האם לאחר התחייה בתקופת אלף השנים עדיין יהיה לאדם רצון חופשי?

האם גוף התחייה החדש פירושו שהאישיות ״פורמטה מחדש״? והאם יש הבדל בין ישועה לניצחון?

---

לקוראים יהודים ולמאמינים בתחילת דרכם | כמה מונחי מפתח, אפשר לדלג

המאמר הזה עוסק בעיקר בשאלה שכמעט לא זוכה לדיון מעמיק:

לאחר שאדם קם מן המתים ומקבל גוף חדש, האם עדיין נשאר לו רצון חופשי אמיתי?

לכאורה זו רק שאלה על תחיית המתים, אבל למעשה היא נוגעת בהמשך גם ב:

ישועה וניצחון, בשלות החיים, אלף השנים, שחרור השטן, השמים החדשים והארץ החדשה, ובשאלה איזה סוג של בני אדם אלוהים רוצה להביא עמו אל הנצח.

אם המושגים הבאים כבר מוכרים לכם, אפשר לעבור ישירות לגוף המאמר.

אלף השנים

התגלות כ׳ מתארת את ישוע המשיח — ישוע המשיחי — ואת קדושיו מולכים במשך אלף שנים.

המאמר מאמץ הבנה עתידית ורואה באלף השנים שלב היסטורי ממשי המתרחש לאחר שובו של ישוע.

גוף התחייה החדש

האמונה הנוצרית מלמדת שהמתים יקומו בעתיד.

קורינתים א׳ ט״ו מתאר כיצד מה שניתן להשחתה ילבש אי־השחתה, וכיצד מה שנזרע בחולשה יקום בכוח.

השאלה האמיתית של המאמר היא:

לאחר שהגוף מתחדש, האם גם הזיכרון, האישיות, רמת הבשלות של החיים והבחירה החופשית של האדם עוברים כולם הגדרה מחדש?

ישועה וניצחון

״ישועה״ עונה בעיקר על השאלה:

האם אדם מוצדק באמונה ושייך באמת לאלוהים בזכות ישועתו של ישוע המשיח?

״ניצחון״ הוא נושא החוזר פעמים רבות בספר ההתגלות ומדגיש נאמנות לאלוהים בתוך פיתוי, רדיפה וניסיון.

שיאו־יאנג סבור ששני הדברים קשורים מאוד זה לזה, אבל אי אפשר פשוט לומר שהם אותו הדבר.

המנצחים

במאמר זה, ״המנצחים״ הם בעיקר אנשים שחייהם הגיעו לבשלות גבוהה מאוד, והם מסוגלים להיות מאלה ש״הולכים אחרי השה לכל אשר ילך״.

אין כאן מערכת אחרת שבה אדם קונה ישועה באמצעות מעשים, אלא דיון ב:

בשלות, נאמנות, שכר ואחריות לאחר הישועה.

סינון

שיאו־יאנג משתמש במונח ״סינון״ כדי לתאר דפוס החוזר שוב ושוב במקרא:

בחירותיו של האדם מגלות בהדרגה את כיוון חייו.

החיטה והעשבים הרעים, השער הצר והדרך הרחבה, עשר הבתולות, הכבשים והעזים ומשתה המלך — כל אלה מאפשרים לראות מזוויות שונות מבנה של ״גילוי סופי״.

עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות

זהו השם ששיאו־יאנג נותן להיסטוריה שלאחר סיום אלף השנים ושחרור השטן. זה אינו שם שהמקרא משתמש בו ישירות.

השם משלב בעיקר את מצב ספר שופטים — ״בימים ההם אין מלך בישראל״ — עם דברי ישוע על הרוח הטמאה שחוזרת עם שבע רוחות אחרות רעות ממנה, כך שהמצב האחרון נעשה גרוע מן הראשון.

לכן כל החלקים במאמר העוסקים ב״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״ שייכים למודל האסכטולוגי המורחב של שיאו־יאנג, ולא לעיקר אמונה בסיסי המשותף לכלל הנצרות.

---

הערת תרגום:
המקור של מאמר זה נכתב בסינית. ייתכן שבתרגום לעברית נפלו טעויות, אי־דיוקים או הבדלי ניסוח. במקרה של הבדל במשמעות, המשמעות של המקור הסיני היא הקובעת.

---

1. השאלה האמיתית של התחייה אינה רק: ״איזה גוף אקבל?״

כאשר מדברים על תחיית המתים, התגובה הראשונה של רבים היא:

המתים קמים,

מקבלים גוף חדש,

כבר אינם מזדקנים,

כבר אינם מתים,

כל החסרונות נעלמים ברגע,

ומאותו רגע אי אפשר עוד לבחור בחירה שגויה.

במילים אחרות:

תחייה = כל האדם ״מפורמט״ בידי אלוהים לגרסה מושלמת.

אבל כאן למעשה מערבבים בין שתי שאלות שונות.

המקרא מדבר בבירור רב על:

תחיית המתים,

שינוי הגוף,

אי־השחתה,

כבוד,

חיים,

משפט,

שכר,

ומלוכה.

קורינתים א׳ ט״ו מתמקד במיוחד בגוף התחייה:

מן ההשחתה אל אי־השחתה,

מן הביזיון אל הכבוד,

ומן החולשה אל הכוח.

כל אלה שינויים עצומים.

אבל שאלה אחרת היא:

האם ״קבלת גוף שאינו נשחת״ פירושה בהכרח שגם ״האישיות, הזיכרון, רמת הבשלות והרצון החופשי מוגדרים כולם מחדש״?

המקרא אינו אומר באותה צורה ישירה:

תחייה היא התקנה מחדש של האישיות.

לכן שיאו־יאנג סבור שלפחות צריך להפריד בין שני הדברים.

הגוף יכול להשתנות ברגע; לחיים יש היסטוריה.

---

2. אם לאחר התחייה אתה כבר לא אותו אדם — האם זו עדיין ״התחייה שלך״?

כאן עולה שאלת הרציפות הבסיסית ביותר של הזהות בתחיית המתים.

נניח שאחרי התחייה:

כל הזיכרונות נכתבים מחדש,

האופי מוחלף לחלוטין,

כל כיוון החיים שנוצר בעבר נמחק,

כל הבשלות וחוסר הבשלות מתאפסים,

ואפילו הבחירה החופשית כבר אינה קיימת.

אז עולה השאלה:

האם מי שקם לתחייה הוא בכלל אותו אדם?

אם אלוהים פשוט מוחק את האדם המקורי ואז יוצר ישות מושלמת בעלת אותו מראה אך אישיות אחרת,

זה דומה יותר ל:

העתקה,

מאשר לתחייה.

הבנה טבעית יותר של התחייה באמונה הנוצרית היא:

אותו אדם עצמו מתחדש בידי אלוהים.

ולכן לאחר התחייה

אתה עדיין יודע מי אתה,

יודע מה עברת,

יודע כיצד הכרת את אלוהים,

יודע היכן נפלת,

ויודע כיצד נסלח לך, כיצד עוצבת וכיצד הובלּת.

אחרת גם:

תשובה,

סליחה,

שכר,

עדות,

והיסטוריית החיים

מאבדים חלק גדול ממשמעותם.

לכן שיאו־יאנג סבור:

התחייה אינה מוחקת את ״אתה״, אלא מביאה את ״אתה״ אל מצב חיים חדש.

---

3. גוף תחייה חדש אינו בהכרח ״התקנה מחדש״ של האישיות

אין כאן ניסיון להקטין את גודל השינוי של התחייה.

להפך.

התחייה עדיין יכולה להיות שינוי יסודי ביותר:

הגוף כבר אינו נשחת,

המחלות נרפאות,

המוות מאבד את שלטונו,

וחיי האדם נכנסים למצב שלא היה דומה לו קודם.

השאלה היא רק:

האם גוף חדש שווה בהכרח אישיות חדשה?

שיאו־יאנג סבור שאין צורך להבין זאת כך.

אפשר להשתמש במשל חלקי:

אלוהים נותן לאדם כלי חיים חדש לחלוטין, אבל אין פירוש הדבר שכל היסטוריית החיים שלו נמחקת.

אם אדם בחייו:

נשען בקלות רבה מדי על סמכות,

חסר שיקול דעת עצמאי,

מפחד מאובדן,

רגיל לברוח,

ואינו יודע כיצד להשתמש בכוח,

התחייה אינה בהכרח לחיצה על כפתור:

״כל הבעיות האלה התאפסו.״

אלוהים כמובן יכול:

לרפא,

ללמד,

לחדש,

ולעצב.

אבל ״לעצב אדם״ ו״להחליף אדם״ אינם אותו הדבר.

ומכאן מגיעים לשאלה המרכזית של המאמר.

---

4. האם לאחר התחייה עדיין יש לאדם רצון חופשי?

מסורות נוצריות רבות מבינות את מצב הכבוד הסופי כך:

עמו של אלוהים נעשה לבסוף קדוש לחלוטין ואינו חוטא עוד.

המאמר אינו מנסה להכחיש שאלוהים ינצח לבסוף את החטא באופן מלא.

שיאו־יאנג שואל שאלה אחרת:

לפחות בשלב התחייה של אלף השנים, האם חידוש הגוף כבר מחייב שהרצון החופשי בוטל?

שיאו־יאנג סבור:

אין צורך להסיק כך.

מפני שאם אלוהים בסופו של דבר פשוט מתכנת את האדם:

״מהרגע הזה אתה יכול לבחור רק בי״,

אז:

נאמנות,

הליכה אחרי,

בשלות,

וניצחון

עלולים להפוך כמעט להגדרות תוכנה.

אבל כאשר ספר ההתגלות מתאר את המנצחים,

הוא אינו אומר:

״הם כבר איבדו את היכולת לעזוב את השה.״

אלא:

״הם הולכים אחרי השה לכל אשר ילך.״

המילה שראויה לתשומת לב היא:

ללכת אחריו.

מפני שהליכה אמיתית אחרי מישהו קשורה ברצון חופשי, לא בחוסר ברירה.

---

5. חירות בוגרת באמת אינה ״לעשות כל מה שמתחשק לי״

אנשים רבים כיום מבינים חירות כ:

״אני עושה כל מה שאני רוצה.״

אבל זו למעשה תפיסה די בסיסית של חירות.

אדם שנשלט לחלוטין בידי:

התמכרות לסמים,

תאווה מינית,

כסף,

יהירות,

שנאה,

או תאוות כוח,

יכול לומר שוב ושוב:

״זו החירות שלי.״

אבל בפועל הוא עשוי להיות אדם מאוד לא חופשי.

מפני שכבר קשה לו מאוד לומר לתאוותיו:

״לא.״

לכן חירות בוגרת אינה רק:

כמה אפשרויות יש לי.

אלא:

האם יש לי יכולת לא להיות עבד של הדבר השגוי.

לכן המנצח אינו אומר:

״אינני מסוגל לחטוא, ולכן אני חופשי״,

אלא:

״גם אם אני מסוגל לחטוא, אני בוחר שלא לחטוא.״

אני בוחר לוותר על עצמי,

אבל אין פירוש הדבר:

שאין לי עצמי.

אני בוחר להידמות לישוע,

אבל אין פירוש הדבר:

שאין לי אישיות.

להפך:

דווקא מפני שאני עדיין יכול לבחור,

המילה ״ללכת אחריו״ מקבלת משמעות אמיתית.

התשובה האמיתית אינה ״אין עצמי״, אלא ״העצמי סוף סוף למד כיצד להשתמש בחירות״.

---

6. אישיות אינה כפתור, אלא היסטוריה

בהתגלות כ״ב יש משפט הראוי מאוד למחשבה:

״המעוול — יוסיף לעשות עוול; הטמא — יוסיף להיטמא; הצדיק — יוסיף לעשות צדקה; והקדוש — יוסיף להתקדש.״

יש דרכים שונות לפרש את הפסוק הזה.

שיאו־יאנג שם לב במיוחד לעיקרון אסכטולוגי אפשרי אחד:

כיוון חייו של האדם מגלה בסופו של דבר יותר ויותר איזה אדם הוא נעשה.

הפסיכולוגיה ומדעי המוח המודרניים יכולים לתת לכך אנלוגיה מוגבלת אך מעניינת.

כאשר אדם חוזר שוב ושוב על בחירה מסוימת בחייו,

הרגלים, התניות, דפוסי חשיבה ונוירופלסטיות יכולים להפוך תגובות מסוימות ליותר ויותר טבעיות.

בחירה אחת יכולה להיות פשוט:

בחירה אחת.

אבל אם אותה בחירה חוזרת מאות ואלפי פעמים,

היא עשויה בהדרגה להפוך ל:

״זה סוג האדם שאני.״

כמובן, אין כאן ניסיון להשתמש במדעי המוח כדי להוכיח תיאולוגיה של תחיית המתים.

זו רק אנלוגיה שמאפשרת להבין עיקרון:

אישיות אינה מתג; היא היסטוריה שעוצבה באמצעות בחירות, חוויות וזמן.

לכן:

בחירות,

חוויות,

תאוות,

הרגלים,

ומעשים חוזרים

יוצרים בהדרגה כיוון חיים.

וזו אחת הסיבות לכך שאי אפשר להפריד לחלוטין בין:

חירות

לבין:

בשלות.

---

7. מה שאלוהים משלים בסוף עשוי להיות בדיוק הכיוון שאדם בחר בו לאורך זמן

פרעה בספר שמות הוא דוגמה מעניינת.

הכתוב מתאר מצד אחד:

שפרעה עצמו הכביד את לבו.

ומצד אחר:

שאלוהים הכביד את לב פרעה.

שיאו־יאנג נוטה להבין את שני הדברים יחד:

אלוהים לא לקח ללא סיבה אדם שבאמת רצה להיכנע והפך אותו לאדם רע.

אלא הוא נתן לכיוון שפרעה בחר בו שוב ושוב

להגיע לבסוף אל תוצאתו המלאה.

אם ממשיכים בכיוון הזה,

אפילו המשפט האחרון של אלוהים יכול להיראות כ:

אלוהים מאפשר לכיוון שחיים בחרו בו באמת להפוך לבסוף למציאות מלאה.

אדם אחד אומר לאורך זמן:

״אני רוצה את אלוהים.״

ולבסוף מקבל את אלוהים באופן מלא יותר.

אדם אחר אומר לאורך זמן:

״אני רוצה את עצמי, לא את אלוהים.״

ואלוהים אינו מכריח אותו לנצח להפוך לאדם אחר.

לכן ייתכן שהנצח אינו:

מחיקה פתאומית של היסטוריית החיים.

אלא:

היסטוריית החיים שסוף סוף מניבה את פריה המלא.

וזה גם הופך את המנצחים ליקרים במיוחד,

לא מפני שאלוהים הפך אותם לבסוף ל:

NPC שאינם מסוגלים לטעות.

אלא מפני:

שבמהלך היסטוריה ארוכה הם למדו שוב ושוב, מתוך חירות אמיתית, להיות נאמנים.

---

8. זה גם מסביר למה ישועה וניצחון אינם יכולים להיות פשוט אותו הדבר

כאן חייבים להיזהר מאוד.

שיאו־יאנג אינו אומר:

״רק מי שמתנהג מספיק טוב יכול לקנות את ישועתו באמצעות מעשים.״

יסוד הישועה עדיין הוא:

ישוע המשיח והצדקה באמונה.

אבל למעשה מדובר בכמה שאלות שונות.

הצדקה באמונה שואלת:

למי אתה שייך, והאם נושעת?

בשלות שואלת:

לאיזה אדם כבר נעשית?

וניצחון שואל עוד צעד קדימה:

כאשר נאמנות לישוע באמת עולה מחיר — האם עדיין תלך אחריו ללא תנאי?

לכן אדם יכול באמת להאמין בישוע,

ובכל זאת להיות:

ילדותי,

קל להטעיה,

מפחד מאובדן,

תלוי בסמכות אנושית,

חסר הבחנה,

ואינו יודע כיצד להשתמש בכוח.

אין הכרח להסיק מכך:

שאין לו ישועה.

אבל גם אי אפשר להסיק:

שהוא כבר בוגר דיו לשאת ממשל יחד עם המשיח.

לכן:

ישועה אינה סוף הבשלות של החיים.

הישועה מחזירה את האדם אל אלוהים.

אבל החיים עדיין זקוקים לעיצוב.

---

9. במשלים רבים במקרא יש מבנה של ״גילוי סופי״

שיאו־יאנג אינו חושב שכל המשלים מתארים בדיוק אותו אירוע אסכטולוגי.

הוא גם אינו חושב שכל אדם שנדחה בכל משל מייצג בהכרח את אותה תוצאה סופית.

אבל כאשר מציבים כמה משלים מרכזיים יחד,

אפשר לראות דפוס משותף:

בסופו של דבר חיי האדם מגלים הבדלים.

החיטה והעשבים הרעים יכולים לצמוח זמן רב יחד,

ורק בסוף להתגלות לחלוטין בטבעם.

השער הצר והדרך הרחבה אינם מדגישים רק בחירה בודדת,

אלא:

את הכיוון שבו אדם הולך.

עשר הבתולות כולן ממתינות לחתן,

ואפילו כולן נרדמות בסוף.

ההבדל האמיתי אינו:

״מי מעולם לא התעייף״,

אלא:

מי היה מוכן.

אנשים שאומרים ״אדוני, אדוני״ יכולים אפילו להחזיק בשפה של אמונה, בנבואה, בגירוש שדים ובמעשי גבורה,

אבל הדברים האלה עדיין אינם יכולים להחליף חיים אמיתיים.

גם משתה המלך מזכיר:

להיות מוזמן ולהיכנס,

ולחיות באופן התואם את מלכות המלך,

אינם בדיוק אותה שאלה.

והכבשים והעזים מגלים:

מה שאדם באמת מאמין בו

מניב בסופו של דבר פרי שניתן לראות בחייו.

אי אפשר פשוט לדחוס את כל הפסוקים האלה לאותו לוח זמנים אסכטולוגי.

אבל הם מזכירים יחד דבר אחד:

אלוהים אינו מסתכל רק על תווית דתית, אלא גם על המקום שאליו החיים הגיעו בסופו של דבר.

---

10. סינון אינו אלוהים שעומד עם זכוכית מגדלת ומחכה שתטעה

לכן כאשר שיאו־יאנג מדבר על ״סינון״,

אין כוונתו:

שאלוהים מציב בכוונה מלכודת,

מחכה שאדם יטעה פעם אחת,

ומיד מדיח אותו.

אם כך היה,

משה,

יוסף,

דניאל,

ופאולוס

כמעט כולם היו נכשלים.

השאלה האמיתית מעולם לא הייתה:

״האם אי פעם נפלת?״

אלא:

״לאן הלכת בסופו של דבר אחרי שנפלת?״

אדם יכול:

לטעות,

לחזור בתשובה,

לקום מחדש,

ולהיעשות דווקא עניו יותר.

ואדם אחר יכול להיראות במשך זמן רב מצליח מאוד,

אבל בסופו של דבר להיעשות יותר ויותר:

גאה,

מאוהב בכוח,

דוחה אמת,

והופך את מה שאלוהים נתן לו לממלכה פרטית.

לכן מה שהסינון באמת מגלה אינו:

תאונה אחת.

אלא:

כיוון החיים.

---

11. אם התחייה משלימה ברגע את כל הבשלות — למה בכלל צריך את אלף השנים?

מכאן השאלה עוברת אל אלף השנים.

שיאו־יאנג מבין לאורך כל הסדרה את אלף השנים כ:

אלף שנים שבהן האנושות לומדת מחדש אורח חיים עדני.

לומדת:

שלום,

שליטה עצמית,

קדושה,

מנוחה,

ממשל,

שימוש בכוח,

טיפול בארץ,

והליכה עם אלוהים.

אבל אם כל הקמים לתחייה, ברגע אחד של תחייה:

כבר יודעים הכול,

בוגרים לחלוטין,

אינם יכולים בשום אופן לסטות,

וכל הבדלי החיים נעלמים,

אז עצם ה״למידה״ נעשית דבר מוזר מאוד.

אלף השנים כמעט הופכים ל:

המתנה של אלף שנים עד שהזמן יעבור.

אבל אם התחייה מחדשת את הגוף

ובכל זאת שומרת על:

זהות,

היסטוריית חיים,

ורצון אמיתי,

אז משמעות אלף השנים נעשית פתאום עשירה מאוד.

הם אינם רק:

אלף שנים שבהן העולם מתוקן.

אלא גם:

אלף שנים שבהן בני אדם ממשיכים להיעצב.

12. גם הקמים לתחייה עשויים עדיין להזדקק ללמוד כיצד להשתמש נכון במה שאלוהים נתן להם

אין צורך להניח שכל דמויות המקרא זהות לחלוטין.

להפך:

המקרא עצמו שומר את היסטוריית החיים השונה מאוד של כל אחת מהן.

דוד אהב את אלוהים מאוד,

אבל בפרשת בת־שבע ואוריה הוא גם עשה שימוש חמור מאוד בתאווה ובסמכות מלכותית.

לכן, אם להיסטוריית החיים עדיין יש משמעות לאחר התחייה,

ייתכן שמה שדוד צריך ללמוד אינו:

כיצד להילחם,

כיצד להנהיג,

או כיצד למשול.

בכל אלה הוא כבר היה טוב מאוד.

מה שצריך להגיע לבשלות מלאה עשוי להיות דווקא:

כיצד להחזיק בכוח עצום ולעולם לא להפוך את הכוח שאלוהים נתן לו לרכוש שלו.

לעומת זאת,

יוסף נותן דוגמה יפה אחרת לממשל.

כאשר האחים ש:

פגעו בו,

מכרו אותו,

וכמעט הרסו את חייו

עמדו לפניו,

ליוסף כבר היה מספיק כוח כדי לנקום.

אבל הוא השתמש בכוח בסופו של דבר כדי:

לשמור חיים,

לספק,

ולסלוח.

כוח בוגר באמת אינו:

״סוף סוף יש לי יכולת לטפל בך.״

אלא:

״גם עכשיו, כשאני יכול — אני עדיין בוחר להשתמש ביכולת לפי לבו של אלוהים.״

13. משה ופאולוס מראים לנו: בשלות אינה אובדן האישיות, אלא הפסקת הצבת העצמי במרכז

גם משה טעה.

אירוע מי מריבה אף מנע ממנו להיכנס לארץ המובטחת.

לכן:

מנצח אינו אדם שמעולם לא טעה בחייו.

אבל בחיי משה יש סימן חשוב מאוד לבשלות.

לאחר שחטאו בני ישראל,

אלוהים הציע להקים ממשה עם חדש.

עבור כל מנהיג,

זה כמעט פיתוי אולטימטיבי:

״סוף סוף אפשר להחליף את כל האנשים הבעייתיים האלה, ואני יכול להיות ההתחלה החדשה.״

אבל משה לא תפס את ההזדמנות.

להפך:

הוא התפלל בעד העם.

זה מגלה חיי מנהיג בוגרים מאוד:

אלוהים נותן לו כוח לעשות דין, והוא אינו הופך את הכוח להזדמנות להגדיל את עצמו.

פאולוס מראה לנו סוג אחר של בשלות.

שאול בראשית דרכו היה:

קנאי,

חריף,

משוכנע מאוד שהוא צודק,

ואף רדף את הקהילה בגלל זה.

אלוהים לא מחק את כל אישיותו של שאול.

פאולוס המאוחר עדיין היה:

נלהב,

בעל כוח רצון,

אמיץ,

ובעל כוח פעולה.

אבל הכיוון השתנה לחלוטין.

הוא למד בהדרגה:

לסבול,

לוותר על זכויות,

להיות מובן לא נכון,

להקים קהילות ואז לעזוב,

ולהחשיב כפחות חשוב את הרקורד הדתי שבו פעם התגאה.

אותו אדם

לא נעלם.

אבל הוא עוצב מחדש.

וזה למעשה נותן תשובה חשובה מאוד:

בשלות אינה שאין עוד עצמי; בשלות היא שהעצמי כבר אינו מתחרה עם המשיח על המרכז.

---

14. ״אלוהים השתמש בי בעבר״ אינו אומר ״כבר הגעתי לבשלות מלאה״

העיקרון הזה חשוב בכל תקופה,

ובמיוחד באלף השנים כפי ששיאו־יאנג מבין אותם.

העובדה שאלוהים משתמש באדם

אינה אומרת שכל שיקול דעת שלו כבר מושלם.

מתנה רוחנית אינה בשלות עצמה.

מעמד אינו בשלות עצמה.

גם נס אינו בשלות עצמה.

פאולוס, בקורינתים א׳ י״ב–י״ג, מציב מתנות לצד אהבה,

ומזכיר לנו:

אדם יכול להחזיק ב:

ידע,

אמונה,

נבואה,

וביטויים רוחניים מרשימים מאוד,

ובכל זאת עדיין להזדקק:

לאהבה.

לכן:

מתנה עונה על השאלה ״כיצד אלוהים יכול להשתמש בך?״; חיים עונים על השאלה ״לאיזה אדם אתה נעשה?״

אם הקמים לתחייה באלף השנים עדיין נושאים היסטוריית חיים,

העיקרון הזה נשאר חשוב מאוד.

העובדה שאדם היה בעבר:

מלך,

נביא,

שליח,

או מנהיג גדול,

אינה יכולה להחליף:

את ההליכה היום אחרי השה.

---

15. המנצח האמיתי אינו בהכרח האדם בעל היכולת הגדולה ביותר

אולי זה גם אחד המקומות שבהם הכי קל להבין לא נכון את המילה ״ניצחון״.

המנצח אינו בהכרח:

האדם החכם ביותר,

בעל המתנות הגדולות ביותר,

המטיף הטוב ביותר,

מי שעושה את הניסים הגדולים ביותר,

או האדם בעל המעמד הגבוה ביותר בקהילה.

מה שחשוב באמת עשוי להיות:

שנעשה לו קשה מאוד להפוך את מה שאלוהים נתן לו לממלכה הפרטית שלו.

ליוסף היה כוח,

אבל הוא לא השתמש בכוח כדי לנקום.

לדניאל היה מעמד באימפריה,

אבל האימפריה לא הגדירה אותו מחדש.

למשה הייתה סמכות רוחנית,

אבל הוא לא ניצל אותה כדי ליצור ״עם של משה״.

לפאולוס הייתה סמכות של שליח,

אבל הוא נעשה יותר ויותר מוכן להיות משרת.

לכן שיאו־יאנג מבין את המנצחים כך:

לא האנשים בעלי הכוח הגדול ביותר, אלא האנשים שהכי קשה להם להפוך את הכוח שאלוהים נותן להם ל״משהו ששייך לי״.

הם מתאימים למלוכה

לא מפני:

שהם הכי רוצים להיות מלכים.

אלא אולי דווקא מפני:

שכוח כבר כמעט אינו מסוגל להפוך לאליל שלהם.

16. התחייה אולי אינה סוף גילוי החיים, אלא מעבר לשלב אחר

כאן אפשר לענות מחדש על השאלה הקודמת.

אם:

התחייה אינה מבטלת רצון אמיתי,

אין צורך להבין אותה כ:

מחיקה מיידית של כל הבדלי החיים.

הגוף כבר התחדש.

אבל:

האם אני אוהב אמת,

האם כוח מפתה אותי בקלות,

האם אני מעריץ חזקים,

האם אני תלוי בסמכות הקהילה,

האם אני מוכן להודות שטעיתי,

והאם אני מוכן להמשיך ללכת אחרי ישוע,

כל אלה עדיין עשויים להיות:

שאלות של חיים.

לכן לפי המודל של שיאו־יאנג,

אלף השנים אינם רק:

אלף שנים שבהן הקמים לתחייה נהנים משלום.

הם עשויים להיות גם:

אלף שנים שבהן עמו של אלוהים מכל הדורות ממשיך ללמוד בשלות.

ואז דבר מוזר מאוד המופיע לאחר אלף השנים בהתגלות כ׳

נעשה פתאום ראוי למחשבה מחודשת.

---

17. אם כולם כבר אינם מסוגלים לבחור בחירה שגויה — למה השטן עדיין צריך להשתחרר?

התגלות כ׳ מתאר:

לאחר סיום אלף השנים,

השטן משתחרר שוב

ויוצא להטעות את האומות בארבע כנפות הארץ.

זו בפני עצמה שאלה גדולה מאוד.

אם בעולם אלף השנים

כל הקמים לתחייה כבר מתוכנתים כך:

שבהחלט אי אפשר לבחור בחירה שגויה,

אז חזרתו של השטן

אינה נושאת עבורם משמעות אמיתית כלשהי.

יש מי שסבורים לכן:

השטן יכול להטעות רק בני־תמותה החיים בתקופת אלף השנים,

ולא את הקמים לתחייה.

זו אפשרות פרשנית אחת.

אבל שיאו־יאנג סבור

שהיא עדיין משאירה שאלה גדולה.

אם הקמים לתחייה מאבדים אוטומטית את האפשרות להיכשל מפני שקמו לתחייה,

אבל בני־התמותה צריכים לבדם לשאת:

את ההטעיה האחרונה — ואולי העזה מאוד — של השטן,

אז תנאי הבחירה החופשית של שתי הקבוצות שונים לחלוטין.

קבוצה אחת:

אינה מסוגלת להיכשל.

והקבוצה האחרת:

צריכה לשאת את מלוא הסיכון של הסינון האחרון.

אבל התגלות כ׳ אומר במפורש רק שהשטן יוצא:

״להטעות את הגויים אשר בארבע כנפות הארץ.״

הטקסט אינו מוסיף:

״וכל הקמים לתחייה אינם מסוגלים בשלב הזה להיות מוטעים.״

לכן שיאו־יאנג מציע אפשרות אחרת:

התחייה משנה את הגוף, אבל אינה מבטלת חירות אמיתית.

אם כך,

שחרור השטן בסוף כבר אינו קטע מוזר בהיסטוריה.

הוא נעשה:

גילוי החיים האחרון של כל תקופת אלף השנים.

18. אל תשכחו: השטן עצמו היה במקור במעמד של כבוד רוחני גבוה

יש כאן גם השוואה הראויה למחשבה.

לפי ההבנה הנוצרית המסורתית של כמה קטעים מקראיים הקשורים לנפילתו של השטן,

השטן לא היה במקור:

אדם רגיל שמעולם לא ראה את אלוהים ולא ידע דבר על העולם הרוחני.

הוא היה:

ישות מלאכית במעמד רוחני גבוה מאוד.

במילים אחרות,

קרבה לכבוד עצמו לא ביטלה באופן מכני את החירות.

לראות כבוד גדול יותר

אינו בהכרח אומר:

שכבר אי אפשר למרוד לעולם.

אין בכך הוכחה ישירה לכך:

״לכן הקמים לתחייה בוודאי יכולים לחטוא.״

אי אפשר פשוט להשוות בין שתי הקבוצות.

אבל זה לפחות מזכיר לנו:

ישות חופשית שאלוהים ברא אינה בהכרח הופכת לישות חסרת בחירה רק מפני שהיא קרובה יותר לאלוהים.

לכן הטענה:

״לקמים לתחייה יש גוף חדש והם ראו את ישוע, ולכן בהכרח לעולם לא יוכלו לבחור בחירה שגויה״

עדיין אינה מובנת מאליה.

---

19. שחרור השטן עשוי להיות הגילוי האחרון של הרצון החופשי של כל דור אלף השנים

אם המודל של שיאו־יאנג נכון,

אז אפשר להבין את אלף השנים כהיסטוריה של:

למידה,

בשלות,

ממשל,

ובחירה.

האדם כבר ראה:

את ישוע האמיתי,

צדק אמיתי,

שלום אמיתי,

ממשל אמיתי של מלכות אלוהים,

וחיים שמתקרבים באמת לעדן.

לכן בסוף השאלה כבר אינה בעיקר:

״לא ידעת איזו דרך אמיתית.״

אלא:

״כבר ראית — ועכשיו מה אתה באמת רוצה?״

וכך שחרור השטן בסוף מקבל משמעות עמוקה מאוד.

ההגנה החיצונית מוסרת לזמן קצר,

ומה שעשוי להיחשף באמת הוא:

לאיזה אדם נעשו גם בני־התמותה וגם הקמים לתחייה, לאחר שראו את ישוע האמיתי ואת אלף השנים האמיתיים.

כך שחרור השטן אינו רק:

מבחן של בני־התמותה.

אלא אולי:

הגילוי האחרון של הרצון החופשי של כל דור אלף השנים, כאשר עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע שוב עומדים לפני עמו של אלוהים.

---

20. זו אינה מלכודת שאלוהים מציב — אלא חירות שבסוף צריכה להיות אמיתית

מישהו יכול לשאול:

אם אלף השנים כבר כה טובים,

למה אלוהים עדיין מאפשר לשטן לפעול שוב?

לפי המודל של שיאו־יאנג,

התשובה אולי אינה:

אלוהים רוצה בכוונה למצוא כמה אנשים שיטעו.

אלא:

אם לעולם אין אפשרות אמיתית לבחור, קשה לחשוף לחלוטין אם חירות היא באמת חירות.

אם האדם חי לנצח בתוך עולם שבו:

אין קול אחר,

אין אפשרות אחרת,

ואין פיתוי כלשהו,

השטן תמיד יכול לטעון:

״הוא נאמן לאלוהים מפני שלא הייתה לו אפשרות אחרת.״

לכן הופעת השטן בסוף

עשויה לענות על שאלה עמוקה מאוד:

האם האנושות באמת אוהבת את מלכות אלוהים,

או רק התרגלה לחיות בתוך מלכות אלוהים?

באותו זמן,

האדם כבר אינו יכול לומר:

שאין לו מספיק ראיות.

ייתכן שיש לו יותר ראיות ממה שאפשר לדמיין.

והשאלה האמיתית נעשית:

״אתה יודע היטב — ובכל זאת, במה תבחר בסוף?״

---

21. הביטחון האמיתי של הנצח אולי אינו ״הדלת ננעלה״

זו אולי השאלה הפילוסופית החשובה ביותר בכל המאמר.

דמיינו שני סוגים של נאמנות.

הראשונה:

״לעולם לא אעזוב את אלוהים, מפני שאלוהים ריתך את הדלת.״

השנייה:

״הדלת עדיין קיימת, ואפילו הפיתויים שבחוץ מרהיבים — אבל אני כבר לא רוצה לעזוב את עדן.״

איזו מהן דומה יותר:

לאהבה בוגרת?

שיאו־יאנג נוטה לאפשרות השנייה.

ניצחון אמיתי אינו:

שלילת האפשרות לבגוד.

אלא:

למידת נאמנות מתוך חירות.

לכן המנצחים אינם:

אנשים ללא חירות.

להפך:

ייתכן שהם האנשים שיודעים להשתמש בחירות טוב יותר מכולם.

22. הביטחון של השמים החדשים והארץ החדשה אינו בהכרח ״אי אפשר לחטוא״ — אלא ממשל של ״אנשים שכבר אינם רוצים לחטוא״

אם ההבנה הזאת נכונה,

הביטחון הנצחי של השמים החדשים והארץ החדשה — הבריאה החדשה —

אינו חייב להיות בנוי על:

״פונקציית החטא של כולם נמחקה לצמיתות.״

שיאו־יאנג מציע אפשרות אחרת:

חירות אמיתית עדיין קיימת,

אבל המשיח מולך יחד עם קבוצה של מנצחים שכבר אינם רוצים לחטוא.

שני סוגי הביטחון האלה שונים מאוד.

הסוג הראשון הוא:

אין בגידה מפני שאי אפשר לבגוד.

הסוג השני הוא:

יש רצון אמיתי, אבל כבר אין רצון לעזוב את אלוהים.

המנצחים עברו:

עולם,

פיתוי,

כאב,

כוח,

כישלון,

תשובה,

ניסיון,

היסטוריה,

ולמידה באלף השנים.

ובסוף הם יודעים היטב:

לאן עזיבת אלוהים באמת לוקחת את החיים.

לכן הם אינם שומרים על הסדר הנצחי מפני שאפשרות החטא נמחקה מהם באופן מכני.

אלא מפני:

שהם באמת כבר מכירים את תוצאת החטא וגם באמת אוהבים את דרכו של אלוהים.

אנשים כאלה

מתאימים באמת לשאת:

את ממשל העולם הנצחי.

23. זה גם עשוי להסביר למה רק לאחר סיום אלף השנים נאספים לבסוף 144,000 המנצחים

אם אלוהים רק צריך קבוצה של:

״אנשים שאינם יכולים לחטוא״,

הדרך הפשוטה ביותר כלל אינה דורשת:

אברהם,

ישראל,

נביאים,

תלמידי ישוע,

הקהילה,

רדיפות,

ניסיונות,

ניצחון,

והיסטוריה אנושית ארוכה.

אלוהים יכול פשוט ליצור קבוצה של ישויות עם:

״פונקציית החטא = כבויה״.

אבל הסיפור שהמקרא מציג אינו כזה.

אלוהים מאפשר שוב ושוב לאדם:

לבחור,

ליפול,

לחזור בתשובה,

לקום מחדש,

וללמוד נאמנות.

אם מקבלים את המודל של שיאו־יאנג, שלפיו 144,000 בהתגלות י״ד מייצגים את המנצחים השלמים,

אז ייתכן שהסיבה שרק לאחר היסטוריה ארוכה — ואפילו לאחר סיום אלף השנים — המספר הזה מושלם,

היא:

נאמנות בוגרת אינה נוצרת רק באמצעות ״הגדרה״; היא צריכה להיווצר בתוך חירות אמיתית.

לכן מה שהופך את המנצחים ליקרים אינו:

שהם מעולם לא ראו רוע.

אלא:

שהם ראו — ובסוף עדיין בחרו באלוהים.

לא:

שמעולם לא היה להם כוח.

אלא:

שגם כאשר היה להם כוח, הם לא הפכו אותו לממלכה הפרטית שלהם.

לא:

שמעולם לא פותו.

אלא:

שהפיתוי כבר אינו מסוגל להגדיר אותם מחדש.

לכן שיאו־יאנג מכנה אנשים בוגרים כאלה, במובן מסוים:

״אדמים חדשים״.

לא במובן שהם מחליפים את ישוע המשיח.

ישוע נשאר:

האדם האחרון היחיד והשלם באמת,

והמרכז הנצחי.

הכוונה היא:

שבתוך המשיח האנשים האלה למדו לבסוף:

כיצד להשתמש בחירות שאדם הראשון לא למד להשתמש בה נכון.

---

24. 144,000 העדים לפני הכס הלבן

וכאשר לאורך כל הדורות נאספים לבסוף:

144,000 מנצחים,

עצם קיומם נעשה גם ראיה נגדית חזקה מאוד.

מפני שאז האדם כבר אינו יכול לומר:

״הנאמנות שאלוהים דורש פשוט בלתי אפשרית.״

אי אפשר עוד לומר:

״כאשר לאדם יש חירות אמיתית, הוא אינו יכול להישאר נאמן לאלוהים לאורך זמן.״

ואי אפשר עוד לומר:

״אדם הראשון נכשל, ולכן כל אדם בסופו של דבר בהכרח ייכשל.״

אם באמת יהיו 144,000 אנשים

מתקופות שונות,

עמים שונים,

תרבויות שונות,

וסביבות שונות,

ובכל זאת כולם למדו בתוך חירות אמיתית:

ללכת אחרי השה,

לא להפוך כוח לממלכה פרטית,

ולהמשיך לבחור באלוהים בתוך פיתוי,

אז הם עצמם נעשים ראיה היסטורית נגדית:

הבעיה אינה שלאדם יש חירות ולכן הוא מוכרח לחטוא; השאלה היא כיצד האדם משתמש בחירות.

לכן הופעת 144,000 אינה רק:

השלמת הקבוצה שיכולה למלוך עם המשיח.

היא עשויה גם להוכיח בפני הבריאה כולה:

אדם חופשי באמת עדיין יכול לבחור בחופשיות להיות נאמן לאלוהים לנצח.

וזו בדיוק השאלה שההיסטוריה האנושית צריכה לענות עליה לאחר כישלונו של אדם הראשון.

---

25. לכן השאלה החשובה עכשיו אינה ״האם אלוהים יתקן אותי אחרי התחייה?״

בסופו של דבר המאמר הזה אינו נועד רק לספק סקרנות אסכטולוגית.

השאלה שבאמת צריך לשאול היא:

אם כיוון חיי ממשיך הלאה — לאיזה אדם אני נעשה היום?

יש אנשים שעשויים לחשוב:

״אם אפשר להמשיך ללמוד אחרי התחייה, למה להיות רציניים כל כך עכשיו?״

התשובה של שיאו־יאנג היא בדיוק להפך.

אם אפשר ללמוד היום,

למה לדחות את זה לאלף השנים או לזמן קשה יותר?

היום אפשר ללמוד:

תשובה,

שליטה עצמית,

סליחה,

אמון,

הבחנה בין אמת לשקר,

אי־תלות בכוח,

אי־היבלעות בעולם,

אי־הצבת מנהיג קהילה במקום השייך לישוע,

ואי־הפיכת מתנות רוחניות לכבוד עצמי.

כל הדברים הרגילים לכאורה האלה

למעשה עונים על השאלה:

״כאשר חירות אמיתית נמצאת בידיי — כיצד אשתמש בה?״

---

26. אל תחכה לחדר הבחינה הקשה ביותר כדי ללמוד נאמנות בסיסית

לפי המודל האסכטולוגי של שיאו־יאנג,

בשלוש השנים וחצי האחרונות לפני שובו של ישוע

העולם עשוי להיכנס ל:

שליטה חזקה מאוד,

אותות שקר,

משיח שקר,

ישוע מזויף,

לחץ דתי ופוליטי,

ואפילו מות קדושים.

ללמוד היום:

לא ללכת אחרי ההמון,

עשוי לעלות לך רק:

בכך שחברים יצחקו עליך.

באותו זמן,

לא ללכת אחרי ההמון עשוי לעלות:

באובדן עבודה.

ללמוד היום:

לא להיות תלוי מדי במערכות העולם,

עשוי לעלות רק:

בקצת פחות נוחות.

באותו זמן,

זה עשוי לעלות:

באובדן אפשרות להשתתף במערכת הכלכלית.

לבחור היום:

בישוע מעל סמכות אנושית,

עשוי להיות רק:

אי־הסכמה עם אנשים מסוימים.

באותו זמן,

זה עשוי לעלות:

בחירות,

ואפילו בחיים.

לכן:

נאמנות שאפשר ללמוד היום במחיר קטן יחסית — אל תדחה בכוונה עד שתצטרך ללמוד אותה במחיר עצום.

---

27. ואם דוחים אפילו עד לאחר שחרור השטן — ההטעיה עשויה להיות מורכבת הרבה יותר

לפי ההשערה של שיאו־יאנג על ״עידן השופטים של שבע הרוחות הרעות״,

ההטעיה שלאחר אלף השנים עשויה להיות קשה יותר לזיהוי אפילו משלוש השנים וחצי האחרונות של ימינו.

מפני שלא בהכרח יהיה זה רק:

רוע שכל אדם מזהה

מול:

אמת שכל אדם מזהה.

ההטעיות המסוכנות באמת

עשויות ללבוש לבוש של:

לגיטימציה,

סמכות קהילתית,

ציוויליזציה,

שלום,

ניסים,

ודמויות היסטוריות.

ואולי אפילו יהיו:

עדן מזויף,

ירושלים חדשה מזויפת,

ציוויליזציה מפותחת ביותר,

ותופעות על־טבעיות מדהימות.

שיאו־יאנג אף הציע בעבר:

אם גם מי שקמו לתחייה עדיין מחזיקים בחירות אמיתית,

אז אפילו דמויות מקראיות אמיתיות שקמו לתחייה ובעלות מוניטין עצום

אינן נעשות אוטומטית לישויות שאינן יכולות עוד לשפוט שלא נכון רק בגלל שמן.

החלק הזה שייך לרובד ספקולטיבי מאוד במודל של שיאו־יאנג ואינו דבר שהמקרא אומר במפורש.

אבל העיקרון שהוא מבקש להזכיר מעשי מאוד:

אל תסתכל רק על ההילה; בדוק אם האדם עדיין מצביע על ישוע האמיתי.

---

28. גם אם כל העולם אומר לך ״העידן השתנה״ — אל תעזוב את ישוע

אם יום אחד מישהו אומר לך:

״השלב של ישוע כבר הסתיים.״

״עכשיו נכנסנו לעידן חדש של מלכות אלוהים.״

״עכשיו צריך ללכת אחרי מלך אחר.״

ואפילו אם:

נביא שקר עושה אותות גדולים,

כל מערכות הקהילה נותנות לו גיבוי,

והטכנולוגיה והעל־טבעי בונים יחד גן עדן שנראה מרהיב יותר מאלף השנים האמיתיים,

עדיין שמור על הגבול הבסיסי ביותר:

ישוע המשיח הוא המושיע היחיד.

אל תעזוב אותו בגלל:

ניסים.

אל תעזוב אותו בגלל:

שמות של דמויות גדולות.

אל תעזוב אותו בגלל:

סמכות קהילתית.

אל תעזוב אותו בגלל:

ציוויליזציה כלשהי המכנה את עצמה ״ירושלים החדשה״.

ואל תעזוב אותו רק מפני שכולם אומרים:

״אתה מיושן מדי.״

חירות בוגרת באמת אינה:

״אני מעז לנסות כל דבר.״

אלא:

״כבר למדתי מי ראוי שאמשיך ללכת אחריו לנצח.״

---

29. ניצחון אמיתי אולי פשוט אומר: בסוף העולם עדיין לא הצליח לשנות אותך

בתקופה הקשה ביותר,

ייתכן שלא תהיה לך יכולת:

לשנות את העולם,

להפיל מלך שקר,

לחשוף כל שקר,

או לשכנע את כולם.

ייתכן שאפילו:

ידחו אותך,

ילעגו לך,

יבודדו אותך,

וירדפו אותך.

אבל עדיין אפשר לשמור על דבר אחד:

בסופו של דבר העולם עדיין אינו מצליח לשנות את נאמנותך לישוע.

ייתכן שזה כבר קרוב מאוד:

לניצחון אמיתי.

מפני שבסופו של דבר מה שאלוהים רוצה

אולי אינו קבוצה של:

האנשים שיודעים לכבוש אחרים בצורה הטובה ביותר.

אלא קבוצה של:

אנשים שהעולם כבר אינו מסוגל לכבוש אותם.

---

סיכום: השאלה האמיתית של התחייה היא — כאשר אלוהים נותן לך חירות, במי תבחר להשתמש בה כדי לבחור?

המקרא אומר בבירור:

המתים יקומו.

הגוף יתחדש.

והמוות ינוצח בסופו של דבר.

אבל שיאו־יאנג סבור

שאין צורך להוסיף לכך הנחה שהמקרא אינו אומר במפורש:

״תחייה = האישיות, הזיכרון, רמת הבשלות של החיים והרצון החופשי עוברים כולם פורמט מחדש.״

גוף התחייה החדש

יכול להיות גוף חדש באמת.

ובאותו זמן,

האדם שקם לתחייה עדיין הוא:

אותו אדם.

עדיין יש לו:

היסטוריית חיים משלו.

לכן:

ישועה אינה שווה בהכרח לבשלות מלאה של החיים.

תחייה אינה חייבת למחוק ברגע את כל הבדלי הבשלות.

וניצחון אינו אומר שמעולם לא נפלת בחייך.

הדבר החשוב באמת הוא:

לאיזה אדם עוצבת בסופו של דבר.

משה מראה לנו:

אפשר להחזיק בסמכות בלי להפוך את העם לרכוש פרטי.

יוסף מראה לנו:

אפשר להיות מסוגל לנקום ובכל זאת לבחור לשמור חיים.

דניאל מראה לנו:

אפשר לחיות בתוך אימפריה בלי שהאימפריה תגדיר אותך מחדש.

פאולוס מראה לנו:

אדם שהיה פעם קנאי ובטוח בעצמו יכול להיעצב במשך זמן רב בידי המשיח ולהפוך למשרת שמוכן לוותר על עצמו.

וכל צורות הבשלות האלה

מצביעות בסופו של דבר על מרכז אחד:

ישוע המשיח.

לכן השאלה שכדאי לשאול על התחייה

אינה רק:

״איזה גוף אלוהים ייתן לי בעתיד?״

אלא גם:

״כאשר סוף סוף יהיו לי חיים שאינם נשחתים — לאיזה אדם המשתמש בחירות כבר נעשיתי?״

גם הביטחון האמיתי של השמים החדשים והארץ החדשה

עשוי להיות יותר מסתם:

אלוהים ריתך את הדלת כך שאיש לעולם לא יוכל לחטוא.

ייתכן שהוא בנוי על:

המשיח וקבוצה של מנצחים שעברו היסטוריה ארוכה, ניסיונות, בחירות ובשלות, ובסופו של דבר כבר אינם רוצים לעזוב את אלוהים,

ונושאים יחד את ממשל העולם הנצחי.

הם אינם חסרי עצמי.

אינם חסרי רצון.

ואינם ישויות שעברו פורמט כך שהן מסוגלות רק לציית.

להפך.

שיאו־יאנג סבור

שדווקא כאן נמצא היופי הגדול ביותר של המנצחים:

הם עדיין הם עצמם, עדיין חופשיים באמת, ובכל זאת למדו בחירות — ללכת אחרי השה לכל אשר ילך.