כיצד נוצרים יכולים לחיות באמת את העיקרון ש״כל הקדושים הם כוהנים״? ואיך להיות חופשיים ובוגרים כמו מים?

ביזור — אך ישוע המשיח לבדו נשאר המרכז

---

לקוראים יהודים ולמאמינים בתחילת דרכם | כמה מונחי מפתח, אפשר לדלג

בבל

אימפריה עתיקה במקרא, וגם אחד הסמלים החשובים בספר ההתגלות. לעיתים היא משמשת כתמונה של מערכת עולמית המתנגדת לאלוהים ומשפיעה על בני אדם באמצעות כוח, עושר, פוליטיקה, מסחר ודת.

פאולוס

אחד השליחים החשובים בברית החדשה. מלכתחילה היה יהודי אדוק מאוד, הכיר היטב את התנ״ך והיה קנאי למסורת אבותיו, ואף רדף מאמינים בישוע מפני שהתנגד לתנועה הזאת. לאחר מכן נעשה לאחד משליחיו החשובים ביותר של ישוע, הקים קהילות מקומיות רבות וכתב איגרות רבות בברית החדשה.

הפרדת תחומי אחריות

רעיון מועיל מתחום הפסיכולוגיה: להבחין בין ״מה באחריותי״ לבין ״מה באחריותו של האדם האחר״.

לדוגמה, אני יכול להזהיר, לעזור ולשתף, אך איני יכול לבחור במקום אדם אחר, וגם איני צריך לשאת על עצמי את כל התוצאות של הבחירות שלו.

גבולות אישיים

היכולת להבחין בתוך קשרים בין האחריות, הרגשות, הזמן, הגוף והבחירות שלי לבין אלה של אדם אחר.

לאהוב אדם אינו אומר לאפשר לו לשלוט בי ללא גבול, וגם אינו אומר שעליי לקחת אחריות על כל חייו.

הערת תרגום:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. ייתכן שבתרגום לעברית נפלו טעויות, אי־דיוקים או הבדלי ניסוח. במקרה של הבדל במשמעות, המשמעות של המקור הסיני היא הקובעת.

1. ביזור אמיתי אינו אומר שאין מרכז

כאשר מדברים על ״ביזור״,

אנשים רבים חושבים מיד על:

אין מנהיגים,

אין כללים,

אין סמכות,

וכל אחד עושה מה שמתחשק לו.

אבל זה אינו הביזור ששיאו־יאנג מדבר עליו.

מה שצריך להסיר מן המרכז

אינו כל מרכז אפשרי,

אלא דברים שמעולם לא היו אמורים להפוך למרכז העליון:

רועה קהילה,

זרם,

מערכת קהילתית,

מדינה,

מערכת פוליטית,

משפחה,

זהות של מתנה רוחנית,

ואפילו:

העצמי.

ביזור אינו:

ללא מרכז.

אלא:

להסיר מרכזים שגויים בזה אחר זה, עד שנשאר רק המרכז האמיתי — ישוע המשיח.

לכן החירות שעליה מדבר המאמר

אינה חירות ללא כיוון.

וגם בשלות אינה:

חיים ללא גבולות.

אפשר לסכם זאת במשפט אחד:

להיות כמו מים אינו אומר להיות חסרי עקרונות; אלא ליבה יציבה וצורה גמישה.

---

2. ״כל הקדושים הם כוהנים״ אינו רק סיסמה של הרפורמציה

איגרת פטרוס הראשונה מכנה את השייכים לאלוהים:

״כהונת קודש״

ו:

״כהונה מלכותית״.

גם ספר ההתגלות אומר שהמשיח עשה את השייכים לו:

לממלכה ולכוהנים.

זה מצביע על כיוון חשוב מאוד בברית החדשה:

מי ששייך לאלוהים אינו זקוק עוד למתווך דתי אנושי קבוע כדי לבוא אל אלוהים.

אין פירוש הדבר:

שלא צריך מורים,

שלא צריך רועים,

שלא צריך עזרה מאנשים בוגרים,

או שלא צריך קהילה.

אלא:

אף אחד מאלה אינו יכול להחליף את האחריות שלך עצמך לעמוד לפני אלוהים בתוך המשיח.

אפשר להקשיב לדרשה של רועה,

אבל אי אפשר למסור לו במיקור חוץ את קריאת המקרא שלך.

אפשר לשמוע את ההבחנה של אחרים,

אבל אי אפשר למסור למנהיג את המצפון שלך.

אפשר לקבל תפילה מאדם אחר,

אבל אי אפשר לחיות לנצח כך שאחרים בלבד מתקרבים לאלוהים בשבילך.

3. כהונת כל הקדושים פירושה גם ביזור של האחריות הרוחנית

אם כל השייכים למשיח הם קהילה כוהנית,

הבשלות צריכה להוביל בהדרגה לתוצאה אחת:

האחריות הרוחנית חוזרת לכל אדם עצמו.

לא כולם מסתובבים סביב רועה אחד.

לא כל התשובות יוצאות מבמה אחת.

ובוודאי לא:

ברגע שאדם מסוים עוזב,

כולם כבר אינם יודעים כיצד ללכת אחרי ישוע.

מצב בריא באמת דומה יותר ל:

אנשים רבים שפונים יחד אל אותו מרכז.

והמרכז הזה אינו:

אדם מסוים.

אלא:

ישוע המשיח.

לפי המודל של שיאו־יאנג,

יש בזה אפילו משהו שדומה ל:

״ספר שופטים בגרסת המנצחים״.

גם בספר שופטים לא כולם הקיפו תמיד מנהיג אנושי מרכזי אחד.

בזמנים שונים ובצרכים שונים,

אלוהים הקים אנשים שונים.

הבעיה האמיתית לא הייתה בהכרח המבנה הזה עצמו,

אלא שהעם עדיין לא היה בוגר

ולא באמת נתן לאלוהים להיות מלך.

אם קבוצה של קדושים בוגרים מסוגלת:

להתקרב בעצמה לאלוהים,

להבחין,

לשאת אחריות,

ובעת צרכים שונים לאפשר לאנשים שונים לקום באופן טבעי ולשרת,

אז ביזור שבספר שופטים הידרדר בקלות לכאוס

יכול להפוך דווקא ל:

סדר בוגר תחת מלכותו האמיתית של ישוע.

לכן ״כל הקדושים הם כוהנים״ אינו רק אומר:

״לכולם מעמד שווה.״

אלא גם:

בשלות מבוזרת.

לא בלי מנהיגים,

אלא:

בלי צורך במרכז אנושי שאי אפשר להחליפו.

---

4. מים הם דימוי טוב מאוד לבשלות

מים רכים.

אבל רכות אינה חולשה.

מים יכולים:

לזרום,

לפנות,

להתאחד,

להתפצל,

לקפוא,

ולהתאדות.

כאשר הם נכנסים לכלי אחר,

צורתם החיצונית משתנה.

אבל הם אינם מאבדים את מהותם בגלל שינוי הכלי.

כך גם נוצרי בוגר יכול להיות.

הסביבה יכולה להשתנות.

העבודה יכולה להשתנות.

הזרם יכול להשתנות.

החברים יכולים להשתנות.

שלב החיים יכול להשתנות.

תפקיד השירות יכול להשתנות.

אבל הזהות המרכזית ביותר אינה חייבת להשתנות:

ישוע הוא בן המשפחה החשוב לי ביותר, החבר הקרוב לי ביותר, והאדון האמיתי היחיד שלי.

5. בשלות אינה נוקשות, אלא ״ליבה יציבה + צורה גמישה״

אנשים רבים מבינים נחישות כך:

לעולם לא להשתנות.

כאילו לומר:

״טעיתי בעבר.״

״השיטה הזאת כבר אינה מתאימה.״

״אני צריך ללמוד מחדש.״

הוא סימן לחולשה.

אבל לא בהכרח.

עץ שאינו מסוגל להתכופף כלל

עלול דווקא להישבר מהר יותר כאשר מגיעה סערה.

אדם בוגר באמת יכול להשתנות ב:

שיטות,

שפה,

סביבה,

ואסטרטגיה.

אבל להישאר יציב ב:

אמת,

נאמנות,

אהבה,

והמרכזיות של המשיח.

לכן אפשר לזכור שלושה משפטים:

אפשר לשנות שיטות, אבל אסור לעקם את האמת כדי למצוא חן.

אפשר לשנות את צורת הביטוי, אבל אסור לשנות את המרכז.

אפשר להוקיר קשרים, אבל אסור בגללם לבגוד במשיח.

---

6. ישוע לא אמר: רק ערומים כנחשים, או רק תמימים כיונים

כאשר ישוע שלח את תלמידיו,

הוא אמר:

״היו ערומים כנחשים ותמימים כיונים.״

המשפט הזה מתאים מאוד להסבר של בשלות.

אם לאדם יש רק את צד ה״יונה״,

הוא עלול להפוך ל:

תמים מדי,

מאמין לכל דבר,

מפחד לסרב,

קל לניצול,

ומבלבל בין אהבה לבין חוסר גבולות.

אבל אם יש לו רק את צד ה״נחש״,

הוא עלול להפוך ל:

מחושב,

חשדן,

שולט,

ומרוכז רק בהגנה על עצמו.

בשלות אינה בחירה בין השניים.

אלא:

הלב נשאר טוב, והשיפוט נשאר צלול.

מוכנים לעזור,

אבל לא מאפשרים לאחרים לשלוט.

מוכנים לסמוך,

אבל לא מוותרים על הבחנה.

מוכנים לאהוב,

אבל יודעים גם מתי צריך לומר:

״לא״.

7. גבולות אישיים אינם קור — אלא אהבה בוגרת

יש נוצרים שחוששים מאוד מן המושג:

״גבולות״.

כי הם חושבים:

לאהוב פירושו לתת בלי גבול.

אם מישהו צריך אותי,

אני חייב להסכים.

אם אני מסרב,

אולי איני אוהב.

אבל אהבה בריאה אינה:

לאפשר לאחרים להשתמש ללא גבול ב:

הזמן שלי,

הכסף שלי,

הרגשות שלי,

הגוף שלי,

והחיים שלי.

ישוע שירת המונים,

אבל גם עזב המונים.

הוא ריפא אנשים,

אבל לא הגיב לכל דרישה בדיוק לפי הציפייה של מי שדרש ממנו.

כאשר ביקשו ממנו אות כדי שיוכיח את עצמו,

הוא לא תמיד שיתף פעולה.

לעיתים אפילו סירב ישירות.

והוא גם היה פורש למקומות שקטים,

ולא נתן לציפיות של כולם להשתלט ללא גבול על זמנו ועל כיוונו.

כלומר:

לאהוב אינו שווה להסכים לכל בקשה.

ולכן:

לפעמים גם ״לא״ הוא דבר בריא.

גבול אינו אומר:

״לא אכפת לי ממך.״

אלא:

״אני מוכן לאהוב אותך, אבל לא אאבד בגלל האהבה הזאת את האחריות, הכיוון וההבחנה שעליי לשמור.״

---

8. הפרדת תחומי אחריות: אל תחיה במקום אדם אחר

אפשר להבין זאת גם באמצעות הרעיון הפסיכולוגי של:

הפרדת תחומי אחריות.

האחריות שלי יכולה להיות:

להיות ישר,

להזהיר,

לשתף,

לאהוב,

להציע עזרה,

ולעשות את החלק שלי.

אבל האחריות של האדם האחר היא:

לקבל או לדחות,

להשתנות או לא להשתנות,

להישאר או לעזוב,

להאמין או לא להאמין.

אדם בוגר צריך ללמוד בהדרגה:

אל תיקח לעצמך את תחום האחריות של האחר, ואל תשליך עליו את תחום האחריות שלך.

יש אנשים שסובלים מאוד מפני שהם חושבים כל הזמן:

״איך אני יכול לשנות אותו?״

״איך אני יכול לגרום לו להבין?״

״אם הוא נכשל, האם זה מפני שלא עשיתי מספיק?״

אבל בסופו של דבר אדם בוגר עדיין אחראי לבחירותיו שלו.

9. אל תפתחו ״תסביך מושיע״ שלפיו אתם חייבים לשנות את כולם

קל מאוד לנוצרי להפוך אהבה ל:

שליטה בחייו של האחר.

כאשר רואים מישהו הולך בדרך שגויה,

מרגישים שחייבים להציל אותו.

כאשר אדם אינו מקבל את הדברים,

ממשיכים לרדוף אחריו בהסברים.

ולבסוף נעשים מודאגים אפילו יותר ממנו עצמו.

שיאו־יאנג סבור שדרך בוגרת יותר היא:

לעשות את החלק שלך, ואז לאפשר לדברים להתפתח באופן טבעי.

מה שצריך לשתף — שתף.

מה שצריך להזהיר — הזהר.

כאשר צריך לעזור — עזור.

כאשר צריך להתפלל — התפלל.

אבל אל תהפוך את:

״לשנות את האדם האחר״

לאחריות שלך.

אם מביטים בתמונה של בראשית,

אלוהים שם בפני האדם:

את עץ החיים

ואת:

עץ הדעת טוב ורע.

הוא הסביר לאדם את הכיוון ואת התוצאות,

אבל לא ביטל עבורו את עצם הבחירה.

לכן שיאו־יאנג סבור שגם נוצרי בוגר יכול ללמוד לפעול כך:

כמו שאלוהים שם לפני האדם את עץ החיים ואת עץ הדעת, הצג בבירור את האמת, את האפשרויות ואת התוצאות — אבל אל תבחר במקום האדם האחר.

אתה יכול להציב לפניו דרך טובה.

ואתה יכול להסביר לאן דרך אחרת עלולה להוביל.

אבל בסוף,

האם הוא יבחר בה או לא,

זו עדיין האחריות שלו.

אם אלוהים עצמו מאפשר לאדם בחירה אמיתית,

אין צורך שאדם ישחק תפקיד של מי שרוצה לשלוט באחרים יותר מאלוהים.

אפשר לומר:

תן לאדם להיות אדם, ותן לאלוהים להיות אלוהים.

---

10. נוצרים צריכים להבין שגם אלוהים מאפשר ל״סינון״ לגלות בני אדם

שיאו־יאנג סבור שאם לנוצרי אין בכלל תפיסה של:

״סינון״,

קל מאוד לשאת משקל כבד מדי.

כאשר מישהו אינו מקבל,

מרגישים שחייבים לשכנע אותו.

כאשר מישהו הולך בדרך שגויה,

מרגישים שחייבים לגרור אותו בחזרה.

ואפילו הבחירות הסופיות של האדם האחר

נעשות כביכול האחריות שלנו.

אבל כאשר מסתכלים על המקרא כולו,

אלוהים אינו תמיד מכריח את כולם להפוך לאותו סוג של אדם.

פעמים רבות הוא מאפשר:

לב האדם להתגלות בהדרגה דרך בחירות.

הצלב הוא דוגמה חזקה מאוד.

ישוע לא הופיע בדרך שבני אדם היו מקבלים בקלות רבה יותר:

לא באמצעות צבא עצום,

לא באמצעות כוח פוליטי,

ולא באמצעות הצלחה מוחצת לפי קנה המידה של העולם.

במקום זאת הוא הלך אל צלב שנראה:

חלש,

כושל,

מביש,

ואפילו חסר אונים.

אבל דווקא משום כך,

הצלב נעשה גם סוג של:

סינון.

יש מי שרואים:

כישלון.

ויש מי שרואים:

את כוחו של אלוהים.

יש מי שדוחים את ישוע מפני שהוא אינו מתאים לציפיות שלהם.

ויש מי שמזהים דווקא במשיח הצלוב:

את הישועה האמיתית.

לכן אלוהים אינו חייב תמיד להפוך את האמת לדבר שנראה:

הכי חזק

והכי קל לקבל.

פעמים רבות הוא מאפשר ללב האדם:

לגלות את עצמו.

הסינון בסוף אלף השנים

ייתכן שגם בסוף אלף השנים מופיעה שוב תמונה הדומה ל:

שני העצים בגן עדן.

בצד אחד:

עץ החיים — ממשלו של ישוע המשיח.

בני האדם כבר ראו:

את מלכותו,

את הסדר שלו,

את הצדק שלו,

ואת החיים שהוא מביא.

ובצד האחר,

בסיום אלף השנים,

השטן משתחרר שוב.

לפי המודל הזה,

הדבר דומה במבנה לכך:

שעץ הדעת טוב ורע שוב מוצב בפני האדם.

לא מפני שאלוהים אינו יודע מי נאמן,

אלא כדי שהבחירה החופשית של האדם תגלה באמת:

לאחר שכבר חווה את ממשל המשיח,

אחרי מי הוא עדיין רוצה ללכת?

לכן במודל של שיאו־יאנג,

שחרור השטן בסוף אינו רק:

״עוד מרד״.

הוא עשוי להיות גם:

סינון סופי לפני הכניסה לשמים החדשים ולארץ החדשה.

זהו פיתוח תיאולוגי של שיאו־יאנג על בסיס התגלות כ׳.

הטקסט המקראי אינו אומר במפורש שהשטן הוא ״עץ הדעת״.

אבל מבחינת המבנה,

קיים דמיון:

אלוהים מציב את הדרכים בפני האדם,

והבחירה מגלה את לבו.

כאשר נוצרי באמת מבין:

שאלוהים עצמו יאפשר לאנשים להתגלות דרך בחירות,

הרבה אחיזות פנימיות מתחילות להשתחרר.

אין צורך לוודא:

שכולם יקבלו אותך.

אין צורך לוודא:

שכולם יבינו אותך.

ואין צורך לוודא:

שכל אדם סביבך ישתנה בדיוק לפי הציפיות שלך.

האחריות שלך היא:

להציג את עץ החיים.

לחיות את ישוע המשיח.

להסביר בבירור את האמת שאתה מבין.

כאשר צריך להזהיר — הזהר.

כאשר צריך לעזור — עזור.

כאשר צריך להתפלל — התפלל.

אבל בסוף:

הדרך שבה האדם מגיב

היא בחירה שהוא עצמו צריך להתמודד איתה לפני אלוהים.

לכן תפיסת ה״סינון״ אינה:

אדישות.

וגם אינה:

״אלוהים יסנן, אז איני צריך לעשות דבר.״

אלא:

עשה בנאמנות את החלק שלך, ואז החזר לאלוהים את מה שאינך יכול לשלוט בו.

כאשר אדם יודע שאלוהים עצמו יגלה את הלבבות,

הוא יכול יותר:

לאהוב בלי לשלוט,

להזהיר בלי להציק,

לעזור בלי להחזיק בבעלות,

ולשתף בלי להכריח.

איני צריך להפוך את כולם למה שאני חושב שנכון; אני מציב לפניהם את דרך החיים של גן עדן, ואז מכבד את הדרך שבה אלוהים מאפשר לבחירותיהם לגלות את לבם.

---

11. חירות אינה פחות אחריות — אלא אחריות שחוזרת אל האדם עצמו

לכן חירות אמיתית בהחלט אינה:

״אף אחד כבר לא שולט בי, ולכן מותר לי הכול.״

להפך.

ככל שהאדם בוגר יותר,

אפשר להפחית יותר בפיקוח החיצוני,

אבל האחריות הפנימית צריכה לגדול.

אדם בוגר באמת הוא אדם ש:

גם בלי פיקוח נשאר ישר.

גם בלי כפייה עדיין אוהב.

גם בלי תקנה עדיין נאמן לישוע.

ישוע אפילו לימד:

שכאשר עושים צדקה,

לא עושים אותה רק כדי שאנשים יראו,

אלא לומדים לעשות דברים:

בסתר, לפני אלוהים.

זהו כיוון חשוב של בשלות.

אם אדם מוכן לשרת רק כאשר:

הרועה רואה,

הקהילה רואה,

הקבוצה הקטנה רואה,

או החברים משבחים אותו,

חייו הרוחניים עדיין תלויים מאוד במשוב חיצוני.

אבל ״כל הקדושים הם כוהנים״ פירושו שאדם יכול ללמוד בהדרגה:

גם כאשר איש אינו מארגן עבורו דבר,

הוא עצמו מתקרב לאלוהים.

הוא יכול לקרוא את המקרא בעצמו.

להתפלל בעצמו.

לחשוב על דבר אלוהים גם בלי תזכורת.

וגם בלי תוכנית קהילתית מסודרת,

הוא יכול בעצמו:

לשתף את הבשורה,

לדאוג לאחרים,

לכתוב,

ליצור תוכן,

ולהשאיר עדות על ישוע המשיח.

לא מפני:

״מישהו נתן לי תפקיד.״

ולא מפני:

״מנהיג אמר לי לעשות זאת.״

אלא מפני:

אני שייך למשיח, ולכן אני עצמי יודע שיש דברים שעליי לעשות.

וחלק מן הדברים החשובים ביותר

אולי כלל לא ייוודעו לאיש.

איש לא יעשה ״לייק״.

איש לא ייתן תעודה.

איש לא יעלה אותך לבמה.

אבל:

אלוהים יודע.

לכן אדם בוגר עובר בהדרגה מ:

״אני עושה מפני שמישהו רואה אותי״

אל:

״גם אם איש אינו רואה, אני עדיין רוצה לעשות זאת לפני אלוהים.״

לכן:

חירות אינה הפחתת האחריות, אלא העברת האחריות מן הפיקוח החיצוני בחזרה אל החיים עצמם.

וזה גם הצד הקשה באמת של:

״כל הקדושים הם כוהנים״.

זה אינו בהכרח קל יותר.

זה דורש:

לעמוד בעצמך.

לא לחכות תמיד שמישהו יארגן הכול,

אלא להפוך בהדרגה לאדם שגם בלי:

פעילות קבועה,

תפקיד,

או מחיאות כפיים,

עדיין מסוגל:

לקרוא,

להתפלל,

לאהוב,

לבשר,

ליצור,

לשרת,

וללכת אחרי ישוע.

---

12. גם מתנות רוחניות אינן צריכות להפוך לכלא חדש

נוצרים רבים אוהבים לסווג את עצמם:

אני טיפוס של מורה.

אני טיפוס נבואי.

אני טיפוס של רועה.

אני טיפוס של שליח.

אני טיפוס של מבשר.

ואפילו:

אני מופנם.

אני מוחצן.

אני מנהיג.

אני איש ביטוי.

אני אנליטי.

אני מאוזן.

הסיווגים האלה יכולים לעזור לאדם להבין את נטיותיו.

אבל:

נטייה אינה גבול.

אדם שבדרך כלל מופנם

יכול לדבר בפומבי כאשר יש צורך.

אדם אנליטי

יכול גם להיות טוב בנחמה.

אדם שעיקרו הוראה

יכול בתקופה מסוימת להידרש לפתוח דרך חדשה.

אדם אחד יכול אפילו לשאת יחד כמה סוגי תפקוד:

פתיחת דרך שליחותית,

התרעה נבואית,

ליווי פסטורלי,

עדות מבשרת,

והסבר של מורה.

---

13. מתנות דומות יותר לתפקיד טבעי במשפחה מאשר למשרה בחברה

אם הקהילה היא משפחת אלוהים,

מתנות צריכות להידמות יותר ל:

תפקודים טבעיים של בני משפחה.

אב אינו נעשה אב מפני שקיבל:

״תעודת אבהות״.

אח גדול אינו מתחיל להיות אח גדול

מפני שחיקה אח גדול אחר.

אחות שרואה שאחיה הקטן זקוק לעזרה

עשויה פשוט לעזור לו באופן טבעי.

כך גם בקהילה.

יש מי שבאופן טבעי:

מטפלים באנשים,

מלמדים,

מצביעים על בעיות,

מעודדים,

ופותחים כיוון חדש.

הקהילה יכולה לזהות בהדרגה:

איזו פונקציה החיים של האדם הזה באמת מבטאים.

ולא:

לתת קודם תואר,

ואז לדרוש ממנו לשחק את התפקיד.

---

14. אנחנו לא ברגים במערכת תעשייתית

העולם המודרני רגיל מאוד ל:

תפקיד אחד,

תחום אחריות אחד,

וזהות קבועה אחת.

אבל משפחת אלוהים אינה מפעל.

אנחנו לא ברגים בעלי שימוש קבוע במערכת תעשייתית; אנחנו ילדי אלוהים.

בני משפחה:

גדלים,

משתנים,

משלימים זה את זה,

ולומדים אחריות חדשה.

היום אתה מוביל אדם אחר.

מחר אולי הוא יוביל אותך.

היום אתה מנחם אדם.

ובעונה אחרת אולי אתה תזדקק לנחמה ממנו.

לכן בשלות אינה:

להפוך את עצמך לדמות מושלמת וקבועה.

אלא:

לאפשר לחיים לצמוח באופן טבעי.

15. אל תחקו בכוונה שליח, נביא או מפורסם רוחני

אפשר ללמוד מיומנויות.

אפשר ללמוד דרשה.

אפשר ללמוד כתיבה.

אפשר ללמוד מנהיגות.

אפשר ללמוד פרשנות מקרא.

אבל חיים רוחניים אינם צריכים להפוך ל:

משחק תפקידים.

במיוחד כאשר אדם חושב שהוא:

שליח,

נביא,

או רועה,

קל להתחיל לחקות:

את הקול של אדם מסוים,

את העמידה שלו על הבמה,

״טון נבואי״ מסוים,

או נוכחות של מנהיג מפורסם.

ולבסוף הוא נראה רוחני מאוד,

אבל למעשה רק:

משחק זהות.

מתנה בוגרת באמת

צריכה להינשא על ידי:

החיים.

---

16. מיומנויות אפשר ללמוד מהר; חיים זקוקים לזמן

אדם יכול בתוך כמה חודשים ללמוד:

דיבור מול קהל,

תקשורת,

הובלת קבוצה,

ויצירת תוכן.

אבל:

ענווה,

נאמנות,

סבלנות,

אהבה,

הבחנה,

והיכולת לשחרר

דורשות לעיתים שנים.

אדם יכול להיות:

מטיף מצוין,

אבל לא לדעת לאהוב.

מנהיג מצוין,

אבל לא להיות מסוגל לקבל מצב שבו אחרים כבר אינם זקוקים לו.

אנליטי מאוד,

אבל חסר עדינות.

מלא מתנות,

אבל עדיין ילדותי מאוד.

לכן:

מתנה אינה רק מיומנות; היא צריכה להינשא דרך חיים בוגרים.

בשלות החיים

חשובה יותר מהופעה מרשימה של מתנות.

---

17. הזהות הבסיסית של הנוצרי אינה ״חמשת התפקידים״

במעשי השליחים א׳,

ישוע אומר לתלמידים שהם יהיו:

עדיו.

לכן שיאו־יאנג סבור שהזהות והייעוד הבסיסיים המשותפים לכל נוצרי הם פשוט:

עד של ישוע המשיח.

יש מי שמעידים דרך הוראה.

יש מי שמעידים דרך בישור.

יש מי שמעידים דרך רועה.

יש מי שמעידים דרך עבודתם.

ויש מי שמעידים דרך חיים שקטים ואמינים.

״אני מורה״,

״אני נביא״,

״אני רועה״

אינם הזהות הסופית.

אלה רק:

דרכים אפשריות שבהן אתה משרת.

וכל:

מתנה,

תפקיד,

יצירה,

הוראה,

השפעה,

ושירות

צריכים בסופו של דבר להיות:

בשירותו של ישוע, ולא להשתמש בשמו של ישוע כדי לשרת את עצמנו.

לא להשתמש במשפט:

״אני משרת את אלוהים״

כדי לבנות לעצמי:

שם,

מעמד,

כוח,

מותג,

או קהל עוקבים.

השאלה האמיתית אינה:

״איזה תפקיד אני עושה?״

אלא:

״במה שאני עושה, האם אני מרומם את ישוע או את עצמי?״

לכן החשוב ביותר הוא:

למי אתה שייך,

ולמען מי אתה חי.

והתשובה צריכה בסופו של דבר לחזור אל:

ישוע המשיח.

---

18. נוצרים אינם נקראים לברוח מן העולם — וגם לא להידמות לעולם

ביחס לעולם,

נוצרים נופלים בקלות לשני קצוות.

הקצה הראשון:

לברוח מן העולם.

לחשוב שהכול רע.

בזה אסור לגעת.

בזה אסור לצפות.

קולנוע מסוכן.

טכנולוגיה מסוכנת.

תרבות מסוכנת.

פילוסופיה מסוכנת.

פסיכולוגיה מסוכנת.

ולבסוף האדם מעז לחיות רק בתוך בועה נוצרית סגורה מאוד.

הקצה השני הוא:

כדי להיכנס אל העולם,

לנסות כל הזמן למצוא חן בעיני העולם.

כדי להתקבל,

לשייף בהדרגה את כל החלקים באמונה שאינם פופולריים.

אבל הדרך שישוע מציג אינה אחת משתי האפשרויות האלה.

היא יותר כמו:

להיכנס לעולם, אך לא להידמות לעולם.

---

19. מים יכולים להיכנס לערוצים שונים — אבל לא צריכים להפוך למשקה לא־בריא

מים יכולים לעבור דרך:

נהר,

מי תהום,

צינור,

וכוס.

גם נוצרי יכול להיכנס אל:

תרבויות שונות,

חברות שונות,

מערכות פוליטיות שונות,

זרמים שונים,

וקבוצות חברתיות שונות.

אפשר לשנות:

שפה,

דרך ביטוי,

וסגנון חיים.

אבל לא צריך, כדי למצוא חן בעיני כולם,

להוסיף לעצמנו שוב ושוב:

סוכר,

חומרי טעם,

וצבעים,

עד שאנחנו הופכים למשקה פופולרי יותר

אבל כבר לא בריא.

זהו ההבדל בין:

הסתגלות

לבין:

ריצוי.

הסתגלות:

משנה את דרך הביטוי.

ריצוי:

משנה את הליבה.

20. יש קהילות שרוצות ״לשנות את העולם״ — אבל העולם משנה אותן קודם

קהילות רבות היום, במיוחד גדולות, אוהבות לדבר על:

שינוי העיר,

שינוי התרבות,

שינוי המדינה,

והשפעה על העולם.

הרצון הזה אינו בהכרח שגוי.

אבל אם נעשים אובססיביים ל:

״להשפיע על העולם״,

הקהילה עלולה להתחיל להתאים את עצמה ל:

שוק,

תרבות פופולרית,

פוליטיקה,

תיאולוגיית הצלחה,

היגיון של מותגים,

וצרכי בידור.

ולבסוף,

עוד לפני שהקהילה שינתה את העולם,

העולם כבר הגדיר מחדש את הקהילה.

שיאו־יאנג סבור:

השינוי הסופי של העולם הוא עבודתו של אלוהים.

האחריות של האדם היא:

לחיות את המשיח,

לשתף אמת,

ולעשות את מה שעליו לעשות.

לא לשאת את כל העולם על כתפיו.

---

21. אבל גם הקצה השני אינו בריא: להפוך הכול ל״אנטי־כריסטי״

יש נוצרים שנופלים לקצה ההפוך:

קולנוע הוא אנטי־כריסטי.

טכנולוגיה היא אנטי־כריסטית.

פוליטיקה היא אנטי־כריסטית.

פסיכולוגיה היא אנטי־כריסטית.

תרבות מסוימת היא אנטי־כריסטית.

מערכת מסוימת היא אנטי־כריסטית.

ולבסוף:

מפחדים מהכול.

שיאו־יאנג סבור שאנשים ומערכות רבות בעולם

אכן יכולים להכיל מרכיבים המתנגדים למשיח.

אין הכוונה שהדבר כולו בהכרח רע,

אלא שבתוכו עלולים להיות:

ערכים שגויים,

דברים שמחליפים את המשיח,

פולחן כוח,

שליטה בבני אדם,

ועיוות האמת.

אבל:

נוכחות של זיהום אינה אומרת שאסור לגעת בכל הדבר.

מה שנדרש הוא:

סינון.

---

22. אדם בוגר אינו רק מים — הוא גם כמו מסנן מים

אפשר להיחשף ל:

פסיכולוגיה,

פילוסופיה,

אמנות,

טכנולוגיה,

עסקים,

ניהול,

זרמים שונים,

ואפילו רעיונות מדתות אחרות.

אבל אין צורך לבלוע הכול.

מה שטוב:

קח.

מה שמועיל:

למד.

ומה שאינו מתאים למקרא ולחיי ישוע:

סנן החוצה.

לכן בשלות אמיתית אינה:

״ככל שאני נחשף לפחות מידע, כך אני בטוח יותר.״

אלא:

להיחשף ליותר, ועדיין לדעת מה ראוי להישאר.

מים יכולים לזרום דרך ארצות רבות,

אבל אינם חייבים לקחת איתם את כל הבוץ.

והמסנן האחרון נשאר:

ישוע המשיח.

23. יוסף: בתוך מצרים, אך מצרים אינה ביתו האמיתי

יוסף הוא דוגמה טובה מאוד.

הוא לא ברח ממצרים.

להפך.

הוא נכנס עד למרכז הממשל המצרי.

הוא הבין:

מינהל,

ניהול מזון,

והפעלת סמכות.

אבל הוא לא איבד בגלל זה את מרכז האמונה שלו.

ומעניין עוד יותר:

כאשר משפחת יעקב נכנסה למצרים,

יוסף סידר להם מקום בארץ:

גושן.

לפי הטקסט עצמו,

הדבר קשור גם לעיסוקם בצאן ולאורח החיים המצרי.

אבל שיאו־יאנג רואה בזה גם תמונה סמלית:

אפשר להיכנס למצרים, אבל אין צורך לאפשר לכל המשפחה להיטמע לחלוטין במצרים.

יוסף עצמו יכול לעבוד במרכז מצרים,

והמשפחה עדיין שומרת מרחק מסוים.

---

24. גושן: להיכנס לעולם, אך להיות מוכנים יום אחד לצאת

גם בסוף חייו יוסף ידע:

מצרים אינה היעד הסופי.

הוא אפילו ביקש מצאצאיו לקחת את עצמותיו משם.

לכן עמדתו אינה:

לברוח ממצרים.

וגם אינה:

להפוך את מצרים לבית הנצחי.

אלא:

להשתמש במצרים, אבל לא להשתייך למצרים.

גם נוצרי כיום יכול:

להשתמש בעיר,

בבנק,

בטכנולוגיה,

בעסקים,

ובמערכת המדינה.

אבל כבר עכשיו להתחיל בפנים:

לצאת מבבל — להפחית תלות ולשמור מרחק.

לא לאפשר ל:

נוחות,

הון,

זהות,

מוניטין,

מדינה,

או טכנולוגיה

להפוך לדברים שאי אפשר לחיות בלעדיהם.

לפי מודל אחרית הימים של שיאו־יאנג,

זה אפילו יכול להפוך לסוג של הכנה:

קודם לצאת מבבל בפנים,

כך שאם בעתיד בתקופה של שלוש וחצי השנים האחרונות יהיה צורך גם לצאת פיזית,

יהיה קל יותר לשחרר.

אחרת האדם עלול להידמות לאשת לוט

שהביטה לאחור.

---

25. משה: מצרים נתנה כלים, המדבר כיוון מחדש את המרכז

מעשי השליחים ז׳ אומר:

שמשה למד את כל חכמת מצרים.

כלומר, משה לא נעשה משרת אלוהים באמצעות:

״לא לגעת בשום ידע חילוני.״

להפך.

הוא נחשף ל:

כתיבה,

מינהל,

פוליטיקה,

חיי ארמון,

וממשל.

אבל אחר כך הוא נכנס למדבר לשנים רבות.

מן הארמון:

אל רעיית צאן.

ממרכז הכוח:

אל השקט.

אפשר לומר:

מצרים נתנה למשה כלים; המדבר סינן וכיוון מחדש את המרכז.

מה שהוא למד

היה צריך לעבור:

כיוון מחדש בידי אלוהים.

אם משה לא היה מקבל כלל השכלה וניסיון מינהלי,

מבחינה אנושית היה קשה יותר לשאת משימות כמו:

הובלת עם,

העברת התורה,

ועבודה רחבה עם טקסטים.

לכן:

מיומנויות אפשר ללמוד מן העולם; את הכיוון צריך לאפשר לאלוהים לכייל מחדש.

26. דניאל: אפשר ללמוד את בבל — אבל אסור להשתחוות לבבל

מצבו של דניאל אפילו ישיר יותר.

הוא נלקח לבבל.

ולמד:

שפה,

ספרות,

וחינוך של החצר.

אפילו שמו שונה.

אבל הוא לא דחה בגלל זה כל ידע בבלי.

הוא יכול:

ללמוד.

לעבוד.

ולהיכנס למערכת המינהלית.

אבל כאשר דרישות המערכת נוגעות באמת בקו האדום של האמונה,

הוא אינו מתפשר.

לכן דניאל מציג:

לא לדחות הכול, אלא לדעת מה אפשר ללמוד ומה אסור למסור.

זו גם בשלות:

לא לשמור על טוהר באמצעות סגירות מוחלטת,

אלא להיות מסוגל לשמור על הליבה בתוך סביבה מורכבת.

---

27. פאולוס: דרך הביטוי יכולה להשתנות, מרכז הבשורה אינו יכול להשתנות

גם פאולוס היה כזה.

הוא הכיר את המסורת היהודית.

והכיר גם את העולם היווני־רומי.

באתונה,

הוא אפילו יכול לצטט משוררים מקומיים.

ליהודים הוא יכול לדבר דרך מסגרות שהם מכירים.

ולגויים הוא מסוגל להתחיל מנקודת כניסה אחרת.

לכן פאולוס הוא אדם מאוד:

״כמו מים״.

הערוצים משתנים כל הזמן.

אבל:

הבשורה אינה מאבדת את המרכז בגלל הערוץ.

וזו הסיבה שבשלות אינה:

לדעת לדבר רק בשפה אחת.

אלא:

להיות מסוגל להבין אנשים שונים,

ועדיין לדעת בבירור:

על מי אתה באמת מעיד.

---

28. יוסף, משה, דניאל ופאולוס מציגים ארבע אסטרטגיות של בשלות

אם מציבים את ארבעתם יחד,

אפשר לסכם בפשטות:

יוסף — נכנס למערכת, אבל שומר מרחק.

משה — קולט הכשרה, ואז עובר סינון במדבר.

דניאל — לומד תרבות זרה, אבל שומר על הקו האדום.

פאולוס — נע בין תרבויות, אבל שומר את הבשורה במרכז.

אף אחד מהם אינו:

דוחה הכול.

ואף אחד מהם אינו:

מקבל הכול.

אלא:

נוגע, לומד, מבחין ומסנן.

---

29. האזרחות האמיתית ביותר של הנוצרי אינה רק האזרחות הארצית

הברית החדשה אומרת:

״אזרחותנו בשמים.״

פטרוס גם מתאר את המאמינים כ:

גרים

ותושבים זמניים.

לכן לנוצרי יכולה להיות:

אזרחות,

זהות לאומית,

תרבות,

ועמדה פוליטית.

אלה אינם דברים שאינם קיימים.

אבל הם אינם צריכים להפוך ל:

זהות העליונה ביותר.

נוצרי אינו בראש ובראשונה:

מלזי,

סיני,

אמריקאי,

ליברלי,

שמרני,

או בן זרם מסוים.

מושא הנאמנות העליון הוא:

מלכות אלוהים.

30. במובן מסוים אנחנו אפילו דומים ל״מרגלים״ בארץ זרה

אם רוצים להשתמש בדימוי חד יותר,

אפשר לומר שנוצרי דומה במידה מסוימת לאדם שחי בממלכה אחת

אבל נאמנותו האמיתית נתונה למלכות אלוהים.

אפילו קצת כמו:

״מרגל״.

אבל זהו רק דימוי של זהות.

אין כאן עידוד ל:

שקר,

חדירה בלתי חוקית,

או פעילות פוליטית חשאית.

המשמעות האמיתית היא פשוט:

אתה חי בעולם הזה, אבל אל תיתן לעולם הזה להחליט למי תהיה נאמן בסופו של דבר.

המילים שמתאימות יותר לברית החדשה הן עדיין:

גר,

תושב זמני,

ושגריר של המשיח.

---

31. דמוקרטיה, מדינה וזרם אינם המרכז

אפשר להעריך דמוקרטיה.

אפשר לאהוב את המדינה שלך.

אפשר להשתתף בענייני ציבור.

אפשר לבקר אי־צדק.

אבל:

דמוקרטיה אינה מלכות אלוהים.

המדינה אינה מלכות אלוהים.

שום מפלגה אינה מלכות אלוהים.

ובאותו אופן:

הרפורמים אינם מלכות אלוהים.

הכריזמטיים אינם מלכות אלוהים.

הקתוליות אינה מלכות אלוהים.

האורתודוקסיה אינה מלכות אלוהים.

לאדם יכול להיות כל אחד מן הרקעים האלה,

אבל אסור להפוך אותם ל:

זהות של מושיע.

אפשר להשתייך לזרם,

אבל אל תיתן לזרם:

לקחת אותך בשבי.

---

32. הורים, בן או בת זוג, ילדים וחברים חשובים מאוד — אבל אינם המרכז העליון

ביזור נוגע גם ביחסים הקרובים ביותר.

הורים חשובים מאוד.

בן או בת זוג חשובים מאוד.

ילדים חשובים מאוד.

חברים חשובים מאוד.

והמקרא אכן מלמד:

לכבד הורים,

להיות נאמנים בנישואין,

לדאוג למשפחה,

ולאהוב זה את זה.

לכן אי אפשר לפרש:

״ישוע הוא החשוב ביותר״

כ:

״המשפחה אינה חשובה.״

אבל ישוע אכן אומר:

שמי שאוהב אב, אם, בן או בת יותר ממנו

אינו ראוי לו.

לכן ניסוח מדויק יותר הוא:

המשפחה יכולה להיות חשובה מאוד, אבל אינה יכולה להיות חשובה מן המשיח.

לאהוב את אלוהים ואת האדם:

בתוך ישוע המשיח,

ולא רק:

בתוך מוסד קהילתי.

---

33. לאהוב אדם אינו אומר למסור לו את הזהות שלך

כאן חוזרים שוב לגבולות אישיים.

אפשר לאהוב מאוד את ההורים,

בלי לאפשר להם להגדיר מי אתה.

אפשר לאהוב מאוד בן או בת זוג,

בלי להפוך אותם לאל שלך.

אפשר לאהוב מאוד ילדים,

בלי לקשור את כל ערך החיים שלך בהם.

אפשר להוקיר חברים,

בלי לאבד את עצמך אם הם עוזבים.

הזהות העמוקה ביותר עדיין היא:

אני שייך לישוע המשיח.

קרבה אינה שווה להתמזגות.

ועצמאות אינה שווה לבדידות.

34. גם החיים הרוחניים האישיים אינם צריכים להפוך שוב ל״החתמת נוכחות דתית״

לחיות בחירות ובבשלות כמו מים

נוגע גם ל:

קריאת מקרא

ותפילה.

נוצרים רבים הופכים גם את החיים הרוחניים למערכת:

חייבים לקרוא מספר מסוים של פרקים ביום.

חייבים להתפלל מספר מסוים של דקות.

אסור לשבור רצף של מספר מסוים של ימים.

ואם מפספסים יום אחד,

כבר מרגישים רחוקים מאלוהים.

הרגל קבוע כמובן יכול לעזור.

אבל אם בסוף:

השלמת המספרים

נעשית חשובה יותר מן המפגש האמיתי עם דבר אלוהים,

גם החיים הרוחניים יכולים לעבור מ:

חיים

אל:

החתמת נוכחות.

---

35. ישוע לא אמר שככל שהתפילה ארוכה יותר היא יעילה יותר

כאשר ישוע דיבר על תפילה,

הוא הזהיר שלא לחשוב:

שריבוי מילים כשלעצמו יגרום לאלוהים לשמוע.

לכן ערכה האמיתי של תפילה אינו:

מספר הדקות,

מספר המילים,

או מספר הביטויים הרוחניים שבה.

אלא:

האם באמת דיברת עם אלוהים.

לפעמים אפשר להתפלל זמן רב.

ולפעמים יש רק:

כמה משפטים אמיתיים מאוד.

מעט אינו בהכרח גרוע.

והרבה אינו בהכרח עמוק.

---

36. אפשר לקרוא קצת בכל יום — ואפשר גם להקדיש תקופה מרוכזת

יש מי שמתאים להם:

לקרוא מעט בכל יום.

ויש מי שמתאים להם יותר:

להקדיש חצי יום פעם בשבוע

ולקרוא הרבה ברצף.

ובתקופות מסוימות אפשר אפילו:

להקדיש יום שלם פעם בחודש לקריאה, סידור ומחשבה.

כל עוד האדם באמת נוגע בדבר אלוהים,

אין צורך להפוך:

אותו תהליך יומי בדיוק

לסטנדרט רוחני בפני עצמו.

כמו מים:

אפשר שיהיה קצב,

בלי שכל יום יהיה מקצב מכני זהה.

---

37. אבל חירות אינה אומרת: ״לא משנה כמה אני קורא״

גם ההתנגדות להחתמת נוכחות יכולה להפוך לקיצוניות אחרת:

״אם מספרים אינם חשובים, אז כמעט לא לקרוא בכלל זה בסדר.״

שיאו־יאנג סבור שאם הנסיבות והיכולת מאפשרות,

מועיל מאוד לקרוא את כל המקרא בשלמותו:

לפחות שלוש פעמים.

אבל צריך להבהיר:

זו רק המלצה מעשית של שיאו־יאנג; זו אינה מצווה מקראית ואינה קו כשירות לקביעה אם אדם בוגר.

למה שלוש פעמים?

מפני שלאחר כמה קריאות מלאות,

מתחילה להיווצר בראש:

מפה של כל המקרא.

---

38. קודם בונים מפה, אחר כך חוקרים את הרחובות

אם אדם מכיר רק:

כמה מזמורים,

כמה קטעים מן הבשורות,

וכמה פסוקים מאיגרות פאולוס,

קל מאוד להוציא פסוקים מהקשרם.

אבל לאחר כמה קריאות מלאות,

קל יותר להבין:

כיצד בראשית מתחיל,

כיצד התורה מתפתחת,

במה עוסקים הנביאים,

כיצד הבשורות מתחברות לתנ״ך,

על אילו שאלות עונות איגרות השליחים,

וכיצד ספר ההתגלות אוסף מחדש תמונות רבות שהופיעו קודם.

לכן בקריאות הראשונות אפשר:

להתחיל ברוחב.

לבנות את המפה.

ולאחר מכן אין הכרח להמשיך לנצח רק מבראשית ועד ההתגלות.

אפשר להתחיל:

לימוד נושאי,

לימוד דמויות,

השוואת הקשרים,

חקר מילים בשפת המקור,

וקשרים בין ספרים שונים.

אפשר לומר:

בהתחלה — רוחב; אחר כך — עומק.

39. אדם בוגר יודע גם מתי הוא זקוק לשגרה ומתי אפשר להרפות

גם כאן אסור ליפול לקיצוניות.

בתחילת האמונה,

תוכנית קריאה קבועה,

אספה קבועה,

וזמן תפילה קבוע

יכולים לעזור מאוד.

אלה יכולים להיות:

קביים טובים.

אבל אם לאחר שנים האדם עדיין מסוגל להעריך את יחסיו עם אלוהים רק לפי:

״האם האפליקציה סימנה וי היום?״

כדאי לחשוב מחדש.

אדם בוגר:

יכול להחזיק שגרה,

בלי להיות נשלט על ידה.

כאשר צריך קביים,

מוכנים להשתמש בהם.

וכאשר אפשר ללכת,

אין צורך להמשיך לאחוז בקביים רק כדי להוכיח שאנחנו רוחניים.

---

40. גם להיות כמו מים כרוך בסכנה: בלי ערוץ, מים יכולים להפוך לשיטפון

המאמר הזה מדבר הרבה על:

גמישות,

חירות,

ותנועה.

אבל גם לזה יש סכנה.

אם אדם מבין ״להיות כמו מים״ כ:

לא להתחייב,

לא לשאת אחריות,

לשנות הכול בכל רגע,

והיום להיות כך ומחר אחרת,

זו אינה בשלות.

זו פשוט:

ציפה ללא כיוון.

מים זקוקים לערוץ.

וגם חירות זקוקה ל:

אמת,

אחריות,

אהבה,

ויושר

כגבולות.

לכן אנשים בוגרים ובריאים באמת

בדרך כלל זקוקים לפחות כללים חיצוניים.

אבל:

פחות כללים אינו שווה אוטומטית ליותר בשלות.

כאשר צריך קביים,

עדיין צריך להשתמש בהם.

---

41. בשלות אינה אומרת ש״הכול זורם״

יש דברים שאפשר לשנות.

ויש דברים שלא צריך לשנות סתם בגלל שהסביבה משתנה.

אפשר לשנות:

שיטות,

זמנים,

עבודה,

מקום,

זרם,

צורת שירות,

ודרך ביטוי.

אבל אין לשנות כדי למצוא חן:

את מרכזיותו של ישוע המשיח,

את האמת,

את הנאמנות,

את האהבה,

ואת הקדושה.

לכן אדם שבאמת דומה למים

אינו אדם ללא מקור.

להפך.

דווקא מפני שהמקור יציב, המים יודעים לאן לזרום.

---

42. כלפי אלוהים, עצמנו, אחרים והעולם — ארבע עמדות של בשלות

אם מצמצמים את כל המאמר,

אפשר לומר ארבעה דברים.

כלפי אלוהים: המרכז קבוע.

לא משנה מה משתנה מבחוץ:

ישוע המשיח לבדו.

כלפי עצמי: יש כיוון, אבל איני אסיר של תווית.

אני יכול לגדול.

להשתנות.

ולהודות שטעיתי בעבר.

כלפי אחרים: לאהוב, להזהיר ולעזור — אבל לא לשלוט.

לכבד גבולות.

לכבד תחומי אחריות.

ולכבד את הבחירה של האדם.

כלפי העולם: להיכנס, ללמוד ולסנן — אבל לא להיטמע.

את הטוב:

לקלוט.

את מה שאינו מתאים למשיח:

להוציא.

---

43. ביזור אמיתי מוביל בסוף דווקא למרכז ברור יותר

להוציא את רועה הקהילה מן המרכז

אינו אומר:

שאין צורך ברועים.

להוציא את הזרם מן המרכז

אינו אומר:

שאין צורך בקהילה.

להוציא את המדינה מן המרכז

אינו אומר:

שאין אחריות אזרחית.

להוציא את המשפחה מן המרכז

אינו אומר:

שלא צריך לאהוב משפחה.

להוציא מתנות רוחניות מן המרכז

אינו אומר:

שמתנות אינן קיימות.

המטרה היא רק:

לא לאפשר לשום דבר משני לשבת במקום שרק המשיח רשאי לשבת בו.

לכן כאשר הביזור מגיע עד הסוף,

לא נשאר:

ריק.

אלא נשאר מרכז אחד

ברור יותר מאי פעם:

ישוע המשיח.

---

סיכום | אדם שבאמת דומה למים אינו כבול לעולם, אך נכנע מרצון להדרכת ישוע המשיח

מים יכולים לזרום דרך מקומות רבים.

להיכנס לעיר.

לעבור בעמק.

להצטרף לנהר.

להפוך לקרח.

או להפוך לאדים.

צורתם משתנה שוב ושוב,

אבל הם עדיין:

מים.

גם נוצרי בוגר יכול להיות כך.

הוא יכול:

להיכנס לעולם,

אבל לא להידמות לעולם.

ללמוד פסיכולוגיה,

אבל לא להפוך את הפסיכולוגיה לסטנדרט העליון של האמת.

ללמוד ניהול,

אבל לא להיות נשלט בידי כוח.

להיכנס לזרמים שונים,

אבל לא להפוך את הזרם למרכז הזהות.

לאהוב:

הורים,

בן או בת זוג,

ילדים,

וחברים,

אבל לדעת שבסופו של דבר:

אני עדיין שייך לישוע.

אפשר ללמד,

וגם ללמוד.

אפשר להוביל,

וגם ללכת אחרי אחרים.

אפשר לקרוא מקרא בכל יום,

ואפשר גם ללמוד בצורה מרוכזת.

אפשר להיות לבד,

ואפשר להיכנס לקהילה.

אפשר להשתמש במוסדות,

ואפשר גם להניח אותם כאשר כבר אין בהם צורך.

בשלות אמיתית אינה:

לשמור לנצח על אותה צורה.

אלא:

לא משנה כיצד הצורה החיצונית משתנה, מרכז החיים אינו משתנה.

לכן נוצרי יכול להשתחרר בהדרגה מן הכבלים של:

זרמי העולם,

דעת בני האדם,

אידיאולוגיה לאומית,

מסגרת זרמית,

זהות קהילתית,

ציפיות משפחתיות,

הצלחה

וכישלון.

אבל אין פירוש הדבר:

״איני כפוף עוד לשום דבר.״

להפך.

שיאו־יאנג סבור שחירות נוצרית אמיתית היא:

לא לאפשר עוד לעולם לקבוע מי אני — ובו בזמן להסכים מרצון שישוע המשיח יקבע את כיווני.

כאשר פאולוס מדבר על:

״חוק רוח החיים״

אין הכוונה לחזור שוב למערכת צפופה יותר של כללים חיצוניים.

אלא:

חיי אלוהים ורוח הקודש מדריכים את האדם מבפנים,

כך שהוא לומד יותר ויותר לבחור בחופשיות:

אמת,

אהבה,

קדושה,

ונאמנות.

לכן נוצרי בוגר אינו:

חסר חוק.

אלא:

אינו נשלט בעיקר בידי כללים חיצוניים של העולם, ובו בזמן נעשה יותר ויותר מונחה מבפנים בידי חוק רוח החיים וישוע המשיח.

ו״הכפיפות״ הזאת

אינה שליטה של בית כלא.

היא דומה יותר ל:

כניעה מרצון שנולדת מאהבה.

כי ככל שאדם אוהב יותר את ישוע,

יותר דברים מפסיקים להיות רק:

״האם מותר לי לעשות זאת?״

והופכים ל:

״האם אני רוצה לעשות את מה שמשמח אותו?״

---

״כל הקדושים הם כוהנים״

אינו מוביל ל:

״איני זקוק לאף אדם.״

אלא:

איני זקוק לאף אדם שיחליף עבורי את ישוע.

חירות אמיתית אינה:

״אף אחד אינו יכול לומר לי דבר.״

אלא:

אני כבר לא מעוצב כרצון העולם, אלא מוכן לאפשר לרוח הקודש ולישוע המשיח לעצב אותי.

ביזור אמיתי אינו:

״אין מרכז.״

אלא:

להסיר את כל המרכזים השגויים ולהשאיר רק את המרכז האמיתי.

לכן בסופו של דבר,

הזהות החשובה ביותר של נוצרי אינה:

אזרח של מדינה מסוימת,

אדם של זרם מסוים,

אדם של רועה מסוים,

או אדם של מתנה מסוימת.

אפשר אפילו לומר:

כל הזהויות האלה הן:

כלים חיצוניים בתקופות שונות של החיים.

והדבר שאינו משתנה הוא:

ישוע הוא בן המשפחה החשוב לי ביותר, החבר הקרוב לי ביותר, והאדון האמיתי היחיד שלי.

אנחנו לא:

ברגים בעלי שימוש קבוע בעולם תעשייתי.

אנחנו:

ילדי אלוהים.

וגם איננו צריכים להפוך את עצמנו לאבן

שאינה מסוגלת לעולם לשנות את צורתה.

אנחנו יכולים להיות יותר כמו מים:

עם מקור,

עם כיוון,

עם קצב,

ועם גבולות,

אך עדיין חופשיים לזרום.

לא לתת ל:

עולם,

מערכת,

זהות,

או ציפיות של בני אדם

לקבוע את הצורה הסופית שלנו.

אלא להסכים מרצון להיות מונחים על ידי:

חוק רוח החיים

ועל ידי:

ישוע המשיח.

לכן החירות האמיתית של נוצרי אינה:

״אף אחד אינו רשאי להגביל אותי.״

אלא:

״העולם כבר אינו יכול לקחת אותי בשבי, מפני שאני בוחר מרצוני להשתייך לישוע המשיח לבדו.״

ובסוף כל הביזור,

נשאר רק המרכז האמיתי היחיד:

ישוע המשיח לבדו.