תרבות.

האימפריה אומרת:

אפשר להאלה את עצמך באמצעות כוח.

והטרנס־הומניזם המודרני יכול לומר:

אפשר לעצב מחדש את הגרסה הבאה של האנושות.

אבל התשובה הסופית של המקרא עשויה להיות פשוטה מאוד:

אלוהים כבר הניח מלכתחילה את צורת החיים שהוא אוהב בתוך:

בן־האדם,

גן עדן,

והטבע.

ובסוף הוא אינו רוצה להשמיד את האדם.

אלא:

לשקם אותו,

להביא אותו לבגרות,

ולתת לו כבוד,

עד שהאדם יהיה באמת:

ה״אדם״ שאלוהים רצה מן ההתחלה.

והתשובה הסופית לשאלה מהו אותו ״אדם״

אינה ניתנת להגדרה בידי האנושות עצמה.

אלוהים כבר נתן אותה בעצמו.

והיא:

ישוע המשיח, בן־האדם.

---

האדם אינו נעשה גדול יותר כאשר הוא בורח מן ה״אדם״ שאלוהים ברא.

הוא נעשה שלם יותר כאשר הוא מתבגר להיות דומה לבן־האדם.

לכן החלום האנושי העתיק:

״להיות כאלוהים״

אינו כולו שקר.

השקר נמצא בשאלה:

לפי ההגדרה של מי?

הנחש אומר:

הגדר את עצמך.

החיה אומרת:

כוח, מערכת וחריגה מן הגבולות יגדירו אותך.

אבל אלוהים אומר:

אני כבר הראיתי לכם מהו צלמי.

הביטו ב:

בן־האדם.

לכן מן בראשית ועד ההתגלות,

ייתכן שהבחירה העמוקה ביותר של האנושות נשארת אותה בחירה:

האם נקבל את ה״אדם״ שאלוהים עצמו הגדיר, או שנעזוב אותו כדי ליצור לעצמנו גרסה אחרת של ״אלוהות״?

לפי המודל של שיאו־יאנג,

ככל שהאדם עוזב את בן־האדם בשם ה״שדרוג״,

הוא עלול להתקרב דווקא אל:

החיה.

וככל שהוא נעשה דומה יותר לבן־האדם,

כך הוא מגלה יותר:

מהי אלוהיות אמיתית,

ומהו אדם אמיתי.

והאדם האמיתי שאלוהים נתן כתשובה אינו על־אדם, חצי־אל או מלאך — אלא ישוע המשיח, בן־האדם.