מדוע ״בן־האדם״ הוא המפתח להבנת המקרא כולו?

מן הדמות האנושית שלפני בריאת העולם ומצלם אלוהים, ועד לחיה ולתו החיה באחרית הימים

---

לקוראים יהודים ולמאמינים בתחילת דרכם | שני מושגי רקע פשוטים, אפשר לדלג

בן־האדם

״בן־האדם״ הוא אחד הכינויים שישוע משתמש בהם בתדירות הגבוהה ביותר כשהוא מדבר על עצמו בארבע הבשורות.

על פניו אפשר להבין אותו כ:

בן אדם, אדם השייך למין האנושי.

אבל ב־דניאל ז׳, ״אחד כבן־אדם״ הוא דמות מסתורית שמקבלת מאלוהים:

שלטון, כבוד ומלכות.

לכן ״בן־האדם״ קשור גם לאנושיות אמיתית וגם לרקע משיחי, מלכותי ואחריתי חזק מאוד.

המאמר ישאל שאלה נוספת:

מדוע ישוע מכנה את עצמו ״בן־האדם״ בתדירות כה גבוהה?

---

חיה

במקרא, ״חיה״ יכולה כמובן להיות בעל־חיים רגיל.

אבל בספרים נבואיים כמו דניאל וההתגלות, חיות יכולות גם לסמל:

אימפריות, כוחות שלטוניים, אלימות וסדרים פוליטיים ורוחניים המתנגדים לאלוהים.

בדניאל ז׳ מופיעות ארבע חיות, ובהתגלות י״ג מופיעות החיה מן הים והחיה מן הארץ.

לכן כאשר המאמר מדבר על ״הפיכה לחיה״ או על ״חייתיות״, אין הכוונה בדרך כלל לכך שאדם הופך ממש לבעל־חיים.

הכוונה היא:

אדם, תרבות או כוח שלטוני מאבדים בהדרגה את צלם ה״אדם״ שאלוהים קבע, ופונים אל טריפה, שליטה, חציית גבולות והאלהה עצמית.

הערת תרגום:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. במקרה של הבדל במשמעות בין התרגום העברי ובין המקור, המשמעות של המקור הסיני היא הקובעת.

---

1. האם ״בן־האדם״ הוא רק דרך צנועה של ישוע לומר: ״אני אדם״?

כאשר נוצרים רבים קוראים שישוע מכנה את עצמו:

״בן־האדם״,

קל להבין זאת כ:

״אני אדם.״

זה כמובן אינו לגמרי שגוי.

ישוע אכן היה אדם אמיתי.

הוא:

רעב,

התעייף,

בכה,

נפצע,

דימם,

ומת.

אבל השאלה היא:

מדוע ישוע משתמש דווקא ב״בן־האדם״ שוב ושוב?

אם הכוונה הייתה רק לומר:

״גם אני בן־אנוש״,

נדמה שהכינוי הזה מודגש בכוונה רבה מדי.

ובמיוחד כאשר מחזירים אותו אל דניאל ז׳,

התמונה משתנה לחלוטין.

שם מופיעות תחילה:

ארבע חיות איומות.

אבל מי שמגיע לבסוף לפני עתיק היומין

אינו חיה חמישית, גדולה וחזקה עוד יותר.

אלא:

״אחד כבן־אדם״.

הוא מקבל:

שלטון,

כבוד,

ומלכות,

וכל העמים, האומות והלשונות עובדים אותו.

לכן ״בן־האדם״ מלכתחילה אינו תואר נמוך.

ייתכן שהוא דווקא שואל:

מי באמת ראוי למלוך על העולם בסופו של דבר — החיה או האדם?

2. אולי ״הצורה האנושית״ לא הופיעה רק לאחר בריאת האדם

במאמר הקודם דובר על האפשרות:

שהאב הבלתי נראה אינו הדמות העיקרית שנראית בהתגלויות האלוהיות של המקרא,

ואילו:

דבר האלוהים,

YHWH הנראה,

שליח YHWH,

והנציג האלוהי של האל העליון

כבר היו קיימים לפני בריאת העולם.

אם כך, עולה שאלה גדולה:

באיזו צורה הופיעה אותה דמות אלוהית נראית?

שיאו־יאנג מציע צעד נוסף:

ייתכן שכבר לפני בריאת העולם

היא התגלתה לעולם הנברא בצורה כלשהי של:

דמות אדם.

אם המודל הזה נכון,

ייתכן ששאלנו את השאלה הפוך.

אנשים שואלים לעיתים:

״מדוע אלוהים נראה מאוחר יותר כמו אדם?״

אבל אולי השאלה האמיתית היא:

״מדוע האדם נברא מלכתחילה בדמות הדומה לו?״

---

3. ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ אולי אינו מתייחס רק לתכונות מופשטות

בראשית א׳ אומר:

״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.״

הנצרות המרכזית מפרשת לעיתים קרובות את ״צלם אלוהים״ דרך:

שכל,

מוסר,

רצון חופשי,

יכולת לקשר,

שליחות למשול,

או מעמדו הכולל של האדם כנציג אלוהים.

לכל הכיוונים האלה יש ערך חשוב.

אבל שיאו־יאנג סבור:

שאולי הם עדיין אינם מסבירים לחלוטין

מדוע ״צלם״ ו״דמות״ מתוארים בלשון כה מוחשית.

אם הברית החדשה אומרת שישוע הוא:

״צלם האלוהים הבלתי נראה״,

ואם הבן הוא מלכתחילה ההתגלות הנראית המלאה ביותר של אלוהים אל הבריאה,

האם ייתכן של״צלם ודמות״ בבראשית יש גם רובד מוחשי יותר?

כלומר:

האדם לא נברא רק על פי רעיון מופשט, אלא על פי צלמו ודמותו של הבן — הדמות האלוהית הנראית.

אם כך,

ישוע אינו רק:

אחד שהצטרף מאוחר יותר לאנושות.

באופן מדויק יותר:

ישוע הוא אב־הטיפוס האמיתי של האדם.

---

4. לא ישוע דומה לאדם — האדם מלכתחילה דומה לו

הסדר כאן חשוב מאוד.

בדרך כלל אדם חושב:

תחילה הייתה האנושות,

ואחר כך, כדי להציל אותה,

אלוהים נאלץ ״להפוך לאדם״.

לכן צורתו האנושית של ישוע נראית כאילו הייתה:

מעטפת זמנית שנבחרה לצורך ההתגלמות.

אבל אם הבן כבר לפני הבריאה היה דמות אלוהית נראית ובעלת צורה אנושית,

ייתכן שהכיוון הפוך לגמרי.

לא הבן חיקה מאוחר יותר את האדם.

אלא:

האדם נברא מלכתחילה על פי צלמו של הבן.

כך ההתגלמות אינה אלוהים הלובש מעטפת זרה לגמרי.

אלא:

דבר האלוהים נכנס באמת לטבע האנושי שהוא עצמו היה אב־הטיפוס שלו מלכתחילה.

5. אולי ״האדם״ אינו גרסה נחותה של מלאך

הדבר גם מאתגר אינטואיציה אנושית נפוצה.

בתרבות האנושית מלאכים מדומיינים לעיתים קרובות כ:

זוהרים יותר,

יפים יותר,

חזקים יותר,

מסתוריים יותר,

וקרובים יותר לשמים.

לכן כאשר אדם טוב במיוחד,

אנשים אפילו אומרים:

״אתה ממש כמו מלאך.״

מאחורי המשפט הזה מסתתרת אינטואיציה:

שמלאך הוא יצור ״גבוה״ יותר מן האדם.

אבל כיוון המקרא אולי אינו כה פשוט.

מלאכים אכן מחזיקים בכמה יכולות על־טבעיות שאין לאדם רגיל.

וישויות שמימיות בחזונות מסוימים

נראות מפוארות, עצומות ומטילות אימה.

אבל יש דבר מוזר מאוד:

אלוהים אינו אומר:

״נעשה אדם בצלם המלאכים.״

וגם דבר האלוהים אינו נעשה לבסוף:

מלאך זוהר יותר.

הוא נעשה:

אדם שנראה רגיל.

האיגרת אל העברים אף מתארת את המלאכים כ:

רוחות משרתות,

הנשלחות לשרת למען העתידים לרשת ישועה.

לכן לפי המודל של שיאו־יאנג:

האדם נראה רגיל מאוד, אבל מעמדו עשוי להיות גבוה בהרבה ממה שהאנושות עצמה מדמיינת.

---

6. רגיל אינו בהכרח נחות

ייתכן שזהו אחד הדברים הכי מנוגדים לאינטואיציה בכל המקרא.

לאדם אין:

כנפיים,

להבות עצומות,

או צורה מפחידה כמו ישויות מסוימות בחזונות רוחניים.

גוף האדם אפילו:

שביר,

זקוק למזון,

זקוק לשינה,

נפצע,

ומת.

הוא נראה רגיל מאוד.

אבל אם הדמות האלוהית האנושית האמיתית היא מלכתחילה הבן,

אז:

ה״רגילות״ של האדם אינה בהכרח נחיתות; היא עשויה להיות דווקא הצורה הגבוהה ביותר שאלוהים בחר ואהב.

וזה אולי מתחיל להסביר:

מדוע כמה ישויות רוחניות גבוהות

עשויות להתנגד לסדר כזה.

---

7. האירוניה הגדולה של אדם וחוה: הם כבר דומים לאלוהים, ובכל זאת רוצים ״להיות כאלוהים״

בבראשית ג׳,

הנחש אומר לאישה:

שאם תאכל מעץ הדעת טוב ורע,

״והייתם כאלוהים״.

הפיתוי הזה מעניין מאוד.

מפני שרק זמן קצר קודם לכן

בראשית כבר אמר:

שהאדם נברא:

בצלם אלוהים וכדמותו.

לכן הטרגדיה של אדם וחוה אולי הייתה:

הם כבר היו דומים מאוד לאלוהים, אבל לא ידעו עד כמה הם כבר דומים לו.

הם התחילו לרדוף אחרי:

סוג אחר של ״אלוהות״.

לא:

על פי ההגדרה של אלוהים,

אלא:

על פי ההגדרה שלהם.

8. הפיתוי האמיתי אינו ״לוותר על אלוהים״, אלא ״להיות אלוהים לפי ההגדרה שלך״

זה קשור מאוד גם לשאלת I AM.

אלוהים עצמו מגדיר:

מי הוא.

אלוהים עצמו מחליט:

מה פירוש צלם אלוהים.

אבל הנחש מציע דרך אחרת:

אתם יכולים להחליט בעצמכם מה פירוש ״להיות כאלוהים״.

כוח,

ידע,

עצמאות מוחלטת,

חציית גבולות,

והגדרה עצמית של טוב ורע

יכולים כולם להיות מוצגים כ:

״התקרבות לאלוהים״.

לכן שיאו־יאנג סבור:

שכבר בבראשית ג׳ מופיע אולי הרמז הראשון לקו של ״חייתיות״ החוצה את המקרא כולו:

כאשר אדם מפסיק להכיר את אלוהים דרך הצלם שאלוהים עצמו גילה, הוא מתחיל לרדוף אחרי אלוהות שהוא עצמו דמיין והגדיר.

וכך:

ככל שאדם מדמיין לעצמו אלוהים — הוא עלול להיעשות חייתי יותר; ככל שהוא נעשה דומה לבן־האדם — הוא נעשה דומה יותר לאלוהים.

״לדמיין אלוהים״ כאן אינו אומר:

לחשוב על אלוהים.

הכוונה היא:

לעזוב את ההתגלות שאלוהים עצמו נתן,

וליצור בדמיון ״אל״ חזק יותר, זוהר יותר וקרוב יותר לאלים הגדולים של המיתולוגיה.

---

9. צאצאי קין: התרבות מתחזקת, אבל האדם לא בהכרח נעשה דומה יותר לאלוהים

לאחר בראשית ד׳,

התרבות האנושית מתפתחת במהירות.

ערים מופיעות.

גידול מקנה מתפתח.

מוזיקה מופיעה.

כלי מתכת מופיעים.

הטכנולוגיה מתקדמת.

אבל באותו קו סיפורי,

גם האלימות מתגברת במהירות.

למך אפילו מתפאר ב:

נקמה,

הרג,

ואלימות.

כאן כבר מופיעה תופעה מקראית חשובה מאוד:

התקדמות תרבותית אינה שווה להתקרבות לצלם אלוהים.

חברה יכולה להיות:

מתקדמת יותר טכנולוגית,

עשירה יותר באמנות,

ובעלת ערים גדולות יותר,

ובו־זמנית להיות:

אלימה יותר,

מרוכזת בעצמה יותר,

וסוגדת יותר לכוח.

10. בראשית ו׳: האם האדם מתחיל לא להסתפק ב״להיות רק אדם״?

בבראשית ו׳ הדברים נעשים לפתע מוזרים עוד יותר.

הטקסט מדבר על:

״בני האלוהים״

שראו את בנות האדם

ולקחו אותן.

לקטע הזה ניתנו לאורך ההיסטוריה פירושים שונים.

יש הרואים ב״בני האלוהים״:

קבוצה אנושית יראת־אלוהים.

אחרים מבינים אותם כ:

מלכים או שליטים קדומים.

וקיימת גם מסורת יהודית ונוצרית עתיקה מאוד הרואה בהם:

ישויות שמימיות.

אם מאמצים את האפשרות השלישית,

האירוע אינו רק:

פריצות אנושית רגילה.

אלא:

ישויות רוחניות חוצות את גבולות הבריאה שקבע אלוהים ונכנסות אל סדר ההתרבות האנושי.

---

11. בעיני אדם זה אולי נראה כמו ״אבולוציה״; בעיני אלוהים — אולי חייתיות

אם אותן ישויות שמימיות היו:

חזקות יותר,

מפוארות יותר,

ובעלות יכולות גדולות יותר מאדם רגיל,

לא קשה לדמיין מדוע בני אדם יימשכו אליהן.

אדם רגיל עשוי לחשוב:

מדוע עליי להישאר:

רק אדם רגיל?

אם אפשר לקבל:

שושלת חזקה יותר,

יכולות גבוהות יותר,

וזהות מפוארת יותר,

מדוע לא?

אם ״בני האלוהים״ הם ישויות שמימיות,

ייתכן שצאצאיהם בבראשית ו׳ נראו בעיני בני העולם הקדום כ:

גיבורים, ענקים, דמויות חצי־אלוהיות או בעלי כוח חריג.

שיאו־יאנג מוסיף השערה נוספת:

ייתכן שדבר כזה אפילו עומד ברקע של כמה מסורות עתיקות ברחבי העולם על:

ענקים,

חצאי־אלים,

יצורים מעורבים של אדם וחיה,

או איחוד בין אלים ובני אדם.

אם אכן אירעה בראשית האנושות איזושהי חציית גבולות רוחנית חריגה,

אין זה בלתי אפשרי שעולמות תרבותיים שונים שמרו זיכרונות מעוותים ומיתולוגיים ממנה.

בעיני אדם,

זה עשוי להיראות כמו:

שדרוג.

אפילו כמו:

אבולוציה.

אבל לפי המודל של שיאו־יאנג,

אלוהים עשוי לראות בדיוק את ההפך:

האדם חושב שהוא מתעלה מעל האדם הרגיל, אבל למעשה הוא מתרחק מן הצלם והדמות של בן־האדם שאלוהים קבע.

זו:

הפיכה לחיה.

---

12. מה שעלול להיפגע באמת הוא מעמדו הקדוש המקורי של ״האדם״

אם:

האדם נברא מלכתחילה על פי צלמו ודמותו של הבן,

אז כאשר ישויות מן העולם הרוחני חוצות גבולות

ומנסות לשכתב את האנושות,

אין מדובר רק בשחיתות מוסרית רגילה.

הדבר נוגע גם ל:

פגיעה בסדר הבריאה של ה״אדם״ שאלוהים עצמו קבע.

לכן הבעיה אינה בהכרח רק:

״טוהר הדם האנושי״.

אלא:

הסדר האנושי שאלוהים כינה ״טוב מאוד״ מתחיל להתערבב ולהתעוות על ידי כוחות רוחניים שחצו את גבולם.

13. ייתכן שהמבול אינו רק עונש — אלא גם שמירה על ״האדם״ עצמו

במובן הזה, המבול אינו בהכרח הוכחה שאלוהים ויתר על האנושות.

להפך.

ייתכן שהוא טיהור שנועד למנוע מן ״האדם האמיתי״ להיעלם מן העולם.

אם בראשית ו׳ אכן כרוך בחציית גבולות מן העולם הרוחני,

אז משמעות המבול עשויה להיות עמוקה יותר מן המשפט:

״בני האדם נעשו רעים ולכן אלוהים כעס.״

ייתכן שאלוהים גם:

עצר כיוון שאיבד שליטה ואף איים לשכתב את סדר הבריאה האנושי כולו.

אדם יכול:

לחטוא,

למרוד,

ולהיכשל.

ועדיין קיימת אפשרות לתשובה.

אבל אם ה״אדם״ — אותו נברא שנקבע בידי אלוהים לשאת את צלמו ודמותו —

מתחיל להיכתב מחדש באופן מקיף באמצעות חציית גבולות רוחנית,

אז הבעיה כבר אינה רק:

מוסר רע.

אלא:

ה״אדם״ הקיים על פי התכנון המקורי של אלוהים עלול בהדרגה להיעלם מן העולם.

לפי המודל של שיאו־יאנג,

אם אלוהים כלל לא היה מתערב אז,

והחצייה הזאת הייתה ממשיכה להתפשט,

ייתכן שבסופו של דבר כמעט לא היו נשארים בעולם בני אדם

המשמרים את הסדר האנושי המקורי שאלוהים קבע,

ושיכולים להמשיך לשאת:

את ברית אלוהים,

את ההבטחה המשיחית,

ואת תוכנית מלכות אלוהים.

במילים אחרות:

אלוהים לא היה צריך לשמר רק:

קבוצה של ״אנשים טובים יותר״.

הוא היה צריך לשמר:

את ה״אדם״ עצמו.

לכן ייתכן שלמבול היה תפקיד עמוק נוסף:

לעצור זמנית את תהליך הפיכת האנושות לחייתית, לשמר את הסדר האנושי שאלוהים קבע ולאפשר להיסטוריה האנושית האמיתית להמשיך.

כך המבול אינו רק:

עונש.

הוא גם:

פעולת שימור.

אחרי המבול אלוהים אינו מבטל לנצח את האפשרות לחציית גבולות,

אלא עוצר את הכיוון הזה בשלב מסוים,

כדי ש:

האנושות,

היסטוריית הגאולה,

השושלת המשיחית,

ותוכנית המלכות

יוכלו להמשיך.

אבל באחרית הימים,

לאחר סיום אלף השנים ושחרור השטן מחדש,

לפי המודל של שיאו־יאנג,

אלוהים כבר לא יקטע בהכרח את הבחירה האנושית באותה צורה מוקדמת.

במקום זאת הוא יאפשר:

לצלם בן־האדם

ולכיוון החייתי

להתגלות עד להבשלה מלאה.

---

14. אלוהים לא ויתר על ״האדם״ מפני שהאנושות נכשלה

זו נקודה חשובה מאוד.

לאחר המבול אלוהים אינו אומר:

התכנון האנושי נכשל,

ולכן אחליף אותו ב:

מלאכים,

חצאי־אלים,

או מין חיים גבוה יותר.

אלוהים ממשיך להשתמש ב:

אדם

כדי לשאת את תוכניתו ההיסטורית.

כלומר:

בחירתו של אלוהים ב״אדם״ אינה משתנה מפני שהאדם נכשל.

האנושות נכשלת,

אבל מה שאלוהים מבקש לשקם עדיין הוא:

האדם.

לא להפוך אותו למשהו אחר.

15. מגדל בבל: צורה אחרת של חייתיות שנראית הרבה יותר מתורבתת

אם בראשית ו׳ מייצג:

חציית גבולות הבריאה,

מגדל בבל מייצג כיוון אחר.

כאן אין הכרח לראות:

ענקים,

תערובת עם ישויות שמימיות,

או מפלצות.

האדם יכול באמצעות:

חכמה,

טכנולוגיה,

ארגון,

עיר,

מערכת,

ושפה מאוחדת

לבנות:

סדר המגיע לשמים.

הם אומרים:

״נעשה לנו שם.״

מה שמפחיד בבבל

הוא דווקא:

שהיא לא נראית אפלה.

---

16. מגדל בבל הוא אב־טיפוס של אור מזויף, חכמה מזויפת ורציונליות מזויפת

בבל אינה מתחילה מכאוס.

לפני פיזור השפות,

היא דווקא:

מאוחדת מאוד,

שיתופית מאוד,

ויעילה מאוד.

כולם מדברים שפה אחת

ומקדמים יחד פרויקט משותף.

מנקודת מבט אנושית,

זה אפילו עשוי להיראות כמו:

סיפור הצלחה תרבותי.

אבל הליבה עדיין היא:

האנושות מנסה לבנות סדר המגיע לשמים באמצעות חכמתה, בלי להיכנע באמת לאלוהים.

לכן שיאו־יאנג רואה בבבל:

אב־טיפוס חשוב של:

אור מזויף,

חכמה מזויפת,

ורציונליות מזויפת.

החייתיות המסוכנת ביותר

אינה חייבת להיראות:

ברברית.

היא יכולה להיראות:

מתורבתת יותר, רציונלית יותר ויעילה יותר — ובכל זאת זקוקה פחות ופחות לאלוהים.

---

17. כאן כבר מופיע רמז מוקדם ל״חיה מן הארץ״

אם החיה מן הים בהתגלות י״ג מזכירה יותר:

אימפריה,

כאוס,

אלימות,

וכוח,

החיה מן הארץ נראית אחרת מאוד.

יש לה אפילו:

״שתי קרניים כקרני שה״.

היא לא בהכרח נראית מפחידה בתחילה.

להפך.

היא יכולה להיראות:

אמינה,

רציונלית,

מסודרת,

בעלת אותות,

ומתורבתת.

לכן לפי המודל של שיאו־יאנג,

מגדל בבל יכול להיראות כמו:

אב־טיפוס קדום של תרבות בסגנון החיה מן הארץ.

18. ברית אברהם: מי באמת עבר בין הבתרים?

בבראשית ט״ו מופיעה סצנה חשובה מאוד.

לכריתת ברית בעולם העתיק הייתה משמעות חזקה:

אם אפר את הברית,

יהי גורלי כגורל בעלי החיים שנבתרו.

אבל בברית עם אברהם,

אברהם עצמו אינו עובר בין הבתרים.

במקום זאת מופיעים סימני נוכחות אלוהית:

תנור עשן ולפיד אש,

והם עוברים בין הבתרים.

כלומר:

אלוהים עצמו נושא באחריות הסופית לברית.

---

19. אם הבן הוא הנושא את הברית, הצלב כבר טמון בתוך כריתת הברית

לפי המודל של שיאו־יאנג,

אם האב הוא לאורך כל הדרך המקור הבלתי נראה,

והאחד שבאמת נכנס להיסטוריה, נראה, נעשה בשר ולבסוף שופך דם הוא:

הבן,

אז כריתת הברית נעשית עמוקה עוד יותר.

אלוהים אינו אומר באופן מופשט בלבד:

״אם אתם תיכשלו, אני אקח אחריות.״

מי שבסופו של דבר נעשה בשר,

נושא את תוצאות הברית,

שופך דם,

ונצלב,

הוא:

דבר האלוהים.

בראשית ט״ו מתאר:

תנור עשן

ולפיד אש

העוברים בין הבתרים.

אבל לפי המודל של שיאו־יאנג,

אם הדמות שבאמת מייצגת את אלוהים בתוך ההיסטוריה ונושאת את הברית

היא מלכתחילה הבן הנראה,

אפשר אולי להבין את התמונה באופן נוסף:

אין הכרח לומר שהוא ״נעשה״ ללפיד ולתנור; ייתכן שסמלי האש והעשן ליוו את הופעתו כאשר עבר בדרך הברית.

לכן שיאו־יאנג סבור:

הדמות האלוהית שעוברת בדרך הברית היא גם זו שתממש בעתיד בעצמה את מחיר הברית — הבן.

---

20. הר סיני: ומה פירוש ״אצבע אלוהים״?

בהר סיני,

משה משתמש שוב בלשון בעלת אופי אנושי מאוד.

לוחות עשרת הדיברות מתוארים כ:

כתובים באצבע אלוהים.

ובתורה מופיעים גם ביטויים כמו:

פני אלוהים,

יד אלוהים,

אחוריו של אלוהים,

אלוהים עובר,

ואלוהים עומד.

הפרשנות המרכזית בהחלט יכולה לראות בדברים האלה:

האנשה.

אבל אם כבר הופיעו שוב ושוב:

YHWH הנראה,

שליח YHWH,

ודמות אלוהית בעלת צורה אנושית,

שיאו־יאנג סבור שכדאי לפחות לשאול מחדש:

האם משה רק רגיל לתאר את אלוהים באמצעות דימויים אנושיים, או שהוא באמת מכיר אישיות אלוהית המסוגלת לפעול מול האדם בצורה אנושית?

ובמיוחד אם:

הבן הנראה

הוא מלכתחילה ההתגלות הישירה ביותר של אלוהים אל הבריאה,

האם גם ״אצבע אלוהים״ יכולה להשתייך לאותו קו?

הטקסט אינו עונה על כך ישירות.

אבל השאלה ראויה להישאר פתוחה.

21. דניאל ז׳: נקודת המפנה המרכזית

בדניאל ז׳,

הניגוד בין:

״אדם״

לבין:

״חיה״

נעשה לפתע חד מאוד.

דניאל רואה תחילה:

ארבע חיות עצומות ומפחידות.

הן שונות זו מזו,

אבל כולן קשורות ל:

כוח,

כיבוש,

טריפה,

רמיסה,

קרניים,

וסמכות אימפריאלית.

הטקסט עצמו קושר אותן במפורש ל:

מלכויות ולמלכים בארץ.

כלומר:

כאשר כוח אנושי מתנתק מצלם אלוהים ומדמותו,

האימפריה בעיני אלוהים עשויה כבר לא להיראות באמת כמו:

אדם.

אלא כמו:

חיה.

---

22. מי שמקבל את המלכות אינו חיה חמישית, גדולה עוד יותר

זה אחד הדברים המדהימים ביותר בדניאל.

אם בני אדם היו מדמיינים את המלך הסופי לפי היגיון של כוח,

היינו מצפים אולי:

לחיה חמישית,

גדולה מכולן,

חזקה מכולן,

בעלת יותר שיניים,

יותר קרניים,

וכוח מפחיד עוד יותר.

אבל זה לא מה שדניאל רואה.

הוא רואה:

אחד כבן־אדם.

הוא בא עם ענני השמים לפני עתיק היומין.

ואז הוא מקבל:

שלטון,

כבוד,

ומלכות.

הניגוד כמעט אומר:

העולם חושב שכוח אמיתי הופך אדם ליותר ויותר חייתי; אבל אלוהים מוסר בסוף את המלכות ל״אדם״ האמיתי.

---

23. ״בן־האדם״ אינו תואר של חולשה — אלא תואר של מלכות סופית

לכן כאשר ישוע מכנה את עצמו שוב ושוב:

״בן־האדם״,

אי אפשר להבין זאת רק כ:

״אני עניו, אני רק אדם רגיל.״

למי שמכיר את דניאל ז׳,

הכינוי מזכיר מיד את מי שבסופו של דבר:

בא עם העננים,

מקבל מלכות,

מקבל כבוד,

ומושל בעמים.

לכן ״בן־האדם״ נראה מבחוץ רגיל מאוד,

אבל למעשה הוא:

אחת ההכרזות המלכותיות הגבוהות ביותר במקרא.

24. ייתכן שכאשר ישוע אומר ״בן־האדם״, הוא הולך עמוק יותר מדניאל עצמו

שיאו־יאנג מציע:

שישוע אולי אינו רק רומז:

״אני הוא האיש מדניאל ז׳.״

ייתכן שהוא גם פותח:

את כל הקו המקראי החל מקולות ההליכה בגן עדן שבבראשית.

כאילו הוא אומר:

״אני הוא זה שחיפשתם לאורך כל הדרך.״

הוא:

אב־הטיפוס של צלם ודמות האדם,

המשמעות של בריאת האנושות,

המלך האמיתי המקבל את המלכות לאחר ארבע החיות של דניאל,

וגם זה שמלכות החיה של אחרית הימים אינה יכולה לבסוף להחליף:

בן־האדם.

---

25. כיצד בן־האדם מולך בלי להסתמך על כוח ברוטלי?

כאן מופיע ניגוד גדול נוסף.

דפוס הכוח של החיה הוא:

לטרוף,

לרמוס,

לשלוט,

להפחיד,

ולכבוש.

אבל דרכו של ישוע כבן־האדם היא:

לשרת,

להשפיל את עצמו,

לוותר על עצמו,

לרחוץ רגליים,

לאהוב אויבים,

לשאת את מחיר חטאי האדם,

ולבסוף:

להיצלב.

לפי היגיון החיה,

זה נקרא:

כישלון.

אבל לפי היגיון אלוהים,

כאן מתגלות:

האנושיות האמיתית והאלוהיות האמיתית.

מפני שיצור בוגר וחזק באמת

אינו צריך להוכיח את עצמו ללא הרף באמצעות כוח.

אדם בוגר, למשל,

אינו משתמש בכך שהוא חזק יותר מילד

כדי לכבוש אותו, למחוץ אותו

ואז להתפאר:

״אני חזק ממך.״

אם יעשה כך,

הוא דווקא ייראה:

ילדותי, לא־בוגר ואפילו עלוב.

אדם בוגר באמת יודע:

שהכוח שלו נועד:

להגן,

לשאת,

ולשרת,

ולא להוכיח:

״אני חזק ממך.״

וזה אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין בן־האדם ובין החיה.

האדם הדומה באמת לאלוהים אינו מי שיודע לדכא אחרים בצורה המושלמת ביותר, אלא מי שמגלה בצורה המלאה ביותר את חייו של בן־האדם.

26. הצלב עשוי להיות הגבול הברור ביותר בין ״אדם״ ובין ״חיה״

סביב הצלב,

כמעט כל מערכות הכוח האנושיות חושפות את החייתיות שלהן:

כוח דתי,

כוח פוליטי,

התלהבות המון,

אלימות צבאית,

ומניפולציה משפטית.

ובסופו של דבר כולן משתפות פעולה

כדי לצלוב:

את בן־האדם האמיתי.

האירוניה עצומה:

מצד אחד האנושות רוצה להיות:

גבוהה יותר,

גדולה יותר,

ודומה יותר לאלוהים.

ומצד אחר היא הורגת:

את האדם שבאמת מגלה בצורה המלאה ביותר את אלוהים.

אבל תשובת אלוהים אינה:

להחזיר את בן־האדם כחיה גדולה עוד יותר שתנקום.

אלא:

להקים אותו מן המתים.

---

27. התחייה מוכיחה שאלוהים מעולם לא ויתר על ״האדם״

לאחר שישוע קם מן המתים,

הוא אינו משליך מעליו את זהותו האנושית.

הוא אינו אומר:

הישועה הושלמה,

ועכשיו אשוב להיות ישות רוחנית שאין לה עוד קשר לאדם.

להפך.

הברית החדשה ממשיכה לקשור:

תחייה,

כבוד,

ומלכות

לאנושיותו האמיתית של המשיח.

כלומר:

אלוהים אינו מבטל בסוף את האנושות; הוא מכניס את האנושיות האמיתית אל הכבוד.

הצורה האנושית אינה כלי חד־פעמי בתהליך הישועה.

לפי המודל של שיאו־יאנג,

היא קשורה לבן עוד לפני הבריאה

ותמשיך אל הנצח.

---

28. התגלות י״ג: החיה חוזרת שוב

בהתגלות י״ג,

המקרא שוב מציב:

את החיה

במרכז במת העולם.

החיה הראשונה עולה:

מן הים.

החיה השנייה עולה:

מן הארץ.

מי שמכיר את דניאל

מתקשה שלא לראות את ההמשך.

אלה אינם יצורים מפלצתיים שהמחבר המציא ללא קשר.

״החיה״ מייצגת כאן:

את הצורה הסופית של כוח אנושי שאיבד את צלם ודמות דבר האלוהים.

29. החיה מן הים: כאוס, ריבוי, אלימות, דת וכוח

לפי המודל של שיאו־יאנג,

החיה מן הים יכולה לייצג:

סוג של חייתיות המבוססת על כוח.

הים בדימויי המקרא יכול להזכיר:

כאוס,

עמים,

סערה,

וחוסר יציבות.

והחיה העולה מן הים קשורה גם ל:

אימפריה,

כוח,

כיבוש,

עבודת־פולחן,

וגידוף.

לכן שיאו־יאנג מסכם אותה במילים:

כאוס, ריבוי, אלימות, דת וכוח.

אין זו בהכרח אימפריה אתאיסטית טהורה.

גם דת יכולה להיות כוח מרכזי בתוכה.

---

30. החיה מן הארץ: חכמה, סדר, אותות, מערכת ואור מזויף

החיה מן הארץ מציגה אופי אחר.

היא אינה יוצאת תחילה דרך כאוס ואלימות עצומה.

אפילו נאמר שיש לה:

שתי קרניים כקרני שה.

היא מסוגלת:

לעשות אותות,

לשכנע,

לבנות סדר של פולחן,

ולהביא אנשים לקבל את סמכות החיה.

לכן שיאו־יאנג מסכם אותה כ:

חכמה, סדר, אותות, מערכת ואור מזויף.

אם החיה מן הים מייצגת:

בניית מלכות באמצעות כוח,

החיה מן הארץ דומה יותר ל:

חיקוי מלכות אלוהים באמצעות חכמה, מערכת ומראה אמין.

---

31. ממלכת החיה המסוכנת ביותר עשויה לשלב התלהבות דתית עם רציונליות טכנולוגית

אם שתי החיות פועלות יחד,

התמונה נעשית מטרידה במיוחד.

צד אחד מספק:

גיוס דתי,

כוח אימפריאלי,

התלהבות המונים,

ועוצמה פוליטית.

הצד האחר מספק:

טכנולוגיה,

מערכת,

סדר,

יכולות הנראות כמעט על־טבעיות,

ועטיפה רציונלית.

שיאו־יאנג סבור:

שאפשר בהחלט לדמיין בעתיד:

מערכת חזקה מסוג דת־אימפריה המשתפת פעולה עם תרבות טכנולוגית וממוסדת מאוד, הנראית רציונלית.

אחת גורמת לאדם לפחד, השנייה גורמת לו להאמין; אחת מספקת כוח, השנייה מספקת אמינות.

דבר כזה עלול להיות מסוכן יותר מרודן פשוט.

32. חייתיות אינה חייבת להיעשות פרימיטיבית יותר — היא אפילו יכולה להיראות ״מתקדמת״ יותר

זו נקודה שהאדם המודרני עלול להחמיץ.

אנשים נוטים לחשוב שחייתיות פירושה:

אכזריות,

חוסר תרבות,

פרימיטיביות,

ופיגור.

אבל מגדל בבל והחיה מן הארץ מציגים אולי בדיוק את ההפך.

חייתיות יכולה להיות:

מתורבתת מאוד,

טכנולוגית מאוד,

רציונלית מאוד,

ומסודרת מאוד.

לכן:

ככל שתרבות נראית מתקדמת יותר, אין פירוש הדבר שהיא קרובה יותר לצלם אלוהים.

השאלה עדיין היא:

האם היא הופכת את האדם:

לדומה יותר לבן־האדם,

או גורמת לו לרצות לברוח מן ה״אדם״?

---

33. גם האנושות המודרנית מתחילה שוב לשאול: ״האם אדם רגיל באמת מספיק טוב?״

הטכנולוגיה המודרנית כבר נוגעת בשאלה עתיקה מאוד:

האם האדם צריך:

להירפא,

או:

להיות מתוכנן מחדש?

טכנולוגיה גנטית יכולה לשמש:

לטיפול במחלות.

ממשקי מוח־מחשב יכולים לשמש:

לעזור לאדם משותק להחזיר תפקוד.

תותבות, איברים מלאכותיים וממשקים עצביים

יכולים כולם להיות כלים העוזרים לאדם.

אבל יש כיוון אחר שראוי במיוחד לזהירות:

כאשר האנושות כבר אינה מסתפקת בשיקום ה״אדם״, אלא מתחילה להגדיר מחדש מה נחשב אדם ״גבוה יותר״.

---

34. בין ריפוי האדם לבין ״שדרוג האדם״ עשוי לעבור גבול חשוב מאוד

אם הטכנולוגיה מתחילה לשאוף ל:

תכנון צאצאים חזקים יותר,

העצמה דרמטית של היכולת הקוגניטיבית,

מסירת חלקים עמוקים מקבלת ההחלטות של האדם למכונה,

חריגה מן המגבלות הטבעיות של האדם,

או אפילו יצירת ״מין אנושי חדש״,

אז הדיון כבר אינו רק:

רפואי.

הוא מתחיל לעסוק ב:

הגדרה מחדש של ה״אדם״ על ידי האדם עצמו.

הפיתוי דומה מאוד לפיתוי העתיק בבראשית:

הצורה שאלוהים נתן לך אינה מספיק טובה; אתה יכול להפוך לישות גבוהה יותר.

האדם עשוי לקרוא לזה:

אבולוציה.

אבל לפי המודל שבמאמר,

אלוהים אולי ישאל:

האם אתה משקם את הצלם והדמות שאני הגדרתי, או בורח מהם ומגדיר את עצמך מחדש?

35. טרנס־הומניזם עשוי לחבר מחדש את בראשית ו׳ עם מגדל בבל

אם בראשית ו׳ מייצג:

פריצת גבולות הבריאה,

ומגדל בבל מייצג:

בניית סדר אנושי המגיע לשמים באמצעות טכנולוגיה, ארגון ומערכת,

אז כמה חלומות טרנס־הומניסטיים מודרניים

גורמים לשתי הדרכים העתיקות להיראות קרובות זו לזו שוב:

מצד אחד:

אי־שביעות רצון מן האדם הרגיל

ורצון לפרוץ את גבולותיו.

ומצד אחר:

ניסיון להשיג זאת באמצעות טכנולוגיה, מערכת וחכמה קולקטיבית.

לכן שיאו־יאנג סבור:

החייתיות של אחרית הימים אינה חייבת להיות נסיגה לברבריות; היא עשויה להיות השלמת העיצוב מחדש של ה״אדם״ בתוך תרבות מפותחת מאוד.

---

36. ״צלם החיה״ ו״צלם אלוהים״ של בראשית יוצרים ניגוד מדהים

בתחילת בראשית נאמר:

שהאדם נברא:

בצלם אלוהים.

אבל בהתגלות י״ג,

בני אדם מתחילים:

ליצור,

לעבוד,

ולציית:

לצלם החיה.

הניגוד ראוי מאוד לתשומת לב.

בראשית שואל:

למי אלוהים נתן את צלמו?

ההתגלות שואלת:

איזה צלם האדם יבחר לבסוף לעבוד?

לכן בעיית עבודת החיה אינה רק:

בחירה באובייקט דתי שגוי.

היא עשויה לייצג:

את בחירת האדם: לפי צלמו של מי הוא רוצה בסופו של דבר להיות מעוצב.

---

37. הליבה של תו החיה עשויה להיות קודם כול זהות, ולא רק טכנולוגיה

לכן אין לצמצם מיד את תו החיה ל:

שבב,

ברקוד,

או אמצעי תשלום מסוים.

ההתגלות אכן קושרת את תו החיה ל:

קנייה,

מכירה,

ושליטה כלכלית.

לכן בהחלט ראוי לעקוב אחר האופן הטכנולוגי שבו דבר כזה עשוי להתממש.

אבל במבנה המקראי העמוק יותר,

המצח והיד מזכירים בקלות:

מחשבה,

מעשה,

זהות,

ונאמנות.

לכן הרובד העמוק ביותר של תו החיה עשוי להיות:

למי האדם בוחר להשתייך, איזה סדר הוא מקבל, ועל פי צלמו של מי הוא חי.

והוא עומד בניגוד ל:

חותם אלוהים.

38. ואז בהתגלות י״ד מופיע שוב מיד ״כבן־אדם״

בהתגלות י״ג מופיעים:

החיה מן הים,

החיה מן הארץ,

צלם החיה,

ותו החיה.

ואז בהתגלות י״ד מופיעה לפתע:

דמות כבן־אדם.

הדבר יוצר הד חזק מאוד לדניאל ז׳:

חיה — בן־אדם.

חיה — בן־אדם.

לכן מדניאל ועד ההתגלות,

נדמה שהסיום המקראי ממשיך לשאול:

האם העולם יהיה בסוף ממלכת החיה — או מלכות בן־האדם?

---

39. ״הבשלה״ של פרי אינה בהכרח פירושה שהוא נעשה טוב יותר

כאן צריך להסביר במיוחד את המילה ״הבשלה״.

בשימוש רגיל,

״בגרות״ נשמעת חיובית:

אדם בוגר,

חיים בוגרים,

מחשבה בוגרת.

אבל בדימויי הקציר המקראיים,

״הבשלה״ יכולה פשוט לומר:

כיוון מסוים הגיע לשלב שבו הוא התפתח במלואו, נחשף במלואו ומוכן לקציר ולהכרעה.

בהתגלות י״ד מופיעות בדיוק שתי צורות של הבשלה.

תחילה:

קציר הארץ בשל.

מי שנראה כבן־אדם שולח את מגלו

וקוצר את הארץ.

קל לקשר זאת:

להבשלה ולאיסוף של חיים השייכים לאלוהים.

אבל מיד אחר כך מופיעה הבשלה אחרת:

ענבי הארץ הבשילו לחלוטין.

והפעם הם מושלכים אל:

גת חרון אלוהים.

---

40. גם התבואה מבשילה, וגם הענבים מבשילים

לכן עצם ההבשלה אינה אומרת בהכרח:

שהדבר נעשה טוב יותר.

היא יכולה לומר:

שחיים הגיעו סוף סוף להיות:

מה שהם באמת בחרו להיות.

צד אחד:

נעשה דומה יותר ויותר לבן־האדם.

הצד האחר:

מגלה יותר ויותר את החייתיות שלו.

הראשון הוא:

תבואה בשלה.

השני הוא:

ענבים שהבשילו לחלוטין.

שני הכיוונים כבר אינם מעורפלים.

לכן:

פרי בשל אינו בהכרח פרי שהשתפר; הוא פרי שהגיע להיות במלואו מה שבחר להיות.

41. ייתכן שזה גם מסביר מדוע השטן משתחרר שוב לאחר אלף השנים

בהתגלות כ׳ יש סידור מבלבל מאוד.

ישוע שב ומולך.

השטן נכבל.

אבל לאחר סיום אלף השנים,

השטן משתחרר שוב.

אם מטרתו הסופית של אלוהים הייתה:

״לעולם לא לאפשר לאדם לבחור שוב דבר שגוי״,

הפתרון הפשוט ביותר היה לכאורה:

לעולם לא לשחרר שוב את השטן.

אבל הטקסט אומר:

שהוא יוצא שוב

להטעות את האומות.

---

42. אולי אלוהים אינו רוצה בסוף אנשים שנאלצים להיות דומים לבן־האדם

שיאו־יאנג מסיק מכאן:

שאלף השנים אינן בהכרח:

ביטול הרצון החופשי.

אלא:

תקופה שבה בני אדם ממשיכים ללמוד, לגדול ולהיחשף תחת ממשל צודק באמת.

גם בסוף,

אלוהים משאיר אפשרות לבחור.

מפני:

חיים הדומים באמת לבן־האדם אינם חיים שאיבדו את יכולת הבחירה, אלא חיים שבוחרים באמת ובאהבה באופן חופשי גם כאשר קיימת אפשרות לבחור אחרת.

לכן כאשר השטן משתחרר שוב לאחר אלף השנים,

לפי המודל של שיאו־יאנג,

כאילו שתי הדרכים העתיקות ביותר שוב מונחות לפני האדם:

עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע,

בן־האדם והחייתיות.

לא מפני שאלוהים אינו יודע מה האדם יבחר,

אלא כדי שכל חיים יגלו באמת:

מה הם רוצים להיות בסופו של דבר.

לכן שחרורו האחרון של השטן עשוי להיות:

הגילוי האחרון.

43. ייתכן שאלוהים כבר לא יקטע את התהליך מוקדם כפי שעשה במבול ובבבל

בתחילת ההיסטוריה,

אלוהים התערב פעמים רבות:

באמצע התהליך.

בראשית ו׳ התקדם לכיוון של אובדן שליטה,

והמבול עצר אותו.

בבל התקדמה לאחדות גבוהה מאוד,

ואלוהים בלבל את השפות

ופיזר את בני האדם.

אבל אם בסוף אלף השנים

אלוהים מבקש לאפשר:

לאנושות להשלים את הבחירה האחרונה שלה,

שיאו־יאנג מציע:

הפעם ייתכן שאלוהים לא יקטע את המרד לפני שהכיוון שבחר האדם נחשף במלואו, כפי שעשה בשלבים מוקדמים יותר של ההיסטוריה.

במקום זאת הוא יאפשר:

לכיוון שבני האדם עצמם בחרו

להגיע עד:

הבשלת הפרי.

התגלות י״ד כבר מציגה שתי תמונות חדות מאוד.

מצד אחד:

תבואה בשלה,

המגיעה לרגע שבו בן־האדם קוצר אותה.

ומצד אחר:

ענבים שהבשילו לגמרי,

ומושלכים אל:

גת חרון אלוהים.

הדבר גם מהדהד את האמירה החמורה לקראת סוף ההתגלות:

מי שעושה עוול — יוסיף לעשות עוול;

הטמא — יוסיף להיטמא;

הצדיק — יוסיף לעשות צדקה;

והקדוש — יוסיף להתקדש.

אין פירוש הדבר:

שאלוהים מעודד אדם להמשיך לחטוא.

אלא שכאשר ההיסטוריה מגיעה לסופה:

הבחירות כבר נחשפו במלואן, ואלוהים אינו ממשיך לעצור שוב ושוב כל דרך לפני שהיא מגיעה לתוצאה של עצמה, כפי שעשה לעיתים בשלבים מוקדמים יותר.

לכן הגילוי האחרון בסוף אלף השנים

עשוי להיות:

אלוהים מאפשר לכל חיים להגיע בסופו של דבר להיות מה שהם באמת בחרו להיות.

44. שני הקווים של בראשית ו׳ ושל מגדל בבל עשויים להתאחד לחלוטין בסוף

אם המודל הזה נכון,

ייתכן שבעולם הסופי יופיעו יחד:

כיוון בסגנון בראשית ו׳:

חציית גבולות הבריאה,

הגדרה מחדש של האדם,

ואף — לפי ההשערה — הופעה מחודשת של מלאכים נופלים, ענקים או ערבובים בין אדם וחיה.

ובמקביל:

כיוון בסגנון בבל:

קולקטיב עולמי,

טכנולוגיה,

מערכת,

תרבות,

וסדר מאוחד.

ומעליהם:

מרכיבים בסגנון ההתגלות:

דת,

פוליטיקה,

אותות,

שליטה כלכלית,

וסמכות החיה.

כך:

הכוח של החיה מן הים

והחכמה של החיה מן הארץ

עשויים להתחבר.

והדבר יכול להיראות כמו:

הגרסה הסופית של בראשית ו׳ + מגדל בבל.

---

45. אלוהים מאפשר לאנושות להשלים את הבחירה האחרונה שלה

המילה ״להשלים״ כאן אינה אומרת:

שאלוהים מאשר כל בחירה.

אלא:

שהוא מאפשר לבחירות להיחשף עד תומן.

אם אדם רוצה להיות דומה:

לבן־האדם —

הכיוון הזה יתגלה.

אם אדם רוצה:

להגדיר מחדש את האנושות בעצמו —

גם התוצאה של הכיוון הזה תיחשף.

אם האדם רוצה לבנות:

את בבל שלו —

גם היא לא תישאר לנצח פרויקט חלקי.

לכן הסינון האחרון של אחרית הימים

אינו בהכרח:

אלוהים שעוצר את האדם בכל פעם לפני שיחטא.

אלא:

אלוהים מאפשר לכל חיים לגלות באמת מה הם אוהבים בסופו של דבר.

46. 144,000: המתגברים הדומים באופן מלא לבן־האדם

במודל אחרית הימים של שיאו־יאנג,

הוא מקשר עוד יותר בין:

144,000 של התגלות י״ד — שאותם הוא מבדיל מן־144,000 של התגלות ז׳ —

לבין קבוצה של מתגברים שהגיעו להבשלה מלאה ונעשו דומים באמת לבן־האדם.

כאשר ההיסטוריה כולה והבריאה החדשה מתקרבות להשלמתן,

אלוהים גם ממתין להבשלת:

צלמו ודמותו של בן־האדם בתוך בני אדם.

כלומר:

קבוצה שאינה נמנעת מחטא בכפייה,

ושאינה מאבדת את הרצון החופשי,

אלא באמת:

אוהבת אמת,

אוהבת את אלוהים,

אוהבת בני אדם,

נאמנה באופן מלא,

בעלת אמונה בשלה במדרגה הגבוהה ביותר,

ובוחרת בחופשיות שלא לשוב אל הדרך החייתית.

שיאו־יאנג מקשר את 144,000 עם:

קבוצת המתגברים השלמה הזאת.

---

47. מצד אחד דומים לחלוטין לבן־האדם; מצד אחר החיה נחשפת במלואה

אם כך,

ההבשלה הסופית היא דו־כיוונית.

מצד אחד:

התבואה מבשילה.

חיים הדומים באמת לבן־האדם נחשפים.

מצד אחר:

הענבים מבשילים לגמרי.

האלוהות שאדם דמיין לעצמו,

העל־אדם,

האימפריה,

בבל,

ומלכות החיה

נחשפים גם הם במלואם.

בשלב הזה,

אלוהים אינו צריך עוד:

להאריך את ההיסטוריה בתוך מצב ביניים מעורפל.

מפני:

שני הכיוונים — בן־האדם והחיה — כבר נחשפו במלואם.

48. בפעם הראשונה היה מבול; בסוף כבר לא יהיה מבול

המשפט הגדול הראשון של בראשית הוא:

המבול.

אבל אחר כך אלוהים כורת ברית:

שלא ישמיד עוד את כל הארץ במבול.

בסוף ספר ההתגלות מופיעים במקום זאת:

אש,

המשפט האחרון,

ואגם האש.

לכן לפי המודל של שיאו־יאנג,

גם אופיים של שני המשפטים שונה.

בפעם הראשונה:

ההיסטוריה עדיין צריכה להימשך.

אלוהים עוצר את תהליך החייתיות,

משמר את האנושות,

ונותן לסיפור להמשיך.

בפעם האחרונה:

ההיסטוריה כבר מגיעה להשלמתה.

צלם בן־האדם והצלם החייתי כבר נחשפו במלואם.

לכן:

אחרי מבול נח לאנושות עדיין יש פרק נוסף; אחרי אגם האש, לחייתיות כבר אין פרק נוסף.

---

49. אולי הטעות הגדולה ביותר של האנושות הייתה תמיד חוסר שביעות רצון מ״להיות אדם״

כאשר מביטים לאחור על כל הסיפור המקראי,

תופעה אחת חוזרת שוב ושוב.

אדם וחוה:

רוצים להיות כאלוהים.

בראשית ו׳:

האדם נמשך לישויות רוחניות גבוהות יותר.

מגדל בבל:

האדם רוצה להגיע לשמים ולעשות לעצמו שם.

האימפריות:

הופכות את עצמן לכוחות חייתיים עצומים.

באחרית הימים:

האדם עשוי אף להשתמש בטכנולוגיה ובכוחות רוחניים כדי לעצב את עצמו מחדש.

האנושות שוב ושוב רוצה להיות:

גבוהה יותר,

חזקה יותר,

אלוהית יותר,

ועל־טבעית יותר.

כאילו:

״להיות רק אדם״ אינו מספיק טוב.

---

50. אבל תשובתו של אלוהים נשארת דווקא: ״בן־האדם״

תשובתו של אלוהים לאדם אינה:

הפוך למלאך.

גם לא:

הפוך לחצי־אל.

לא:

הפוך לעל־אדם.

לא:

הפוך לישות רוחנית עצומה מן המיתולוגיה.

ולא:

בנה באמצעות טכנולוגיה מין חדש.

מי שמקבל בסוף מאלוהים:

מלכות,

שלטון,

וכבוד

הוא:

בן־האדם.

לכן כיוון ה״אבולוציה״ האמיתי לפי המקרא

אינו:

לעזוב את צורת האדם.

אלא:

להגיע סוף סוף להיות ה״אדם״ שאלוהים תכנן מלכתחילה.

51. ״בן־האדם״ עשוי להיות אחד התארים המוערכים פחות מדי במקרא כולו

ייתכן שכאשר ישוע מכנה את עצמו כל כך הרבה פעמים:

בן־האדם,

הוא אינו רק אומר:

״אני המשיח מדניאל.״

ייתכן שהוא גם אומר:

״מן הדמות האלוהית האנושית שלפני הבריאה, דרך בריאת אדם, צעדי גן עדן, נפילת בראשית ו׳, ארבע החיות של האימפריות ועד החיה ותו החיה באחרית הימים — מי שאתם באמת צריכים למצוא הוא בן־האדם.״

הוא אינו רק:

דוגמה מושלמת לאדם.

הוא:

אב־הטיפוס של האנושות.

והוא גם:

הצורה שאליה האנושות אמורה בסופו של דבר להיות משוקמת.

---

52. זה גם נותן משמעות חדשה ל״ככל שאדם מדמיין אלוהים הוא נעשה חייתי יותר; ככל שהוא דומה לבן־האדם הוא דומה יותר לאלוהים״

ה״אל״ שבני אדם מדמיינים בקלות הוא:

חזק יותר,

גדול יותר,

בעל יותר כוח,

שולט יותר,

בלתי ניתן לאתגר,

ודומה לישות־על מן המיתולוגיה.

לכן כאשר אדם רודף אחרי ״אלוהות״ על פי הדמיון שלו,

הוא עלול בקלות ללכת לכיוון של:

כוח,

גאווה,

כיבוש,

חציית גבולות,

ושליטה.

כלומר:

חייתיות.

אבל האלוהים שישוע מגלה הוא:

עניו,

שפל־רוח,

אמת,

אהבה,

קדושה,

הקרבה עצמית,

ושירות.

לכן:

להיות דומה באמת לאלוהים אינו להפוך לפחות אנושי, אלא להיעשות דומה יותר לבן־האדם.

---

53. ה״אני״ האחרון בהתגלות מחזיר את בן־האדם אל לפני הבריאה

בספר ההתגלות,

ישוע ממשיך להשתמש בשפה חזקה מאוד של זהות:

״אני״.

הוא מכנה את עצמו:

הראשון והאחרון,

הראשית והסוף.

הדבר מחזיר את הקורא שוב אל:

I AM של ספר שמות,

וגם אל:

״בראשית היה הדבר״ של בשורת יוחנן.

כלומר:

בן־האדם אינו אדם עליון שהופיע רק באמצע ההיסטוריה.

לפני אדם:

הוא כבר היה קיים.

ולאחר סיום ההיסטוריה האנושית:

הוא עדיין יהיה.

לכן:

בן־האדם קודם לאדם; האדם נברא על פיו; ובסוף גם המאמינים בו מגיעים להשלמתם בתוך המשיח.

סיכום | I AM, האל שאי אפשר להגדירו בידי האדם, וה״תווית״ היחידה שאלוהים עצמו נתן

במאמר הקודם דובר על:

I AM.

אין הכוונה רק:

״אי אפשר להגדיר אותי לחלוטין בידי בני אדם.״

אלא גם:

לאלוהים עצמו יש הסמכות הסופית להגדיר מי הוא.

האדם אינו רשאי לקבוע עבור אלוהים:

שאלוהים צריך להיות:

עצום,

זוהר,

מפחיד,

דומה למלאך,

דומה לקיסר,

או דומה לאלים החזקים ביותר שבמיתולוגיה האנושית.

אלוהים עצמו מגדיר:

מי הוא.

והוא גם מחליט:

כיצד הוא רוצה שהבריאה תכיר אותו.

ואחת האירוניות הגדולות ביותר במקרא כולו עשויה להיות:

שהאנושות מדמיינת שוב ושוב אל שנראה בעיניה ״יותר אלוהי״,

אבל אינה מוכנה לקבל את הצורה שבה אלוהים עצמו בחר להתגלות.

אדם וחוה רוצים:

להיות כאלוהים.

בני האדם בבראשית ו׳ אולי נמשכים לישויות רוחניות גבוהות יותר.

אנשי בבל רוצים:

להגיע לשמים.

האימפריות הופכות את הכוח לחיה.

ובאחרית הימים האנושות עשויה אף:

להשתמש בדת, מערכת, טכנולוגיה, עולם רוחני ועיצוב עצמי

כדי להשלים את האלהתה העצמית.

אבל תשובתו הסופית של אלוהים

אינה משתנה.

לא:

חיה גדולה יותר.

לא:

מלאך גבוה יותר.

לא:

חצי־אל.

לא:

על־אדם.

אלא:

בן־האדם.

אבל אלוהים גם אינו משאיר את בני האדם לנחש:

כיצד נראה באמת האל העליון הבלתי נראה.

הוא עצמו נותן:

את ה״תווית״ האמינה היחידה.

והיא:

ישוע המשיח, בן־האדם.

הוא:

צלם האלוהים הבלתי נראה,

דבר האלוהים,

ההתגלות האלוהית הנראית,

נציגו היחיד של האל העליון,

וגם:

אב־הטיפוס של האנושות, ראשיתה ואחיה.

לכן כאשר האדם עוזב את בן־האדם

ובוחר להגדיר בעצמו את אלוהים או את האדם,

הוא עלול בסופו של דבר להפוך:

לחייתי.

אבל ככל שאדם נעשה דומה יותר לבן־האדם,

כך הוא מתחיל להבין יותר:

מיהו באמת האל הכול־יכול,

ומהו באמת האדם שאלוהים רוצה.

לכן ייתכן שמבראשית ועד ההתגלות,

המקרא כולו שואל למעשה שאלה אחת:

האם תהפוך לאדם אמיתי על פי הצלם והדמות שאלוהים הגדיר, או שתרדוף אחרי אלוהות שאתה עצמך הגדרת — ולבסוף תהפוך את עצמך לחיה?

I AM אומר:

האדם אינו מגדיר את אלוהים.

ובן־האדם אומר:

אלוהים כבר נתן לאדם את התשובה בעצמו.

והתשובה הזאת

אינה דמות תיאולוגית שהאדם המציא.

אלא:

דבר האלוהים — ישוע המשיח.

לכן בסופו של דבר,

הכישלון הגדול ביותר של האנושות אולי אינו:

שהיא אנושית מדי או רגילה מדי.

אלא:

שהיא אינה מוכנה להיות ה״אדם״ שאלוהים עצמו הגדיר מלכתחילה.